חידושי הרי"ם חושן משפט חלק ב קצג

ממילא מונח ברשותו ויש משיכה שפיר אף שדרכו מהני. וגם לא גרע ממשכוכית (דסי' קצ"ז) שעי"ז נמשך העדר ממילא חשוב משיכה כל העדר דקונה וכן בזה ע"י חזקה דקרקע נמשך החפץ שבא לרשותו. וצ"ל דמ"מ כמו ד' שאפשר למשוך לא קני במסירה כיון דזה מורה יותר וכן דרכו להגבי' לא מהני משיכה כן זה אף שממילא נמשך ובא לרשותו מ"מ כיון דאפשר למשוך החפץ גופי' שמורה יותר לא מהני משיכה כזו שממילא ע"י החזקה שבקרקע כנ"ל

גם י"ל דהא מרש"י גטין (ע"ז) שפי' מטעם אגב משמע קצת כש"ך דלמה לא פי' מטעם חצר כהר"ן ז"ל רק משום דבב"א כנ"ל. אך מ"מ בשלמא בגט כיון שאינו מועיל בב"א א"א שיועיל אח"כ שממילא ברשותה דאין כאן נתינה כיון דרק מטעם גו"ח באין כא' משא"כ בממון גם להש"ך ז"ל דלא מהני בב"א מ"מ הא קני החצר לחוד שלא תלאן זב"ז. וא"כ מונח החפץ ברשותו ונקנה אחר כך דברשות הלה כו' נקנה בדבור. ומה בכך שלא הועיל בב"א יועיל אח"כ. וע"כ או דמיירי שנקנה ביחד דומיא דאגב דע"ז סובב תי' הש"ך דבצבורין למ"ל אגב וע"כ כנ"ל. והוי קפידא דכשלא קנה ביחד אינו קונה אח"כ. או דצ"ל משוך וקני רק בפניו אצ"ל. ומה שאמר לו חזק וקני בהקרקע לא הוי כמשוך החפץ שבתוכו. וממילא אף שקני הקרקע מ"מ לענין לקנות ממילא החפץ שבתוכו מטעם שמונח ברשותו צ"ל משוך וקני. או בדבור שקיבל עליו אח"כ. דמה שקיבל עליו קודם שקנה הקרקע אינו מועיל דאז לא הי' מונח ברשותו כנ"ל. וזה טעם הש"ך ז"ל דלא מהני. אבל במשכירו בפירוש שיקנה הפירות שבתוכו נראה דמודה הש"ך ז"ל דמהני כאומר משוך וקני דאח"כ מונח ברשותו. ואף דאמר משוך נראה שאינו קפידא דמגרוע לחשוב לא אמרינן קפידא. ומה שבחצירו הוי כהגבהה דעדיף ממשיכה כנ"ל. שמונח לגמרי ברשותו ואינו מוכרח

(יב) והוא שתהא חצר המשתמרת, קשה לדיעה הא' סי' ר"ב דצבורין אצ"ל אגב. א"כ אף חצר שאינ' משתמרת יקנה מטעם אגב כיון ששכר המקום שהפירות בתוכו. וצ"ל דאמר לי' משוך וקני ואי משתמר הוי משיכה משא"כ כשא"מ לא משך וקפידא שבאגב לא הקנה. או דפסקו דמים על המטלטלין ואחר כך שכר המקום. ואי משתמר הוי כמשכו בפניו דאצ"ל משוך וקני משא"כ מטעם אגב עכ"פ צ"ל שמקנה לו שניהם אז קני במה שמחזיק בקרקע. כיון דלא משכו לרשותו שאינו משומר כנ"ל. או דלדעת הש"ע סי' ר"ב ס"א לא מהני קרקע בשכירות ומטלטלין במכר או מתנה דהרי רמ"א ז"ל כ' שם לי"א דמשמע דמחבר לא ס"ל כן. ומה שתמה ש"ך ז"ל שם ס"ק ב' דמפורש בש"ס. לענ"ד לק"מ דכוונתו לענין דבצבורין לא יצטרך אמירת אגב. זה דוקא שהקרקע במכר. משא"כ בשכירות בגוף החצר דמשכיר. ולהרמב"ם ז"ל (פ"ו מה' שכירות) קני חצר המושכר למשכיר. וממילא לא מקרי צבורין ברשות השוכר רק שמונחים בקרקע ולא מהני לענין זה שיחשב צבורין לא יצטרך אמירת אגב וצריך אגב כמו באין צבורין. וע"ז כ' רמ"א י"א דגם בשכירות מהני צבורין בתוכה שא"צ אגב לדיעה זו. והיינו כהראב"ד גבי זבל. והכי דייק לשון רמ"א דאל"כ רק על גוף דין אגב אי מהני שכירות קרקע הי' לו לרמ"א לכתבו אחר סעיף ב' ע"ש לא להקדימו קודם הבד"א שכ' המחבר ס"ב דא"צ אמירת אגב ולכך לענ"ד ברור כנ"ל. וממילא כאן לא הי' מהני להמחבר בלא אמירת אגב בשוכר מקומו ומכ"ש להרמ"א דגם בצבורין בעינין אמירת אגב כנ"ל: (יג) לדעת השוכר. הקשה ש"ך שהרב סתם כאן וסי' ר' הכריע כי"ח דמשתמר לדעת המוכר מהני והניח בצ"ע. וא"י מה קשה לו הא רמ"א כ' שם אם המוכר השכיר כו' ומעורבים כו' דפי' כמ"ש סמ"ע שאין הפסק לא קני. והיינו הך דהכא ששוכר מקום הפירות לא כל החצר. אולם הש"ך לטעמי' דהשיג שם על רמ"א אבל על רמ"א לא קשה. גם השגתו שם לק"מ וד' רמ"א ברורים. דמ"ש הש"ך בשם הג"מ הוא במתנה דזכות והוא כר' אשי דבמתנה א"צ כלל משתמר וכן לשון הגמ' מתנה ובתוס' שם. משא"כ מכר שכ' רמ"א לעיל סי' קצ"ה ס' ג' דלא חשוב זכות. וממילא בעי משתמר רק דמשתמר לדעת מקנה מהני והיינו דר' פפא דד"א מקנה כו'. וכן דייק רמ"א בלשונו רק מכר שהתחיל וי"א דמכר או מתנה כו' וכ' אח"כ מיהו אם המוכר השכיר ושבק מתנה. דבמכר צריך משומר נגד המוכר וממילא מעורבין שאין הפסק דאינו משתמר נגדו לא מהני ושם בדר"ג אף אי ט"ה ממון מ"מ מתנה הוי משא"כ מכר. וכן מבואר להדיא בהג"מ שהתחיל אם מקנה כו' וסיים מיהו במתנה ע"ש

עוד נראה לע"ד דכאן דמיירי בסתם שלא אמר משוך וקני. רק שפסקו דמים על הטלטל וזה שכר המקום ומחזיק בפניו או שאמר חזק וקני דאין שום הוכחה משניה' שמצוה למשוך החפץ רק דאי משתמר לדעת השוכר והוי חצירו ממילא מה שמחזיק בקרקע לשכירות והוי כמושך החפץ לרשותו ובפניו הוי כמשוך כו' משא"כ כשאינו שמור לדעתו דאינו חצירו רק אי ד"א מקנה כו' א"כ אין כאן כלל הוכח' שמקנ' החפץ שכל שלא מקנה לו לא משכו כלל לרשותו. ושפיר י"ל דלכ"ע צריך שמור לדעתו רק למ"ש לעיל מ"מ א"צ. אבל על רמ"א לא קשה ובל"ז ג"כ לא קשה דהא כ' רמ"א י"א דבל"ז קני דלא שייך נשרפו כו'. ויש לדחות

(יד) וי"א כו' במקום דלא שייך דליקה כו'. זה ד' העיטור מ' קנין. ומירושלמי פ' הזהב ע"ש ר"ס בשם ריב"ל ב"נ דיהיב לחברי' י' דינרין אמ"ל אית לי גבך י' כורין מהדין בתא שרי מהדין כרמא אסור מה בין כרם לבית בית אינו מצוי לפול כרם כו' אמר ר"י את שמע מינה ב"נ דיהיב לחברי' י' דינרין א"ל במנת דתיקום לי בהון ק' גרבין מכיון ששלח ידו בהן חייב להעמיד לו מקחו ע"ש. ופי' העטור דכרם שמצוי דליקה אין מעות קונה דומיא דעלי' משא"כ בית כו' קונה ע"ש וכל הפוס' לא חילקו. ולע"ד לפי' תמוה לשון אסור ושרי קני או לא קני הול"ל דהא אף אי לא קני רק למש"פ גם כן מותר לפסוק ביש לו. גם הלשון מהדין ביתא כו' הול"ל אם הפירות בביתא קני. וכן מה דאמר אח"כ ש"מ כו' חייב להעמיד כו' הא הוא הוא. והמפרש רא"פ פי' שהלוהו על הבית או על הכרם ומהפך ומשבש הגרסא כרצונו ע"ש. והוא שקר ולא ראה העיטור והריטב"א ב"מ ובש"מ שכן בירושלמי מוגה כגי' העיטור. ולע"ד שהפי' לענין איסור רבית להמבואר סוף פ' א"נ גבי חמרי דמבחרי לי' כו' ופירש"י החילוק בין פוסק על הפירות שאין הקלקול מצוי משא"כ יין ע"ש ע"ג ע"ב. וכן פרדיסא לרב מחלק בין היזק שכיח ע"ש. וכן ע"ד ע"א מחוסר שלש אינו פוסק דהוי כאין לו כיון שאפשר שלא יהי' ע"ש דאסור לרב אף ביש לו. וכן שם ס"ד גבי אי תקפה ברשותך כו' שכ' תוס' דקלקול חימוץ שכיח והי' קרוב לשכר דאסור ע"ש. וא"כ כיון דכ' רש"י (שם ס"ג) הטעם ביש לו דמותר משום דקונה לענין מש"פ. וזה שפיר כשקיימים הפירות אבל כשנאבדו והי' מחויב אחרים הי' אסור. דהא מה"ת דמעו' קונה שלו נאבדו ופטור לגמרי רק זה בקונה פירות אלו