חידושי הרי"ם חושן משפט חלק ב קפח

כשבא בב"א האיסור וההפקעה לא מהני התקנה להפקיע הדאורייתא. וכיון שבנתינת המעות קנה זה מה"ת ומעל מה"ת לא מהני התקנה ועדיין המעילה מה"ת. משא"כ בדבר שבא אח"כ כאתנן דהאיסור בשעת הקרבה. וכיון שבשעת קנין לא קנתה מדרבנן והפקר ב"ד כו' דאז לא הי' שייכות לאיסור רק לממון וכיון שלא קנתה ממילא אח"כ אינו אתנן. ואם קנה חמץ בכסף אינו עובר כשמגיע פסח בב"י דנתבטל הקנין כשלא הי' שייך לאסור ולא חל איסור כלל משא"כ קנה חמץ בפסח בכסף עובר מה"ת דאין התקנה מפקיע מן התורה וכן מעילה שבא בשעת הקנין משא"כ אתנן כנ"ל. וממילא אם קדש בהכסף שקיבל י"ל ג"כ דאינו קדושין כיון שלא קנה הכסף לפוס' הנ"ל וכבר הופקע קודם שקידש כנ"ל. רק להפו' דרשאי להוציא המעות מקודשת כנ"ל. וכן להנ"ל אם קידש הלוקח אחר שנתן מעות אשה בהחפץ שביד מוכר והקנה לה בק"ס או אגב. ג"כ אינה מקודשת כמו באתנן דלא חל כנ"ל. דאל"כ הי' לטור למינקט רבותא על החפץ דמקודש' מה"ת ללוקח

אמנם רש"י ז"ל ב"מ מ"ח ד"ה קאי באבל כ' ונ"מ לענין איסורא אם קידש בו את האשה לר"י הוי קדושין דמה"ת קניי' ודידי' הוא ולר"ל לא הוי קדושין עכ"ל. ומדכ' קידש בו כו' מבואר דקאי על החפץ שקידש לוקח בו אשה לא על המוכר במעות דהול"ל קידש בהם. גם הלשון קניי' ודידי' הוא משמע על החפץ כנ"ל. דלא מהני הפקעה דרבנן להפקיע קדושי תורה דשלו הוא כנ"ל אמנם י"ל דרש"י לטעמי' דסבר דוקא קודם דליקה מהני החזרה אבל אחר כך לא דכבר נאנס ברשותו. וכן פי' בהג"א ד' רש"י שיאמר קודם דליקה חוזרני בי ע"ש. וע"כ סבר רש"י דתקנת חכמים הי' רק לבטל הקנין משעת חזרה ואילך ולא למפרע. וממילא מקודשת כשקדשה קודם חזרה משא"כ לדידן דמיד הפקיעו. אך לשון רש"י דמדאוריי' דידי' הוא משמע דמשום דאין התקנה מפקיע הד"ת ולא כנ"ל. וי"ל דגם לרש"י כשלא נאנס וחוזר בטל למפרע

אמנם י"ל למ"ש תוס' יבמות פ"ט ע"ב ד"ה שהפקר ב"ד כו' אבל מן כו' ל"ל דאפקוה מרשותי' בשעת הפרשה כיון דבתר הכי נמי שלו ועליו לתקנו ע"ש. דמשמע דהיכא דאחר התקנה ג"כ הניחו חכמים חומרא דיחזור ויתרום משום שמה"ת אינו כן. א"כ חזינן דלא הפקיע הדאורייתא ול"א הפקר ב"ד כו'. וא"כ למאי דאמר בגמ' עכשיו לר"י דמה"ט קאי במי שפרע משום כיון דד"ת מעות קונה רק מדרבנן נשאר מי שפרע. א"כ חזינן דלא הפקיעו הדאורייתא לגמרי דהא מש"ה קאי במי שפרע משום שרק מדרבנן כנ"ל ושפיר אם קידש אשה מקודשת ולא אמרינן הפקר כו' להפקיע הד"ת כנ"ל. אבל למאי דמסיק לר"ל דדברים ומעות אף דאינו קונה מה"ת מ"מ כיון דאיכא מעשה קאי במי שפרע. שוב י"ל גם לר"י דהפקר ב"ד כו' והפקיעו לגמרי ואם קדש אינה מקודשת. דאף דקאי במש"פ אינו משום שהוא דרבנן רק מעשה כנ"ל דהא גם לר"ל קאי באבל כנ"ל. וא"כ א"ש דרש"י ז"ל סבר דלר"י לא אמרינן סברא זו משום מעשה יהי' במש"פ רק משום דד"ת מעות קונה כדפריך הש"ס מזה על ר"ל. ורק לר"ל משני סברא זו משא"כ לר"י וא"כ לר"י שפיר מקודשת דל"א הפקר ב"ד כו'. ושפיר כ' רש"י נ"מ בין ר"י לר"ל בקדושין. וא"ש שכתב רש"י נ"מ זו על קושית הגמ' ותירוצם דמש"ה קאי באבל. והי' לו לפרש נ"מ זו מיד בפלוגתא שלהם ולמ"ש א"ש

וא"כ למ"ש הפוס' והובאו ב"י (סי' ר"ד) דגם לר"י למסקנא קאי במש"פ אף היכא שאינו קונה מה"ת כמו במשכון. ופוסק על הפירות באין לו רק יצא השער. וע"כ משום מעשה קאי במש"פ א"כ לא משום הדאורייתא. שוב י"ל גם לר"י דאינה מקודשת דהפקיעו כנ"ל. ומיושב בזה תמיהת תוס' והפ' לדידן דקי"ל כר"י הא אמר רבא מתניתין מסייע לר"ל. וגם קשה לר"י הברייתא ע"ש שנדחקו הרבה. ולמ"ש י"ל בפשיטות דהא מאי קשיא לר"י הא כיון דהפקיעו חכמים שפיר לא מעל בספר כמו באתנן כנ"ל להפ' דאינו רשאי להוציא המעות כנ"ל. אמנם הא הגמ' הביא סייעתא לר"י מהא דקאי במש"פ אי ד"ת קונה מעות היינו דקאי באבל כו' ומשני לר"ל דמשום מעשה קאי באבל אף דלא קני מה"ת. א"כ ע"ז קאמר רבא דמתני' מסייע לר"ל היינו לסברא הנ"ל דאי לא נימא כן רק כר"י והטעם דקאי במש"פ משום דד"ת מעות קונה א"כ שוב ע"כ לא הפקיעו הדאורייתא כנ"ל וממילא לספר ג"כ מעל דמה"ת קני. וע"כ א"א לומר כר"י אא"כ נאמר ג"כ כר"ל דמשום מעשה לחוד ג"כ קאי באבל אף דלא קני מה"ת א"כ שפיר מסייע לר"ל. אבל על ר"י לא קשה דשפיר י"ל דגם ר"י סבר סברא דר"ל דמשום מעשה קאי באבל וא"כ שפיר הפקיעו לגמרי ולא מעל גם לר"י. ולכך סבר רבא גופי' ג"כ כר"י כמ"ש תוספ' רק דאמרינן כנ"ל

ומיושב מה דתמוה להפ' הנ"ל מנ"ל באמת לדידן דיהי' במש"פ משים מעשה היכא שאינו קונה מה"ת הא לר"י נשאר טעם הגמ' דמקשה לר"ל ולמ"ש א"ש כיון דקי"ל כר"י, ע"כ אמרינן סברא הנ"ל למסקנא כדמוכח מרבא ונתנו לספר כנ"ל. וא"כ מיושב דרש"י ז"ל לטעמי' שפוסק כר"ל כמ"ש תוס' (ע"ז ע"א) והיינו דסבר דנשאר לר"י טעם הנ"ל דמה"ט קאי במש"פ משום דד"ת מעות קונה. וא"כ רבא פליג וקי"ל כר"ל. ולכך פי' דלר"י בקדושין מקודשת דע"כ לא הפקיעו כנ"ל. משא"כ לדידן דקי"ל כר"י וע"כ דרבא לא פליג וכו' דהפקיעו לגמרי וא"כ גם לר"י אינה מקודשת. וא"כ לכאורה שוב אין ספק דאינה מקודשת ממ"נ אי אמרינן לר"י דלא הפקיעו וכרש"י א"כ שוב ע"כ הלכה כר"ל כפסק רש"י ואין מעות קונה מה"ת ואינה מקודשת ואי לר"י הפקיעו וכו' ואין ראי' ואז הלכה כר"י. א"כ שוב הפקיעו לגמרי דהפקר ב"ד ואינה מקודשת. ולכך י"ל דוקא בקידש במעות כ' הטור משום דרשאי להשתמש להפ' הנ"ל אבל לא בהחפץ כנ"ל. והרמב"ם פ"ו מה' מעילה פ' קנה בה חפץ ולא משך מישראל לא מעל ע"ש. ולמ"ש מיושב אף דקי"ל כר"י מ"מ ע"כ לרבא משום דהפקיעו לגמרי הדאוריי' ושפיר לא מעל כנ"ל. וממילא בקדושין ג"כ כנ"ל

עוד י"ל דהרמב"ם כ' בבלן דמעל שנהנה שיכול לרחוץ ע"ש. וא"כ בקנה חפץ כיון שחכמים הפקיעו אינו נהנה דהא עכ"פ אין לו החפץ כיון שבטלו הקנין כמו אה"נ דרבנן דאינה מקודשת כנ"ל. אך י"ל דהקנין לענין מי שפרע חשוב הנאה ש"פ. וא"כ כיון דקי"ל דדוקא כשבדבר שפגם נהנה מועל ע"ש (ה"א). א"כ בשלמא לסברא הנ"ל דמה דקאי במש"פ הוא משום דמה"ת מעות קונה א"כ אף אחר התקנה מ"מ במה שהקנה המעות ויצא מרשותו מה"ת עי"ז נהנה דקאי במש"פ והוי כדבר שפגם נהנה ומעל. משא"כ לסברא דר"ל דאף אי איזו קונה מה"ת קאי במש"פ דאיכא מעשה שוב ההנאה דמש"פ אינו ע"י שיצא מרשותו מה"ת ולא הוי במה שפגם נהנה ולא מעל כנ"ל. ולכך לא קשה למסקנא לר"י מהברייתא וגם לרבא כן. ויש לדחות

גם י"ל דהרמב"ם סבר כמ"ש רמ"א (סי' ר"ט) דבפסיק' באסור רבית א"צ לקבל מי שפרע. כן י"ל בהקדש דע"י שיהי' במי שפרע יהי' איסור מעילה אין כאן מש"פ כלל ושוב לא מעל וממילא לא יצא לחולין ואין כאן קנין