חידושי הרי"ם חושן משפט חלק ב קפה

ע"מ כלשון הטור קנה ע"מ שיקנה לי אחר ל' דע"מ כמעכשיו וקני הסודר מעכשיו כשיקנה החפץ אחר ל'. ושפיר מהני אף שהחזירו כנ"ל

אמנם יש לחלק עוד דלא מהני גם כה"ג דלא דמי לכסף כמ"ש לעיל. ומיושב לשון הטור דלא סגי במעכשיו ולא"ל דהא קי"ל דספק חזרה כקושית ט"ז ולא מהני. וכן קנה הסודר ע"מ שתקנה לי לאחר ל' ג"כ לא מהני כמ"ש די"ל דלא דמי לכסף ואף שקונה הסודר מיד מ"מ אחר ל' ליכא נתינת הסודר כשהחזיר קודם. רק כלשון שכ' הטור שפיר מהני דכמו דאמרינן סתמא בחליפין שאינו רוצה שיקנה הסודר רק בשעה שיקנה החפץ כיון שהוא חלף כו'. א"כ ממילא כשאומר קנה הסודר ע"מ שתקנה לי החפץ מעכשיו ואחר ל' מהני דהא ע"מ כמעכשיו לבמה שאמר על החפץ ואחר ל' אינו חזרה על הקנאת הסודר שאמר ע"מ. וא"כ אם הי' חזרה אחר ל' א"כ הקנה הסודר מעכשיו שיקנה החפץ אחר ל' והא סתמא אינו מקנה רק כשיקנה כו'. א"כ שוב זה עצמו מורה שאינו חזרה רק תנאי ושגם החפץ יקנה למפרע מעכשיו ולאחר ל' ושפיר מדויק. והוצרך הטור לב' הלשונות קנה ע"מ כו' שיקנה מעכשיו ולאחר ל' כנ"ל

ולדינא משמע דדוקא החזיר הסודר אבל אם בידו לאחר ל' מהני גם להפ' דלא מתפיס מ"מ הוי כע"מ להחזיר אחר ל' כיון כשהקנה סתם שיקנה אחר ל' ואינו מועיל בלא"ה. ובפי' עמ"ל מיד לא מהני. ובנאבד אף בפשיעה הסודר קודם ל' נראה יותר דלא קני כיון שאין ק"ס כתורת כסף כמ"ש ולא חשוב קיים וכ"ש בכלי שאין ש"פ דאין חיוב כלל כיון שנאבד. ובשוה בשוה מהני אחר ל' אף שנאבד כמו בכסף. וראיתי בס' קצה"ח כתב על הש"ך שותא דמרן לא ידענא מה חילוק בין ע"מ שאומר הקונה או המקנה ע"ש. ופלא עליו שכוונת הש"ך פשיט' לדרדקי דהך ע"מ קאי על הקנאת הסודר ע"מ שיקנה לו החפץ אחר ל' ומה מהני מה דע"מ כמעכשיו דקני הסודר מעכשיו והחפץ הוקנה אחר ל' והא הדר למרי' וע"כ דיאמר מעכשיו

סעיף ו (כא) שניהם יכולין לחזור כ"ז שעסוקין בא"ע. אם העדים הלכו ועדיין עסוקין בא"ע הצדדין הי' נראה דאין רשאין לכתוב שמא חזר דבש"ס ב"ב קי"ד וניחוש שמא הדר בי' ותלי' בפי' רשב"ם ותוס' ע"ש. ואף דלכאורה מוכח מדלא פריך מרצו כותבין רק מעושין דין. דז"א דע"ז ידע דכותבין בקמו כו' רק שם ב"ד אין עליהם כיון שהי' יכול לחזור ע"ש בתוס' וש"מ. ואף דסתם ק' לכ"ע וא"צ לאמלוכי בי' ונ"ח שמא הדר בו היינו אחר שיגמר משא"כ עסוקין בא"ע דדעתם שיתישבו בדבר עוד ע"ש שפיר יש לחוש דהדרי וא"ר לכתוב עד דסליקו מענינא וכן אפשר דנאמן כשאומר שחזר בו וכשהי' עדים עד דסליקו מענינא משמע דאינו נאמן לומר שחזר בו בינו לבין עצמו ולא אמר להם. כמו בשליח שהוחזק בעדים עיין בר"ן קדושין פ' האומר וכשהי' הקנין בלא עדים אפשר דנאמן במיגו שחזר בו בלב"ע אף שלא אמר לשכנגדו ועיין לעיל סי' קפ"א בהג"ה ובשאר קנינים תכ"ד לא מצינו כלל שיהי' נאמן שחזר בלחש כשלא אמר להב' שחוזר בו דכיון דתוך כ"ד הוא הול"ל לי' ולכאורה כיון דדעתו שלא יוגמר עד דסליק מענינא א"כ הי' צריך להיות הסודר בידו עד דסילק מענינא ולא נהגו כן. וע"כ דאין כאן אומדנא רק על מעכשיו ע"ת שלא יחזור וכשאינו חוזר מהני למפרע כנ"ל

סעיף ח (כב) י"א שאם פירש כו' או שכ' שטר כו'. לא נתבאר פירוש דברי הגאון הובא ב"י. דאם הפי' שכ' בע"ד השטר או ציוה לעדים לכתוב ומסרו השטר לקונה. מה קמ"ל הא כבר כ' דבשאר קנינים א"י לחזור אחר כ"ד ודל ק"ס מהכא יקנה בשטר וי"ל דמיירי בשטר ראי' שכבר, קנה בק"ס. וס"ד כיון דמהני החזרה על הק"ס ממילא בטל השטר. וקמ"ל כיון שמסרו השטר לראי' אין מועיל החזר' על הק"ס כמו סליק מענינא. וא"כ אפשר דוקא בצוה לכתוב כנ"ל אבל בסתם קנין אף דקי"ל סתם קנין לכתיבה עומד ורשאין לכתוב בלא ציויו מ"מ כל שעסוקין בא"ע דמהני החזר' על הקנין וכשבטל הקנין נכתב בלא ידיעתו ובטל הכתיבה וכלא נכתב דמהני החזרה. וממילא בסתם קנין אין רשאין לכתוב ולמסור לבע"ד עד דסליק מענינא דשמא יחזור בו דאף דסתם כו' וא"צ לחוש שמא חזר מ"מ שמא יחזור חיישינן כדאמר בגמ' ב"ב קי"ד שם ועוד דוקא בדסליק משא"כ קודם דדעתו להתישב כנ"ל

והי' מיושב בזה לשון הגמ' פ' אעפ"י אמר כתבו כו' והבו לי' קנו מיני' א"צ לאמלוכי בי'. ותמוה למה לי' זאת הא סתם ק' לכ"ע. וכ' תוס' ורא"ש דלאו דוקא אמר ע"ש. ולמה הוזכר בגמ' מה שאין חילוק בין אמר או לא ולמ"ש מיושב דבאמר כתבו וקנו מיני' א"צ לאמלוכי ורשאין לכתוב מיד אף שעדיין עסוקין בא"ע דלאחר שימסרו לו לא יוכל לחזור אף שע' בא"ע כדברי הגאון הנ"ל דעכ"פ השטר בציויו משא"כ סתם קנין ולא אמר א"ר לכתוב עד דסליק מענינא כנ"ל. אמנם י"ל דלשון או שכתבו שטר ולא הזכיר ציוי נכלל אף סתם קנין כיון דלכ' עומד וכבר כתבו ויש מעשה שטר ג"כ א"י לחזור בו דחשוב כסליק מענינא אף שעסוקין בא"ע. אולם לכאורה קשה דא"כ מה פריך בגמ' ב"ב קי"ד הנ"ל אהא דג' עושין דין וניחוש דלמא הדר בי' ופי' תוס' שמא יחזור בו ויבטל ויהי' אטרוחי ב"ד בכדי כו' ע"ש. והא כיון דעושין דין ופוסקין ומעשה ב"ד כדנקיט שטרא דמי וממילא אחר גמ"ד לא יוכל עוד לחזור בו כיון שפוסקין מיד בפניהם וממילא חשוב סליק עכ"פ כמו בשטר. ושפיר רשאין לעשות דין. והי' מוכח מזה כסברא הא' שכתבנו דדוקא בצוה לכתוב שזה לא בטל משא"כ כשהכתיבה רק מצד הקנין כנ"ל. וגם שם מה שעושין דין רק מצד הקנין שפיר מהני החזרה דכשבטל הקנין לא הי' דין ומעשה ב"ד כלל כנ'

אך יש לדחות נהי דשם שעושין דין בלי ציווים שפיר אף דרשאין לעשות דין שהתורה נתנה להם רשות מחוקת משפט מ"מ כיון שיכול לחזור בטל הדין כנ"ל. וממילא אין להם דין ב"ד כל שיכול לחזור כנ"ל. משא"כ כיון דסתם קנין לכתיבה וא"צ לאמלוכי בי' א"כ הוי בסתם כאמר כתבו. ומה שכתבו ומסרו חשוב. בציויו כל כמה דלא הדר בי' אף שהוא מחמת הקנין מ"מ חשוב כאלו ציוה כנ"ל. ושוב א"י לחזור בשכבר כתבו ומסרו כנ"ל. דהוי כמו פירש שלא יוכל לחזור כן במה דהוי כצוה שיכתבו שטר ובשטר דינו דאי"ל הוי כפירש שאחר שיכתבו ויתנו שלא יוכל לחזור. ומה"ט כלל ב' הדינים פירש וכתבו כנ"ל. ומ"מ צ"ע דכמו שכ' רמב"ן שם דאף דבשאר קנין לא חיישינן שמא הדר בי' היינו דהא כבר נגמר. משא"כ עסוקין בא"ט דהטעם דדעתו מיד שלא יגמר ויוכל להתישב עדיין שפיר שייך שמא הדר בי' ע"ש, וא"כ לא אמרי' כלל סתם קנין לכ"ע עד דסליק מענינא אז שייך שסתמא רוצה כיון שגמר משא"כ כל שעסוקין כו' אין כלל סתמא עומד שיכתבו וע"י כן לא יוכל לחזור בו. ואדרבא הא סתמא רוצה שיוכל לחזור עד דיסלקו מענינא כנ"ל: