חידושי הרי"ם חושן משפט חלק ב קצד

ודאי הדין כן דנאבדו א"צ רק לשלם מעותיו לא פירות אחרים אבל בפוסק על הפירות ויש לו ונאבדו דחייב ליתן פירות אחרים והא אותן לא קני כלל. ומשמע מדברי רמב"ם והפ' דגם בזה איכא מש"פ שקנה במעות החיוב ליתן לו הפירות כיון דהי' לו או הי' מצוי בשוק דבזה כ' הרמב"ם להדיא דאיכא מש"פ וביש לו הוי כמצוי לענין דאף שנאבדו חייב ליתן פירות כנ"ל. וא"כ בזה היכא דשכיח שיאבדו ודאי דהי' אסור כמו בתקפה ברשותך כיון דאם יאבדו יתן אחרים וכזולא דהשתא. ולכך מחלק מהדין ביתא מותר דל"ש שיפסד ויצטרך ליתן אחרים. ומהדין כרמא אסור דמצוי לשרוף ויצרך ליתן אחרים שלא קנה. ואמר ש"מ כל דשלח יד חייב להעמיד מקחו אף שנאבדו אותן שהי' לו אז כשנתן מעות. ומצאתי בשיטה מקובצת ב"מ מ"ז ע"ב שהביא סוף ד' ירושלמי הנ"ל ע"מ תיקום כו' חייב להעמיד לו מקחו פי' אע"פ שאין לו ואם אינו מעמיד מקבל מי שפרע כו'. ע"ש שסיים הרמב"ן והר"ן עכ"פ נראה שמפרשים רק למש"פ לא לקנין גמור כמ"ש העיטור. וא"כ לע"ד מ"ש הגהת דו"פ שקשה לסתור ירושלמי ופוסק מפורש בלי חולק. והרי רמב"ן ור"ן אין מפרשים כן וודאי דסתימת הפ' מורה דלא כבע"ה דאין חילוק בין מונח בבית או בעלי' הפירות לענין שיקנה במעות לחוד כנ"ל

עוד י"ל לע"ד דגם קשה הלשין מכיון ששלח ידו בהן חייב להעמיד כו'. די"ל דסבר לענין מה שנסתפקו תוס' אי המוכר רשאי להשתמש במעות קודם שמשך זה החפץ ע"ש (דמ"ג). דהא מסברא נהי דנותן לו המעות שיקנה מיד אבל עכ"פ כיון שנותנו בעד החפץ הוי כתנאי דמעכשיו אם יקנה החפץ אח"כ. וא"כ כשחוזר בטל קנין המעות למפרע והי' פקדון. וא"כ למ"ש הרא"ש סוכה מ"א דבמתנה עמ"ל כשלא נתקיים התנאי למפרע הוי שולח יד בפקדון אף דהי' אז משתמש ברשות מ"מ כשבטל התנאי עשה גזלן למפרע ע"ש וא"כ י"ל דהא דמותר להשתמש אף דבתנאי לא מזדהר (נדרים ט"ו) מ"מ בע"מ להחזיר כיון שבידו והלה יתבענו ויהי' מחויב להחזיר לא אמרינן לא מזדהר ולא דמי לקונם כו'. וכאן במעות ג"כ לענין חזרה שלו בידו ובשב ואל תעשה גם בגט סי' קמ"ב מותרת לינשא ול"ח שתעבור ועל חזרת לוקח א"צ לחוש כיון דאסור לחזור דקאי במש"פ כו'. משא"כ לענין אונס ודליקה דפסקו רוב הפ' דא"צ לקבל מש"פ. שפיר י"ל דכשמונחים הפירות במקום דשכיח דליקה וכה"ג אסור להשתמש במעות שמא יאבד ולא יתקיים התנאי והוי שולח יד וגזלן כנ"ל. דהא דאין חוששין שמא יבקע הנוד לרבנן דר"מ הוא רק משום לא שכיח כדאמר בש"ס (ערובין ל"ח). וא"כ י"ל הירושלמי כפשוטו לענין המעות ומהדין ביתא שרי דאינו מצוי הפסד ומהדין כרמא אסור להוציא המעות וממילא אם נתן לו רשות להוציא המעות הוי שוב הלואה ואסור משום רבית דמהדין ביתא כיון דמצד מקח רשאי להוציא ולהשתמש במעות ממילא הוי בתורת מקח דפוסק על הפירות ביש לו משא"כ מהדין כרמא דמצוי לשרוף ואסור מצד מקח להשתמש במעות כנ"ל. רק במאי שנותן רשות אף שלא יגמר המקח שוב הוי הלואה דאסור כיון דנותן כשער הזול. ושפיר אמר אח"כ ש"מ ב"נ דיהיב י' דינרין כו' מכיון ששלח בהן יד חייב להעמיד לו מקחו היינו חוץ מש"פ רק מדינא כיון שנתן לו המעות סתם על המקח א"כ דוקא כשלא שלח יד אין כאן רק מש"פ כשחוזר משא"כ כששלח בהן יד א"כ אם חוזר אח"כ עושה עצמו גזלן למפרע בביטול התנאי כמ"ש הרא"ש הנ"ל. וחייב מדינא להעמיד לו מקחו שלא יחזור בו וא"ש דנקיט לשון שליחות יד כנ"ל. ובקונה חפץ או פירות מיד לא שייך זה דב"כ וב"כ מותר להשתמש במעות ואין צריך לחוש שיאבד דהלה יכול למשוך מיד ולבקיעת הנוד ואבדה לזמן מיעוט אין חשש ושמא יניח זמן רב אין לחוש. משא"כ בפוסק על הפירות שהמכירה ע"ד ליקח לאחר זמן שייך כנ"ל. מ"מ לא מצינו בפוסקים שחילקו ומשמע דגם בפוסק מותר להוציא המעות. וי"ל הטעם כמ"ש לקמן דסתמא נותן רשות ומ"מ מותר דהוי כשולחני מותרין וחשוב אעפ"כ דרך מו"מ. עוד י"ל הירושלמי לענין איסור רבית כנ"ל

עוד י"ל דסבר דאין רשאי להוציא המעות וא"כ יאמר על המעות נשרפו כקושית תוס' וע"כ החילוק רק דמעות קל להציל כחד תי' תוס' (ערובין פ"א ע"ב) ולא שכיח א"כ גם כשהפירות לא שכיח שישרפו לא שייך התקנה. משא"כ לדידן דמותר להוציא אין חילוק בין לא שכיח כנ"ל. עוד י"ל דלטעמי' שמפרש מקודם החשש שישקר ויאמר נשרפו כו' ע"ש. וא"כ גם במעות נהי דהיתר תשמיש ש"ש הוא דקי"ל כר"נ מ"מ הא ישקר ויאמר נאנסו ומה תועלת וע"כ משום דלא שכיח לא ישקר כמו דלא אמרינן מיגו דלא שכיח להרבה פ'. וא"כ גם כשהפירות לא שכיח דליקה לא שייך התקנה כנ"ל. משא"כ גמ' דילן דמפורש שאין הטעם שישקר נשרפו רק דלא טרח ומציל שפיר שייך התקנה אף דנ"ש שריפה מ"מ כשיארע לא יציל משא"כ מעות כנ"ל. עכ"פ אין ראי' מירושלמי ויפה כ' ב"י דלא אישתמיט שום פ' לחלק בין הפירות בעלי' או בבית כנ"ל

ולכאורה קשה אמשנה דהזהב קונה כסף כו'. אך לא קשה כיון דכספים אין להם שמירה אלא בקרקע א"כ שכיח בהו גניבה כמו דליקה בעלי' בפירות ומ"מ זהב שהוא החפץ הנמכר אינו חייב בשמירתו כלל דהוי כטול את שלך כמ"ש בחי' לגמ'. אך כשמונחים בסימטא קשה הלא הלוקח יכול להציל כמו המוכר ול"ש התקנה. וצ"ל דלא חילקו דמ"מ הם יותר בשמירת המוכר שהי' מונח עד עתה בשמירתו. ודוחק. גם בפוסק על הפירות ביש לו דג"כ כיון שאינו מבורר אותן חטים שמכר לא שייך ג"כ נשרפו דיציל בשביל שלו. וצ"ל גם כן כיון דעכ"פ על אותן פירות שמכר שייך נשרפו לא מהני מה שמצד אחר לא שייך. ודוחק. וי"ל למ"ש רשב"א בחצי שדה אני מוכר דמהני אף דאין ברירה משום דיכול לחול כשהי' מבורר אחר חלוקה שוב יכול לחול גם עתה ולא דמי לה' בועליך כו' שכלתה ולא מהני על אחר כך וצריך למפרע ואין ברירה ע"ש. וא"כ כאן דכשמבורר לא מהני קנין מעות דשייך נשרפו כו' ובטלו חכמים הקנין ורק עתה שאינו מבורר שוב אין ברירה דע"כ משום למפרע. ואף דבדרבנן יש ברירה ומה"ת מהני דמצי חל אחר כך ורק מדרבנן ושוב יש ברירה. ז"א דגם אי יש ברירה לא מהני רק בדבר שאם הי' מבורר הי' מהני אמרינן אחר כך הוברר למפרע כאלו הי' מבורר משא"כ כשהי' מבורר לא מהני ורק שיועיל כשאינו מבורר שוב לכ"ע אין ברירה ולא מהני. וי"ל דגרע מדבר שאינו עומד לכך דעכ"פ אפשר לחלוק משא"כ כאן. ודין הנ"ל מפורש במשנ' חולין דפ"ג דדוקא בד' פרקים אבל בשאר ימים כשנתן דינר לטבח על חלק בשור אין לוקח מפסיד דאין מעות קונה. ואף שכל השור למוכר ויציל בשביל שלו וע"כ כנ"ל

ואפשר משום שאפשר שימכור הכל ויקח מעות ואז לא יציל עדיין שייך החשש גם כשעדיין לא מכר. ודוחק. וצ"ע אם יכול המוחזק לומר קי"ל כדיעה זו שברמ"א דיחידאי הוא. והש"ך חולק ג"כ. וגם די"ל דאף דלדיעה הנ"ל קונה הוא לגמרי משא"כ לדידן שיהי' ספק