חידושי הרי"ם חושן משפט חלק ב קנט

חזקה דתלוש. וצ"ל דהוכיח סופו על תחלתו דכשאוכל אח"כ איגלאי דלקיטה הי' לאכילה וחשוב חזקה כנ"ל. ודייק מזה דחבילי זמורות אף דסתמא לצורך האילן מ"מ כשמאכיל לבהמה הוכיח סופו ע"ת דהי' אדעתא דחיותא וחשוב פירי כנ"ל

עוד י"ל דהא יורד שלא ברשות בעשוי כו' נוטל כאריס למחצה כו' (ב"מ ק"א) וגם באילן דעבודתו לגוף האילן שמועיל על אחר השנה ג"כ להשביחו וגם להפירות של השנה מ"מ בעד כל העבודה דשנה נוטל מחצה מפירותיו וזה בעד הכל. ובעובד שלא ברשות בשני ערלה. ודאי דאם לא אכל פירותיו צריך לשלם לו מה שהועיל לאילן על אח"כ ככל משביח שלא ברשות ועושה טובה. אולם אם אכל הפירות באיסור נראה דא"צ לשלם לו ולא חשוב פורע חובו מאיסורי הנאה. דכשאוכל הפירות אינו חייב לו כלום דהא מבואר סי' רס"ד ס"ד דאף דעושה טובה שלא מדעתו צריך לשלם לו מ"מ כשעשה בשביל עצמו ומגיע טובה לחבירו ג"כ א"צ לשלם לו. וא"כ כיון שאוכל הפירות באיסור ואגלאי מלתא דמה שעבד באילן הי' לצורך עצמו כאריס לאכול הפירות דמה"ט הוי חזקה דאיגלאי כנ"ל וא"כ שוב אף דממילא השביח האילן ג"כ ומגיע טובה על אח"כ מ"מ א"צ לשלם לו כנ"ל. וא"כ הא ע"כ טעם הדין לרמב"ם ז"ל דהוי חזקה אף שלא נפסד כלום. היינו משום דמ"מ כיון שנראה שאוכל פירות כבשלו אף באסור מ"מ הי' לו להקפיד שלא להניחו אף שאינו נפסד כנ"ל. אבל אם מרויח ע"י אכילתו ודאי דלא שייך שהי' לו להקפיד כנ"ל וא"כ כיון דהי' צריך לשלם מה שהוציא ומושבח האילן על אח"כ וע"י אכילתו פירותיו דערלה פטור א"כ למה יהי' חזקה הא עדיף מהא דכל שיבי דכרבי כו' שהאכילה לטובתו כנ"ל. אך אם הזמורות חשוב אכילה י"ל כיון דאכל הזמורות. גם כשלא יניחו לאכול הפירות יהי' חשוב דעביד ע"ד שיאכל הזמורות דחשוב פירות ועשה ע"ד ומגיע טובה ממילא דא"צ לשלם לו ושוב כשמניחו לאכול הפירות דערלה הוי חזקה דאף שאינו נפסד לא הי' לו להניחו כנ"ל ואינו מרויח דבל"ז לא יצטרך לשלם כיון דאכל הזמורות ומ"מ לענין חזקה לא יהי' הזמורות חזקה כמ"ש לעיל ולכך שוב כיון דאכלה ערלה הוי חזקה מוכח דאכילת זמורות חשוב אכילה לפירות. דאל"ה כשלא יאכל הפירות יצטרך לשלם לו דלא חשוב עביד ע"ד הזמורות כנ"ל. וחשוב כעשה ע"ד שישלם לו וממילא מרויח באכילתו ומוכח דהוי חזקה דזמורות חשוב אכילה כנ"ל

(יג) ערלה כו'. רוב הפ' דגרסי הוי חזקה פי' כשאכל הזמורות. והי' אפשר דגם הרמב"ם ז"ל כוונתו כן שאכל גם הזמורות כמ"ש תוס' בכל חזקה דאילן דסתמא זומר ומעכב לעצמו. רק בשאר שני לא מהני דהוי כאכלה שחת משא"כ בשני ערלה. רק כיון דאכל הפירות נימא דמגרע כמ"ש לעיל ע"ז כ' הרמב"ם דאכילה בעבירה מ"מ הוי אכילה כו'. והיינו דממ"נ נגד העולם דלא קאי האילן למיכל מיני' בשני ערלה נראה כשלו מטעם הזמורות דאין פירי דאדם כנ"ל. והוא שאכל באיסור דנימא דאיגלאי דלא הי' זמורות אכילה שוב אוכל הפירות ונראה כשלו כנ"ל.

ומיושב הגמ' דכתובות שפיר דמייתי דזמורות הוי אכילה מאכלה ערלה דאל"ה לא הי' מהני אכילת אסור לחוד דהלקיטה אינו מורה דשלו ורק אח"כ כנ"ל. אולם לשון הרמב"ם ז"ל אע"פ שנהנה בעביר' משמע דבהאי לחוד ג"כ מהני. ובאמת אינו מובן הטעם כיון דלא מפסיד מידי מאי איכפת לי'. וי"ל דכמו דאי לפירי אחתי' בעי למחויי וכ' רשב"ם החילוק בין בעל בנכסי אשתו דפריך פירי אית לי' כו' דשם הכל יודעין משא"כ לפירי אחתי' דאינו ידוע לכל ונראה כשלו צריך למחות ע"ש (דף מ"ט). וי"ל גם בערלה נהי דכשהוא ערלה אין לו להקפיד מ"מ אין ידוע לכל שערלה הוא ונראה כשלו שאוכל הפירות ואדרבא מוכיח שאינו ערלה אכילתו. וממילא אף דבאמת, אינו מקפיד על פירות לא עדיף מאחתי' לפירי דודאי אינו מקפיד ומ"מ צריך למחות כנ"ל. אך שביעית, ידוע לכל דאין לו להקפיד והוי כמגודא דערודי ולבר (דף ל"ו) דאינו חזקה כמ"ש רמב"ם במקום שחי' ויד כל אדם כו' ע"ש (פי"ב מטוען). ולכאורה י"ל כדאמר בגטין מ' בעבד שנשא ב"ח בפני רבו יצא לחירות דא"ל כו' לא הוי מניחו למעבד איסורא ע"ש. ואף דשם דוקא שהשיאו למסקנא דמסייע לאיסור. י"ל דשם דוקא דגם בשחרור איכא עשה משא"כ כאן לא הי' לו להניח לעשות איסור בשלו לאכול ערלה ושביעית וכ' ומוכח דזבני'. ובפרט למ"ש תוס' שם בהניח לו תפלין דכיון שאין מניחין יצא קול דמורה ששחררו ולא הי' עושה כן ע"ש. כן בזה דע"י שמניחו מורה שאינו שלו כנ"ל. אך הלשון אינו משמע כן. וי"ל דחשוב נפסד שהרי המצוה על בעל השדה להפקירו בשביעית כמבואר ברמב"ם שהוא עשה תשמטנה כו' שיפקיר. ואף אי מצות לא להנות נתנו ולא מקרי הנאה אבל מ"מ נפסד מיקרי והי' לו להפקיר שמפקיע מצוה המוטלת עליו ועושה איסור. וכן י"ל גם בערלה וכלאים דמצוה בשריפה כנ"ל. וי"ל דשוב הוי כמו השיאו רבו אשה שעושה איסור וודאי שחררו. כן בזה כיון דמצות עשה עליו ממילא מה שמבטל המצוה עושה בעצמו איסור שסייע לעבירה של זה דאכלה באיסור ומורה דזבני' כנ"ל

עוד נראה דהא ע"כ שעשה כל עבודות הצריכין נעל גדר חרש כו' דאל"ה אין כאן רק יום א' דלקיטת הפירות כמ"ש תוס' ריש פ' חזקת ורק שעשה כל עבודות באיסור דשביעית אסור כל עבודה. ואף דחרש וזרע ולא הכניס פירות אינו חזקה אבל כשאוכל אח"כ איגלאי מלתא דהכל הי' לצרכו וחשוב שנה שלימה. וא"כ כמו בניר דדעת הרמב"ם כרוב הפ' דאם אוכל מצטרף מה שנר. דהא אמר בגמ' (ל"ו ע"ב) מ"ד ניר לחוד הוי חזקה דלא שביק איניש דכרבי לארעי' ושתיק ומאן דפליג רק משום כל שיבי דכרבי כו' דלטובתו כיון שאינו אוכל ואזרענה אח"כ ויהי' טובה כו'. אבל כשאוכל דאיגלאי דהי' הניר לצרכו שוב יש לו להקפיד משום הניר ג"כ. וא"כ באכלה ערלה ושביעית כו' דעשה כל עבודות הצריכים באיסור וע"ז גופי' קפידא דלא שביק כו' ורק משום לטובתו. אבל עכ"פ כשאוכל באיסור איגלאי עכ"פ דהי' עבודה לצרכו ושוב מהני שיש לו להקפיד מטעם עבודת השדה ואילן אף דבשעת מעשה לא הי' לו להקפיד אבל על האכילה הי' לו להקפיד מטעם דמורה למפרע על העבודות שהן לצרכו דכל מה ששתק הי' משום לטובתו ושוב כשאוכל מקפיד כנ"ל. ועוד דמשום הזריעה באיסור בשביעית לחוד יש לו להקפיד כיון דחרש מקודם ושיבי דכרבי כו' שיהי' לטובתו שיזרענה בעצמו אח"כ ותועיל לו חרישה זו. וא"כ כשזה זורעה בשביעית מקלקל זה דמה שיגדל יהי' הפקר כנ"ל. ומ"מ בלא אכלה י"ל דמרוצה שיהי' לטובת העניים ולא הוי חזקה בזריעה דג"כ שייך שיבי דכרבי כו'. אבל כשאכלה אח"כ הוי חזקה כנ"ל. וחשוב אכילת איסור שיחשב כל העבודה לשנה כנ"ל. ואף דכשאינו אוסף פירות לא מהני הוא רק משום דנשארים לו כנ"ל משא"כ באכלה כו'. וע"כ בחרש דזרע בלא חרישה לא מהני כלל דפי' תפתיחא להגאונים ז"ל כן כנ"ל. ותמהני על המחבר ז"ל שפ' כהרמב"ם שכמעט כל הפ' חולקין דאף דהגאונים גורסין הוי חזקה