חידושי הרי"ם חושן משפט חלק ב קעב

במה שמקנה לו ומצוה ליטלו דבלא דיבורו לא הי' שלו ולא הי' נתינה של הקנאה והוי' כעייק כו'. ודוקא בגט דמהני בע"כ וכשנותן בע"כ מ"מ נעשה הגט שלה א"כ הנתינה רק מצד עצמו. ולכך בטלי לענין שיהי' בידה אין אמירתו מסייע כלל. וההקנאה אין צורך להנתינה ולא מהני משא"כ בהנ"ל. אך א"כ בקדושין למה מספקא לב"ש (ר"ס ל') בטלי מעג"ק וכבר כתבתי שם בעזה"י. וי"ל מטעם ויצאה והיתה דלהרבה פ' גם ק' כסף איתקש. עוד יש לחלק בין ונתן בידה לונתן כו'

(ב) ויאמר לו קנה זה חלף הקרקע כו' בשוה בשוה שייך לשון זה שהוא חליפי החפץ. אבל בק"ס המכירה דבר בפני עצמו שהלה מתחייב דמי המכירה. ואין הסודר חלופי הקרקע או החפץ רק גזה"כ לקיים כל דבר שבנתינת הכלי נגמר דבורם של המכירה בעד כמה שדיברו ופסקו. ומה שייך חלף הקרקע כו'. אך בגמ' ג"כ הלשון ניחא לי' דליהוי מקנה קונה כו'. וצ"ל דהכלי חלופי הקנין לא חלופי הקרקע. היינו שהמכירה טובת שניהם בזביני מיצעא ואף ברעה מ"מ זה רוצה לקנות ובעד הכלי שמקבל מקנה לו הקרקע בעד הדמים שפסקו ולכך כ' חלף הקרקע שמכרת או נתת לו. ומה"ט לע"ד להפ' דאי תפיס לי' מתפיס אינו יכול לנכות לו הסודר או הכלי מדמי המכירה שפסקו בכו"כ שאין זה דמי החפץ רק מתנה שבעד זה מקנה החפץ בדמים שפסקו ומה"ט גופי' לר"נ (נדרים מ"ח) אי תפיס לא מתפיס דמסתמא אינו נותן מתנה כשדי בל"ז וכיון דעמ"ל סגי בקנין לא אמרינן שנתן יותר דקי"ל בסתם מעות פקדון דלא יהבי מתנה כו' וממילא גם לר' אשי כן דע"כ המנהג שאינו מנכה לו. וזה עיקר החילוק בין קנין כסף לק"ס דשם הוי דמי החפץ וכשנותן לו מתנה מעות כדי שמקנה לו החפץ במתנה לא קני בתורת כסף כיון שנתן המעות במתנה אין כאן במה לקנות הקרקע כו' משא"כ בק"ס בעד המתנה דכלי יקנה לו הקרקע הן במכירה בעד דמיו והן במתנה. ומה"ט לא מהני בקידושין ק"ס אף דשו"פ שכיון דאין זה דמי הקדושין רק במה שנותן לה הסודר במתנה יקנה אותה להתקדש לו א"כ במאי תהי' מקודשת דממילא הקדושין בחנם כנ"ל. ולכך במתנה עמ"ל אמר בגמ' דדמי לחליפין שאינו דמי החפץ דבדמי החפץ סתמא לא הי' מוכר מרוצה ע"מ להחזיר ולכך אף שמתרצית בתורת כסף שייך הגזירה אטו ק"ס

ובזה מיושב לע"ד מה שהק' לר"ת ז"ל דשוה בשוה מקרא דעל התמור' דאף בפירות כו' והא כיון דקי"ל ד"ת מעות קונה למה קרא הא ממילא כל א' דמי המכירה של החפץ הב'. ולמ"ש א"ש דגם בשוה בשוה הוא כן שזה נותן לזה במתנה חפץ זה שיקנה לו במתנה חפץ זה. ולא הי' מהני כלל מדין כסף שאינו דמי החפץ כלל רק זה מתנה וזה מתנה ואף שהוא כתנאי ואם לא יקנה לו זה לא יקנה גם הוא מ"מ לא מהני מדין כסף. שגם בתנאי אם נותן לא' כסף במתנה ע"מ שיתן לו קרקע במתנה אין זה קנין כסף וצריך להקנות לו אח"כ הקרקע בקנין וכן בהנ"ל ורק מדין חליפין קני. וזה לע"ד טעם הפ' כפשטא דש"ס דאין בקנין חליפין דין אונאה דלאו מכר הוא רק מתנה כנ"ל ואף בשוה בשוה כנ"ל. ומ"מ כשזה חוזר ואינו מקנה לא קנה הכלי דאדעתא דהכי נתן לו במתנה כדי להקנות וא"צ דיני תנאי באומדנא וג"ד סגי. ואף דלכאורה אפשר דהכלי חלופי הקרקע ממש ואעפ"כ נתחייב לו זה המעות שפסק דלקיים כל דבר כתיב ואף דאם הכלי דמיו במאי נתחייב זה בדמים. י"ל דמשום הקנין כמחייב א"ע במה שאינו חייב דמהני בקנין. דז"א דלענין החיוב דמים במה שא"ח הוי זה כליו של מקנה דלא מהני. וע"כ דהחיוב דמים בא ממילא בעד החפץ שקנה בקנין כלי של קונה וממילא כשקונה החפץ והקרקע מחויב בדמי החפץ כמו משיכה וכה"ג. וא"כ ע"כ שאין הסודר והכלי דמי החפץ רק דמי הקנין כנ"ל. והי' צ"ל דהסודר והדמים שניהם דמי החפץ ואין זה משמעות הלשון חלף כו' ולכך העיקר כנ"ל. ומ"מ בשוה בשוה משמע סי' ר"ג דלא כנ"ל רק שכל א' דמי הב'. וכן לשון המשנה כל הנעשה או נישום דמים באחר כו'. ע"ש לקמן סי' ר"ג

(ג) קנה חלף כו' שמכרת או נתת לי. ואף דבכל קנין צריך שיאמר המוכר שדי, קנוי לך כו' כדאמר בגמ' מ"מ כאן בסודר הוא המקנה הסודר. וממילא כשאומר כנ"ל והלה מקבל הסודר ע"ד כן הוי שתיקה בשעת מ"מ דמהני כדבור. וא"כ נראה דדוקא בנותן הסודר ומקבל כנ"ל יש הוכחה משניהם על ריצוי המכירה. משא"כ כשעדים קונים מהמוכר ואומרים שמוכר בעד כו"כ אין כאן שום הוכחה מהלוקח על הקנין וחיוב המעות ואף בפניו דקי"ל (סי' קצ"ז) במשיכה בפניו הוי כאומר משוך וקני. היינו דמה שמושך חפץ שלו מורה על ריצוי כדאמר פ"ק דב"מ בתקפה דאודויי אודי כו' משא"כ מה שאחר עושה בפניו ואינו עושה מעש' בשלו כלל הוי כהקדישה כו' שם וגרע דמה איכפת לי' בדבורו וכשתיקה לאחר מ"מ דלא מהני וצריך שיאמר שמרוצה כנ"ל או שיקנו מלוקח ג"כ

ולכך י"ל דנקיט בדוקא שהקונה יאמר כשמקנה הכלי קנה כנ"ל דאז יש הוכחה משניהם זה בנתינה וזה בקבל' הסודר ע"ד כן משא"כ אם הי' נותן סתם הסודר וזה אומר בעד שאני זוכה בסודר יהי' קנוי לך הקרקע וכה"ג אין כאן הוכחה מלוקח שרצה לקנות להתחייב כמו שפסקו וצ"ל הן. ואפשר אף דאמר אין או דיבר מקודם מ"מ כיון שנתן סתם יש דיעות דבמתנה הוי סתם א"כ לר"ל (כריתות כ"ד) דנותן מתנה ואמר א"א הוי הפקר א"כ אף שזה מתנה בזכי' שלו מ"מ מרשות המקנה יצא הכלי ב"כ וב"כ אף שלא יקנה לו הקרקע ושוב לא מיקרי ונתן שיהי' קנין וגרע ממ"ש הר"ן ריש קדושין בנתנה היא כו'. גם אפשר כיון דילפינן הקנין מונתן לרעהו צריך דוקא שיהי' הנתינה כדי לקנות לא הקבלה א"כ לא מהני במה שאומר שמקבל כדי שיקנה זה רק הנותן צריך לומר כנ"ל

וד) שמכרת כו'. לכאורה למה נקיט לשון עבר דפרק השולח בטל הוא כו' לא מהני ולעיל סי' קצ"א יש דיעות בשטרי דידן אי שטרי קנין הם. ואף למ"ש בש"ע שם דקנין הם ואף שכתב לעבר שמכרתי או נתתי כמ"ש הר"ן הובא ב"י סי' ק"צ. מ"מ הראיות שהביא משמע דוקא בע"ד עצמו שכותב נתתי מכרתי כו' הודאה זו כלשון קנין הוא אבל כאן שהקונה אומר שמכרת לי ואין בידו להודות מנ"ל שיהי' קבלת הכלי של המוכר ראי' לקנין. ומכ"ש הטור שפ' סי' קצ"א דגם ש"ד ראי' ולא קנין למה הביא כאן לשון הרמב"ם הנ"ל שמכרת כו'. ואף שי"ל דגם כן מצד הודאה דקנין מהני בהודאה כמ"ש סי' ל"ט וכשזה אומר מכרת כו' וזה קונה בשתיקה הוי הודאה בקנין דמהני דא"כ הי' צריך עדים דוקא באמירה כנ"ל ככל הודאה ובש"ע אינו מחלק דמהני בלא עדים אף בלשון הנ"ל. וצ"ל דדוקא בשטר שי"ל לראי' חולק הטור דשמא אינו לקנין משא"כ בקנין שלא בעדים דלא יועיל כלל שוב אמרינן