חידושי הרי"ם חושן משפט חלק ב קפג

בזבינא חריפא. וצ"ל דשם רק ספק ובמקח מוקמינן אחזקת מ"ק וכן נתרצה כששמע נ"כ בקדושין ס' וצ"ל כנ"ל

עוד י"ל כמו בקרקע, בשטר במכר דלא קני עד שיתן דמים דסתמא אינו רוצה עד כו' ובהחזיק בגוף הדבר קני מיד ע"ש (סי' קצ"ב). ובק"ס ספק ע"ש (בב"י מח' י"ז). וי"ל בשלא בפניו במשיכה וחזקה שפיר סתם מיד משא"כ ק"ס סתם אינו רוצה עד שישמע ויהי' החיוב דמים עכ"פ כיון שאין הקנין בגוף הדבר. ואף למ"ד דשם מהני בק"ס היינו כיון דהחיוב מיד משא"כ שלא בפניו כנ"ל. גם י"ל להרי"ף הנ"ל (בס"ק ט"ז) דמתחיל מעכשיו ויגמר בשנודע לו כמו לר"י מעכשיו ולאחר ל' דכ' תוס' (כתובות פ"ב) דבק"ס פסול כה"ג

סעיף ד (יט) ואם אחז פחות מג' צריך כו' שיהי' יכול לנתק כו'. זה ד' הרמב"ם וכ' ש"ך אף דלענין קנין לא קני רק לענין ק"ס עמ"ל כו'. עוד חילק בין דעת א' מקנה. וכ' דראשון עיקר ותמוה הא ודאי דלא סגי בנתינת הסודר רק עם הקנאה וכיון דלא קני במה שיכול לנתקו למה יועיל. וצ"ל דלענין ע"מ להקנות קני במה שיכול לנתקו ולמה. ונראה הטעם דהא מסירה בבהמה וספינה הוא שאחזה כו' בשערה כו' שיכול להביאה לרשותו. וא"כ זה הוי מסירה מיד ליד שמוסר לו שתופס מקצת שיכול לנתק כולו. רק כשדרך להגביה או למשוך לא קני מסירה שאינו מורה נעשה שלו מדאינו מושכו לגמרי. והיינו בקנין גמור שראוי להביאו לרשותו ממש. אבל לענין ע"מ להקנות רגע זו ולהחזירו מיד שפיר יקנה במסירה כזו דמורה שפיר על קנין זה דאינו ראוי למשכו כלל לגמרי לרשותו ושפיר מהני. ולכך דוקא ג"כ בדעת א' מקנה דבמציאה כו' מאן מסר לי' דליקני' ולכך בש"ס (ב"מ ט) חצי' על עמוד לא קני במה שיכול לנתקו כו' וא"כ בהנ"ל אם הקנה הסודר לגמרי לא קנה כלל וגם זה לא קני החפץ: עוד י"ל דהא י' שדות כו' (סי' קצ"ב) דסדנא דארעא חד וי' בהמות באפסר א' לסי' קצ"ז) מהני בדעת א' מקנה לא בהפקר וכ' הרשב"ם הטעם כיון דמכר הכל ואינו רוצה רק הכל מורה קנין ד"א על כל השדות משא"כ בהפקר אינו מורה דאם לא יקנה השאר יקנה מה שהחזיק משא"כ בד"א מקנה כו'. וכיון שיש להם שייכות דסדא"ח מהני ע"ש ויכול לנתקו חשוב עכ"פ דיש להם שייכות דהא חשוב אגוד גבי' בגט וכאפסר א' וא"כ שפיר במציאה לא קני משא"כ בד"א מקנה שמורה הקנין על הכל רק דבשאר דבר י"ל דמ"מ אינו מורה כמ"ש רמ"א סי' קצ"ז ס"ד מכר ספר ונתן חציו לא הוי כמשכוכית לענין חצי הב' דאפשר לקנות החצי בלי חצי הב' ע"ש. אמנם כאן בקנין זה דע"מ להקנות ע"י ובעינן כלי ופחות מג' לאו כלי. וא"כ אם אחז פחות מג' ויכול לנתק השאר דאם לא יקנה מה שיכול לנתק שוב לאו כלי ולא קני כלל גם מה שתפוס דלא קני רק ע"מ להקנות ע"י סודר זה. וא"כ שוב מורה מה שתפוס הגבהה זו גם על השאר שיכול לנתק דאל"ה לא יקנה כלל ושפיר קני מה שיכול לנתק ג"כ כיון דאגוד בזה שתפוס וחד הוא כנ"ל ועדיף ממשכוכית כנ"ל ושפיר מהני

ואפשר עוד למ"ש הר"ן פ"ב דכתובות החילוק בין אמנה לתנאי שבידו לקיים הוי מיד יצא מרשותו דביד הוה לקיים ולקנות אף בתנאי דאם שחל אז ע"ש. א"כ י"ל כפשטי' דאף דלא קני במה שיכול לנתק מ"מ חשוב נתינה בק"ס דיצא מרשות זה כיון שבידו לנתקו ויקנה והא נתן רשות לקנותו וחשוב מה שבידו נתינה בק"ס אף במקנה לגמרי. ומיושב בזה דברי תוס' כתובות (ד"ל ע"ב) שהוכיחו דכמו שאין קונה יכול לנתקו כן מסברא דאינו מגרע קנין הב' ע"ש. ותמוה מאוד הא מפורש בגמ' ב"מ (ד"ז) דפריך על סודר מגט ומשני התם כריתות כו' דאינו מגרע, מה שהלה יכול לנתק הסודר. ולמ"ש א"ש דאין ראי' דאמר רק נתינה בעי והא איכא היינו דבידו לקפוץ בחוזק שלא יוכל הלה לנתקו דבגט הוא דלא מהני משא"כ בקנין. וכיון שבידו שוב חשוב נתינה בק"ס אף שלא קני עדיין שלא קפץ ויכול הלה לנתק.. ולכך כ' רק מסברא. ומ"מ קצת דוחק אמנם איך שהוא ד' רמב"ם תמוהים שאין דרכו לכתוב דין חדש אם א"כ יראה לי. וגם מנ"ל הא כמ"ש רשב"א ורמב"ן דאין ללמוד מגט כלל דרק מגרע דלא הוי כריתו' וכיון שאמר בגמ' להדיא הא דר"א בדותא דבמציאה לא מהני יכול לנתקו מנא לי' לחלק

ונראה לע"ד דהא תמוה מאי דפריך מגט מנ"ל בסודר דהוה יכול לנתק דלמא תופס בחוזק שאי"ל כמ"ש ס"ק א'. ולכך לע"ד דהרמב"ם מפרש הש"ס דאמר ש"מ האי סודרא כיון דתפיס ג' כו' קרינן בי' ונתן דכמאן דפסיק דמי וקני כו'. ולמה לי' הך דכפסיק דמי. וע"כ דאל"ה הי' תפיסת השני מבטל תפיסתו דלא הי' קונה כדאמר שם ח' בפיקח וחרש דלא מהני תפיסת הפיקח לקנות מה שבידו ג"כ כיון שאין החרש תופס עבורו ג"כ ע"ש. ורק הטעם כיון דד"א מקנה ובידו לפסוק ג' על ג' שתופס כמאן דפסיק דמי ואל"ה לא הי' מהני, כחצר שותפין שאין קונין זה מזה אלא במודד כו' כן בהגבהה כשהמקנה והקונה תפוסין ורק מטעם שבידו לפסקו הוי כפסיק. וא"כ זה עצמו הוי רק משום בידו לנתקו ולהביאו אצלו שבידו לפסקו כנ"ל דמהני בד"א מקנה. וע"ז פריך הש"ס מגט דאם יכול לנתק הוא אינה מגורשת ואף אם גם היא יכולה לנתק דהא בידה לפסוק החוט וממש כמו בסודר דהא הרמב"ם חולק על ר"ת בקפצה ידה ע"ש (פ"ה מה' גרושין). וגם לתוס' הוי זה נתינה כיון שנתן לה שיכולה לפסוק. וכעייק חרצי' (גטין ע"ח). ולא דמי לקפצה ידה למסקנא דכריתות בעי כמובן. וא"כ פריך שפיר דהא הגט בידה ויכולה לפסקו ויש ד"א מקנה ותהי' מגורשת ומשני התם כריתות בעינן ולא מהני מה שיכולה לנתקו כיון שעדיין אגוד ולא נתקה אבל הכא נתינה ואיכא כיון שבידו לפסקו. וא"כ שפיר מפורש דין הרמב"ם ז"ל בגמ' דמהני יכול לנתקו בדא"מ. וכלל שפיר ב' הדינים או שאוחז כל הג' מהני משום בידו לפסקו וכן כשאוחז קצת ג"כ ממילא מהני יכול לנתקו כולו כנ"ל

ונראה דגם תוס' מפרשים כן ולכך כ' בכתובות רק מסברא דאינו מגרע מה שהלה יכול לנתק קנין של זה שבידו. דמק"ס לא מוכח כלל לפי' הנ"ל די"ל שתופס בחוזק שאין הלה יכול לנתק הסודר כלל אבל ביכול מגרע כמו בגט. וכ' דמסברא אינו כן כמו מציאה דלא מהני יכול לנתקו. דבשלמא לקונה מהני יכול לנתק דדעת א' מקנה והלה מרוצה שינתק משא"כ להיפך מה שיכול לנתק מה שאינו שלו לא מהני כמו במציאה ואינו מגרע ג"כ ורק בגט מיקרי אגוד לא בקנין כנ"ל. ומיושב הכל בעזה"י. וא"כ נראה דהרמב"ם ז"ל סבר דאף דקי"ל בסודר אי תפיס לא מתפס היינו לתפסו שיהי' שלו לגמרי אבל ע"מ להחזיר הוי שפיר מתנה ויכול לפסוק מקצת הסודר שתופס ולהחזירו אח"כ וכן משמע בלשון הרמב"ם ז"ל רק שהוא מתנה ע"מ להחזיר ע"ש. וא"כ אפשר דאם