חידושי הרי"ם חושן משפט חלק ב יט

מרובה והלכתא שהעידו תוך כ"ד והוזמו כו'. ופי' תוס' כיון דיכולין לחזור בהן תוך כ"ד א"כ לא נפסלו עד לאחר כ"ד ושוב עדיין אותו העדות כשר ע"ש. וא"כ י"ל גם בהודאה כיון דתכ"ד שפיר יכול לחזור מהודאתו וא"כ תכ"ד יכול לכפור עדיין ולא נעשה אינו יכול לכפור עד לאחר כ"ד ושוב הוי הודאה דלא הוי הילך עדיין בשעת הודא' דאז יכול לכפור דלא נעשה הילך עד אחר כ"ד וכבר נתחייב שבועה על הודאתו דבשעת הודאה לא הוי הילך כנ"ל. וא"כ גם בהעדאת עדים שייך כנ"ל כיון שיכולין לחזור תוך כ"ד א"כ, בשעה שהעידו לא הי' עדיין הילך דיכולין לחזור כנ"ל. אך זה דוחק דלא נגמר העדות וההודאה עד אחר כ"ד ואז א"י לכפור עוד כנ"ל. ובט"ז סי' פ"ז הוכיח מטור דכ' הפטור בשטר משום ש"ק ע"כ דשטר לא הוי הילך למסקנא בש"ס ע"ש. וכן בש"ך ס"ק ו' נראה דמסכים לע"ש שכ' דלא מסתבר דשטר יהי' נקרא הילך דקשה להוציא אף בשטר ואף דבש"ס אמר דשטר הילך הוא היינו בדאית בי' שיעבוד קרקעות. ובסי' פ"ח כ' דהוי ספיק' דדינא אף בכת"י שאין בו נאמנות דא"י לכפור חשוב הילך ע"ש. ובאמת תמוה למה יהי' הילך מאי בכך שלא הי' יכול לכפור והא קי"ל דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי. ואף לדברי תוס' סוטה פ' ארוסה דהיכא שעומד לגבות בודאי הוי כגבוי מ"מ מבואר שם דדוקא בשטר דטריף ממשעבדי. וזה נראה באמת דעת תוס' פרק יש נוחלין (קכ"ח) שכ' להדיא דלא חשוב הילך כיון דלא טריף ממשעבדי דאנן אעדים סמכינן ע"ש. והיינו החילוק דהיכא דגובה ממשעבדי הוי כגבוי כנ"ל. אך הפ' בכ"י בנאמנות ק ר' האי גאון דאף בעדים הוי הילך וכן ב"י שפ' אף בלית לי' קרקע קשה כנ"ל. ובאמת ברמב"ם ז"ל פ"ד מטוען ז"ל אין מודה במקצת חייב עד שיודה בדבר שאפשר לו לכפור בו כיצד מי שטען חבירו ק' יש לי אצלך נ' שבשטר זה ונ' בלא שטר אין לך בידי אלא נ' שבשטר אין זה מודה מקצת שהשטר לא תועיל בו כפירתו והרי כל נכסיו משועבדים בו ואפילו כפר בו הי' חייב לפיכך נשבע היסת ע"ש. ומזה למדו דעת הרמב"ם ז"ל דא"י לכפור הוי הילך. ובאמת קשה למה לא הזכיר כלל הרמב"ם ז"ל הפטור מטעם הילך כיון שלמדו מש"ס פ"ק דב"מ דהזכיר הש"ס בשטר טעמא דהילך ואין דרכו לשנות לשון הש"ס ולומר מה שלא נזכר כלל. עוד למה לא כ' האי דינא בפ"א שכ' דין דהילך פטור כנ"ל. לכן נראה לע"ד דהרמב"ם ז"ל כ' זה ע"פ ש"ס ערוך דאמרינן בשבועות פ' שה"פ ל"ז ע"ב דאמר רבה הכופר במלוה שיש עליו עדים פטור דהוי לי' כפירת דברים כיון שלא תועיל כפירתו וע"כ ישלם ואיתותב רבה ואח"כ אמר ר"י הכופר בממון שיש עליו עדים חייב שטר פטור אמר ר"פ מ"ט דר"י עדים עבידי דמייתי שטר הא מנח אמר לי' ר"ה בדר"י שטר נמי עביד דמירכס אלא אמר ר"ה ה"ט דר"י משום דהוי שטר שיעבוד קרקעות כו' עכ"ל הש"ס. וא"כ הא ודאי דלרבה גם בשבועת מודה מקצת כשיש עליו עדים שאין הכפירה מועלת לא הוי הודאה דהא הר"ן ז"ל פ' ש"ה יליף לענין גורם לממון דלא חשוב הודאה כמו דלאו כממון לענין קרבן שבועה דלא כבש עדות ממון כמו כן לא הוי הודאת גורם לממון לחייב שבועה דכל הני שוין הן ע"ש במשנה דמלוה על המשכון. וא"כ לרבה דאין זה רק כפירת דברים כיון שיש עדים אף שלא העידו עדיין ממילא ההודא' מקצת בדבר שיש עדים עליו הוי רק הודאת דברים ולא הודאת ממון כלל כיון שלא הי' מועיל כפירתו כלל ודאי דפטור. רק באמת אנן קי"ל כר"י דאיתותב רבה. אמנם לר"פ דאמר טעמא דר"י דוקא עדים דמייתי אבל שטר הא מנח. וא"כ בהודאה בשטר מבואר להדיא כדברי רמב"ם ז"ל דכיון דמנח ולא תועיל הכפירה הוי רק כפירת דברים. אך אף לר"ה ברי' דר"י דקי"ל כוותיה דדחי שטר נמי עביד דמירכס ולא מיפטר בשטר רק משום שיעבוד קרקעות נראה למאי דאמר בש"ס ב"ק פ' הגוזל ק"ה ע"ב שורי גנבת כו' ש"ח אני עליו כו' חייב. אלמא אע"ג דהא קאים כיון דאי מיגנב ממונא קא כפר השתא נמי ממונא כפר איתבי' ר"ע וכחש בה כו' א"ל תדורא כי תניא ההוא דקא"ל הילך כי קאמינא דקיימא באגם כו' ופרש"י ז"ל הילך וליכא למימר כיון דאלו מגנב כיון דקמי' קאי ושקיל לי' ע"ש. וא"כ בממון שיש עליו שטר היינו ממש כמו התם דדחה ר"ה ברי' דר"י דעביד דמירכס ומש"ה הוי כפירת ממון דאף דעכשיו דלא נאבד אין כפירתו מועלת מ"מ כיון דאלו מיגנב יהי' כפירת ממון חשוב גם השתא כפירת ממון וכמו התם בש"ח אני עליו כנ"ל. וא"כ זה שפיר התם בכפירה לענין שבועת הפקדון כיון שלא הוציא השטר בב"ד הוי שפיר כפירת ממון בשעה שכפר ונשבע אף שהי' לזה עליו שטר משום אלו נאבד כנ"ל. וצריך לטעמא דש"ק אבל במודה במקצת שהמלוה מוציא השטר בב"ד דלא שייך כלל עביד דמירכס וכיון דאלו נאבד כו' דהא קמי' קאי וכמו בהא דאמר לי' הילך בש"ס דהגוזל א"כ גם לר"ה ברי' דר"י אין כאן הודאת ממון כלל כיון שלא הי' מועיל כפירתו בשעה שמודה שכבר הוציא השטר לפנינו ולא נאבד אינו רק הודאת דברים ואינו מחויב שבועה כמו לענין שה"ע ושה"פ דהוי כפירת דברים. וזה שדייק הרמב"ם ז"ל בשטר זה כו' היינו שמוציא השטר לפנינו וכ' שהרי לא תועיל כפירתו כו' והיינו ממש כש"ס הנ"ל. וכן מפרש ש"ס דריש ב"מ דמייתי סלעין דינרין דשתים הוי הילך היינו ג"כ כנ"ל דכמו דהילך שנותנו מיד וא"צ להודאתו לא חשיבא הודאה כמו כן בשטר אותו הודאה שמודה שתים כבר ידעינן מחמת השטר ולא הי' מהני אם הי' כופר כלל והוי הודאת דברים. וכ"כ הרמב"ם ז"ל מיד אח"כ בסלעין דינרין הטעם דא"י לכפור כנ"ל וזה נראה לע"ד ברור בדברי רמב"ם ז"ל. ולא קשה מ"ש הע"ש דשטר קשה להוציא ואיך הוי הילך כו'. דאין הטעם כלל שיהי' כאלו נתן לו המעות רק שאינו הודאת ממון ומה בכך שקשה להוציא הא גם אחר ההודאה עדיין קשה להוציא ולא ניתוסף בהודאתו יותר ממה שהי' מקודם. וכן כשאין לו קרקע ומטלטלין ג"כ פטור ואף שנסתפק ב"י דכיון דלית לי' אפשר דלא הוי הילך. ולמ"ש ז"א דמה בכך דלית לי' הא גם ע"י הודאתו עדיין לית לי' ואינו מוסיף שום חיוב בהודאתו. וכן הירושלמי ורא"ש פ"ב דכתובות דכיון דכ"ע ידעו דאית לה מנה אין כאן הודאה כנ"ל. וממילא נראה דגם הרמב"ם ז"ל סבר כר' האי גאון דגם בעדים שהעידו שחייב ולא פרע עדיין לא הוי הודאתו שאח"כ הודאה במקצת כיון דהטעם בעדים דעבידי דמייתי כו'. וממילא כיון שכבר העידו בפני הב"ד ולא שייך טעם הנ"ל כלל וכמו בב"ק דקאי קמי' כו' ממיל' לא הוי הודאה אח"כ כלל וזהו כוונת ר' האי ג"כ כנ"ל

ונתבאר מזה דמ"מ דוקא כשהוציא השטר או העידו עדים קודם הודאתו אז לא הוי הודאה שאח"כ הודאה כנ"ל כיון שלא הי' מועיל כפירתו אז. אבל בתבעו והודה במקצת ואח"כ מוציא השטר או באים עדים שפיר חייב שבועת התורה דבשעה שהודה הי' יכול לכפור והוי הודאת ממון דאף שיש לזה שטר בביתו עליו או עדים מ"מ הא שייך עבידי דמייתי ועביד דמירכס וכיון שנתחייב אז לא מיפטר אח"כ וכש"ס הנ"ל. ולא קשה מאי שהקשה ט"ז ושאר פ' למה להו טעמא דש"ק בשטר הא בל"ז פטור משום הילך ע"ש. ולהנ"ל ניחא דכה"ג שמוציא השטר