חידושי הרי"ם חושן משפט חלק ב יז

אבל אינו מחייב ש"ד מדר"ח כיון דילפינן לה מק"ו עדים שמחייבין אותו קנס כו' וכיון דלא מהני עדות שע"י צירוף בקנס לא שייך הק"ו ולא מיחייב שבועה גם כן ע"ש ומסתימת כל הפוסקים מבואר להיפוך דעדות המועיל לחייב ממון מחייב שבועה. ולכאורה למסקנא לא צריך כלל הק"ו דתוס' ד"ה אבל העדאת עדים כ' דאף דקי"ל חשוד אממון לא חשוד אשבועה מ"מ גם התנא משמיענו מק"ו ע"ש. וא"כ למאי דקי"ל לא חשוד חייב בלא הק"ו כנ"ל. אך נראה הוכחה דגם לדידן צריך הק"ו ממ"ש תוס' שבועות מ"ו דטעמא דר"י בירושלמי דפליג אר"ח משום דפריך תורת הזמה ע"ש. והא ר"י סבר דחשוד אממון לא חשוד אשבועה פ"ק דב"מ ומוכח דגם לדידי' צריך הק"ו גם למסקנא. והיינו משום דנהי דהיכא דחייבה תורה שבועה אמרינן דלמא לא חשוד ואין לפוטרו. אבל דנימא מסבר' דחייב אין ראי' דדלמא לא חייבה תורה כלל שבועה בכה"ג שכ"ה ולא שייך אישתמוטי כיון דעכ"פ יש סברא לחלק בין הודאת פיו וצריך שפיר להק"ו כנ"ל

ולכאורה דבריו תמוהים דלמה לא יועיל בקנס הלוא' אחר הלואה כמו בממון. וי"ל דסבר כיון דכ' הפ' דלא מיחייב בקנס אפילו לצי"ש בלא עדים וע"כ דהא דכ' אשר ירשיעון אלקים היינו דלא מיחייב על המעשה כלל כשא"א לב"ד לחייבו וא"כ אין העד מעיד על חיוב כלל דהא לא נתחייב וכמו בקדושין בלא עדים. אך א"כ בעד מעיד שהי' ב' עדים שוב שפיר מצטרף בקנס ושייך הק"ו. ועוד דמה שאינו מחייב אינו גריעותא דנאמנות דידי' רק שאין כאן חיוב אף שנאמן כנ"ל. ויש ליישב קצת למ"ש תוס' מכות ו' ע"ב ד"ה בדיני נפשות שהקשה הרא"מ נילף ממשפט א' ותירץ דע"כ קרא לאו לממון אתי דהא עד א' קם לשבועה. וא"כ בקנס דאין נשבעין י"ל דילפינן ממשפט א' מדיני נפשות דלא הי' מהני עדות מיוחדת. אך ז"א דא"כ גם בקרקעות ושטרות לא יועיל. וע"כ דעכשיו דלא איירי קרא בממון שוב מקשינן ממון להדדי ולא מקשינן לד"נ. ואדרבה מש"ס שם משמע לא יומתו כו' דוקא בד"נ פסילי אבל בד"מ כשר ע"ש. ודיוק זה עצמו שייך גם אקנס דעכ"פ אינו דיני נפשות כנ"ל. ועוד דלמסקנא הק"ו מעד אחד כמבואר בש"ס וא"כ גם על עדות שבצירוף שייך הק"ו מה עד אחד שאינו מחייב ממון כו' עדי צירוף שמחייבין ממון כ"ש שמחייבין שבועה. ולכן נכון כמ"ש הש"ך שם דגם עדי צירוף מחייבין שבועה מדר"ח קמייתא. ומהטור אין ראי' כ"כ ע"ש

(ח) מעידים שחייב כו' נראה דעדים מעידים שהוד' בפניהם על נ' בהודאה המועלת ג"כ מחייבין שבועה מדר"ח. וכן מבואר להדיא בת' הרא"ש כלל צ"ד הובא ב"י לעיל סי' ל' דאפילו עדות מיוחדת הודאה אחר הודאה חייב שבועה מדר"ח קמייתא ע"ש ולכאורה מצד הודאת פיו אין לחייבו שבועה דיודעין אנו ע"י העדים שהודה והוי כהודה בפנינו שיתחייב שבועה על ההודאה ז"א דהא אותה הודאה הי' קדמה לתביעה והודאה כזו אף לפני ב"ד אינו מחייב שבועה. וע"כ משום העדאת עדים דר"ח נחייבו דיודעים העדים שחייב מחצה ע"י הודאתו. והא בזה לא שייך הק"ו דר"ח עדים שמחייבין קנס כו' דהא לא מחייבי קנס רק עדים שראו מעשה. אבל עדי הודאה אף דהודאה בקנס חוץ לב"ד אינה פוטרת אבל אינה מחייבת ג"כ כמ"ש הרמב"ן ז"ל וראב"ד ועיין ד"מ סי' א' וש"ך י"ד ה' עבדים. והוכיח מש"ס מרובה ר"ג חוץ לב"ד אודי ואעפ"כ אמר שאין לך עדים ע"ש. וא"כ אין ק"ו דעדי הודאה יחייבו שבועה ובל"ז לא שייך כלל לומר דעדים כאלו עדיפי מהודאת פיו דהא ודאי כשמודה בב"ד דאנן סהדי שהודה אלים יותר ממה שהודה בפני העדים כנ"ל. אך י"ל למסקנא ילפינן ק"ו מעד א' ושייך גם על עדי הודאה הק"ו מעד אחד שאינו מחייב ממון מחייב שבועה אף במעיד על הודאה כדקי"ל לקמן ס' פ"א כרמב"ן ואף לבעה"מ עכ"פ בעד מעיד שהודה בפני ב' מחייב שבועה ע"ש. עדי הודאה שמחייבין ממון כו' כ"ש שמחייבין שבועה כנ"ל. ומוכח מזה ג"כ דלא כט"ז הנ"ל בס"ק הקודם. ואף דודאי בלישנא דר"ח בש"ס לא נכלל כה"ג כיון דאמר שלא תהא הודאת פיו גדולה מעדים כו' ע"כ איירי בעדי חיוב דאלימי מפיו משא"כ עדים שהודה דגריעי באמת מפיו מ"מ למסקנא שפיר גם בזה חייב כיון דגם זה נקרא עדות דידיעה בלא ראי' כדאמר פ' שה"ע ע"ש. אמנם זה כשמכחיש לעדים שלא הודה בפניהם. אבל במודה שהודה בפניהם רק טוען משטה או שלא להשביע. אף דהדין דלא מהימן כיון שאמר אתם עדי. מ"מ י"ל דלא מקרי רק מחויב במקצת מתוך טענתו כיון דאין העדות בבירור ואינו מכחיש רק טוען טענה שאינו נאמן בדבריו ולא מיחייב שבועה למאי שפ' הש"ע כרמב"ם ז"ל דמחויב מתוך טענתו לא מקרי העדאת עדים ופטור כנ"ל. ואף דהא גם מודה מקצת בב"ד יכיל לומר אח"כ משטה וכה"ג ואף שאינו נאמן יהי' נקרא רק מחויב מתוך טענתו. ז"א כיון שכבר נתחייב שבועה מיד על ההודאה. ממילא כיון שאינו נאמן אח"כ משטה נשאר החיוב שבועה על ההודאה כמו שהוא כנ"ל משא"כ בעדי הודאה כיון שכופר שאין כאן עדות כלל. ממילא לא הי' כלל עדות ברורה לחייבו שבועה כנ"ל. ואינו מוכרח. ויש להסתפק קצת כה"ג כנ"ל

(ט) אבל אם כתבו שטר או שיש כאן קנין כו' אין עדים מחייבין אותו שבועה דשטר הוי כהילך ויש חולקין. והסמ"ע פי' דמחלוקתן הוא בשטר שיעבוד קרקעות. והש"ך ז"ל כ' דהיכא דהוי ש"ק לכ"ע פטור או משום דאין נשבעין על ש"ק או דהקרקע חשוב הילך. רק הרמ"א איירי בלית לי' קרקע או מחל. ואף דקי"ל דשטר הוי הילך אף בל"ל קרקע היינו במודה אבל כאן בכופר משום העדאת עדים לדיעה א' פטור דמ"מ חשוב הילך והחולקין משום כיון דכופר לאו הילך הוא ע"ש. ולכאורה יש להביא ראיה לדעת החולקין דהא זה דעת הרמב"ם ז"ל פ"ד מטוען דאינו יכול לכפור הוי הילך והה"מ כ' בדעת הרמב"ם פ"ד מה' גזילה דהגוזל בעדים צריך להחזיר בעדים ואינו נאמן החזרתי ע"ש. וא"כ קשה בש"ס דעובדא בהאי רעיא ריש ב"מ דאייתי סהדי דאכל תרי מינייהו א"א לדר"ח משתבע כו'. והא אינו יכול לכפור והוי הילך ופטור כיון דאיכא סהדי דגזל וא"י לומר פרעתי. ומוכח כדעת החולקין דנהי דא"י לכפור פטור היינו כשמודה משא"כ בכופר חייב מדר"ח כנ"ל. ובזה הי' אפשר לישב לדיעה הא' תמיהת תוס' ורא"ש והגאונים ז"ל איך אמר ר"ז אי איתא לדר"ח ואביי מהדר לי' השתא דליתא לדר"ח כו' והא באמת קי"ל כר"ח ע"ש. ולהנ"ל י"ל דהא בדר"ח קתני והעדים מעידים שיש לו בידו נ' זוז וכ' ריטב"א ז"ל וש"פ דהלשון משמע שמעידים עדיין חייב לו שלא פרע וכ"כ סמ"ע לקמן ס' פ"ז. וא"כ קשה הא א"י לכפור. וע"כ צ"ל או דר"ח לטעמיה דס"ל הילך חייב שפיר חייב אף שא"י לכפור. או כסברת החולקין הנ"ל דמ"מ כיון שכופר לא הוי הילך. וא"כ מיושב שפיר תמיהת תוס' הנ"ל דאמר ר"ז אם איתא לדר"ח קמייתא משתבע היינו דמספקא אם איתא לדר"ח כמו שאמר שהעדים מעידים שלא פרע עדיין ג"כ חייב שבועה. אי טעמא