חידושי הרי"ם חושן משפט חלק ב קנו

דב' משקרים כיון שהן מיוחדים שאין צירוף כנ"ל וממילא לא מוכח כנ"ל. ומלשון הגמ' והפ' דא"צ רצופין משמע איך שהוא. ונראה דנקטו טעם הנ"ל דעביד טפי. שא דאיכא דמוברי מ"מ אם המוברין נרין כמ"ש לעיל וע"י הניר הוא דעביד טפי מודים לרשב"ם כמ"ש לעיל דבלא נר והוביר אינו חזקה. דחשוב כולן לא מוברי בלא ניר דלא מצי אמר בהכי ניחא לי' כנ"ל

(י) אכלה ג' רצופים כו'. בטור כ' הטעם דאינו חזקה דשומט כגזלן שאינו משגיח בקלקול השדה ע"ש ובסמ"ע ובל"ז יש טעם כיון דכולן מוברי לא הי' צריך למחות בג"ש דלא הי' צריך מערער להשגיח דמסתמא ככל אינשי דמוברי ואין חזקה בג"ש. אך יש נ"מ דלטעם הנ"ל עכ"פ בו' שנים רצופות הוי חזקה דגם דסבר דמובר החזיק. ולטעם הטור גם ו' לא מהני כנ"ל. וכ"מ סי' קמ"ה בטור וש"ע דו' לא מהני. וא"כ קשה לשון הש"ע דנקיט אכלה ג"ש רצופין די"ל לדיעה ב' רק שנה אמצעי אינו עולה ובאמת גם ו' לא מהני. וצ"ל דנקיט רבותא לדיעה א'. והב"ח ז"ל כ' ר"י לא אמר אלא באיכא דלא מוברי אבל באתרי דכולן מוברי מודה דלא מהני רצופות ע"ש. ותמוה דחזי מאן ג"ר דמסהיד עלי' הטור ז"ל כ' בפירוש ואיך הוא שלא ראה דבריו יחלוק על הטור. ועוד דמפורש בדברי ר"י שהביא הטור שכ' דהי' לו למחויי דלא מיתבר ארעא עכ"ל מוכח להדיא דגם ר"י מודה דמצד האכילה שנה אמצעית לא הי' מועיל כיון דכולן מוברי רק מצד קלקול השדה כחפר בורות שו"מ דאף בנכסי אשתו הוי חזקה. וכיון דמוברי והוא מקלקל השדה במאי דלא מובר הו"ל למחויי. ומבואר כהטור בפי' ד' ר"י דע"כ בכולן מוברי דאל"ה פשוט דהוי חזקה מצד עצמו כדאמר בגמ'. ואפשר לדחוק כשהמערער הי' מהמוברים דס"ד לא הייתי צריך להשגיח דנגדי לא הפסיד אותי רק ב' שנים וע"ז אמר ר"י דממ"נ דשוב מצד קלקול השדה הו"ל למחויי כנ"ל. ודוחק. ומ"ש הב"ח סי' קמ"ה ראי' מתוס' אין ראי' דתוס' קרי לי' הכחשה כיון דא"א להועיל עדות כל א' של אג"ה אם לא שהוביר וכן הב' ממילא ממ"נ לא מהני אם מכחישין ואם אין מכחישין ע"ש

ויש לתמוה שכאן הביא הש"ע ב' הדיעות ולא הכריע ולקמן סי' קמ"ה ס"ב שכ' תחזיר הקרקע והפירות ע"ש כפי פרוש הסמ"ע שמוכרח שפוסק דרצופין לא מהני באתרי דמוברי ואף להוציא פסק כן. ואפשר דסבר מספק כמ"ש לעיל דקרקע בחזקת מ"ק קאי ושוב ריעותא דהי' לו ליזהר בשטרו ושוב גם הפירות מוציאין ועיין מ"ש לקמן בעז"ה. וכשאכל א' ג' והוביר ב' ואח"כ אכלה עוד דו"ה. ועשה ניר בשנה ב' שהוביר לע"ד דיש לצרף דעת בעל העיטור וראב"ן הובא בהגמ"י פ' י"ב מה' טוען דבאתרי דמוברי הוי חזקה בג"ש ומהני ניר שבשנה אמצעית. וא"כ החזיק אחר שנה ג' מיד ולר"י וש"פ מהני שוב מה שהחזיק גד"ה רצופין וצ"ע. ואינו מבואר בש"ע לדעת הטור או סגי במביא עדים על אג"ה שאכל אף שא"י אם הוביר או דצריכין להעיד בפירוש שהוביר כנ"ל. די"ל דחשוב כתנאי דקום ועשה דסתמא לא אמרינן שנעשה דמוקי אחזקה. וכאן שהחזיק כדין אין לבטל מספק שמא אכל גם באמצע ולא אחזיק כדעבדי אינשי. וכמו ס' שמיחה שבלא עדים אינו מבטל החזקה שלפנינו או כיון דמ"מ אינה חזקה הוי כהאי דשכוני גואי דקי"ל כר"נ ברור אכילתך. וכן משמע קצת מלשון התוס' נ"ו ע"ב דאף דנקיט סתם א' א' אכלה אג"ה כ' שמעיד שהובירה שנים שבינתיים. א ומשמע דצריך להעיד כן ע"ש

סעיף ו זרעה ולא הרויח בה כלום אלא זרע כור ואסף כור לא החזיק שהרי לא נהנה (אכל אם הוציא עלי' הוצאות ממ"א עד שלא הרויח בה אינו מבטל החזקה)

(יא) אם הוציא כו'. קשה למה סתם רמ"א ז"ל כהרשב"א דהטור חולק דהא ראית רשב"א מאכלה ערלה שהזמורות סתמא אין שוים יותר מההוצאות ע"ש. וטור כ' להדיא בזמורות דוקא ששוים יותר ממה שהוציא ע"ש. ונראה דרשב"א לטעמי' שמפרשים תפתיחא כפי' ר"ח. א"כ אפיק כורא ועייל כורא מפרש מכחישות השדה. ולכך בהוציא ממ"א לא מצאנו שיבטל כנ"ל. משא"כ רשב"ם וטור דמפ' תפתיחא שהשדה כחושה שאינו מוציא יותר ממה שזורעין ע"ש. א"כ ע"כ אפיק כורא כו' היינו בשדה טובה רק שנזדמן שלא עשה רק מה שזרע וכן פי' הב"ח או כט"ז שלא אסף הוא כנ"ל. וע"כ שאינו מקפיד כשאינו נהנה יותר ממה שהוציא. א"כ גם בהוציא ממקום אחר י"ל כן דמה חילוק דמ"מ אינו נהנה יותר ממה שהוציא

ולכאורה בלשון הגמ' יש לדקדק ג"כ אפיק כורא ועייל כורא ולא נקיט אפיק סלע ועייל סלע וכה"ג על השיוי. דבשלמא לפי' רשב"א י"ל דוקא כן דהיינו כחישת השדה. וגם רבותא דאף שהוקרה תבואה ושוה הכור עתה יותר מ"מ הוי כנזדמן כנ"ל בתפתיחא. וגם אי עייל טפי מכרא אף שהוזיל ואינו שוה יותר מההוצאה מ"מ מהני דג"כ נזדמן כנ"ל. וגם דשאר הוצאות לא מצטרפי. משא"כ להטור קשה. והי' אפשר לומר דהא בש"ע סי' שע"ה דיורד שלא ברשות דעכ"פ נוטל ההוצאה ומבואר שם ס"ט דכל ששמין אינו נאמן לומר נתתי דכיון דעדיין לא שמו שייך מי יימר דמחייבי כ"כ ע"ש. וא"כ י"ל דהא הזרע דבר ידוע כמה צריך לזרוע בשדה כזו וא"צ שומא. א"כ שפיר לא הוי חזקה באפיק כור ועייל כור דלא הי' לו למחות על ההכנסת פירות דהא מגיע לו ע"פ דין מה שזרע וכדפריך על בעל כו' כיון דאית לי' פירי כו' ע"ש (דף מ"ט) וכמו שנאמן נתתי כנ"ל. משא"כ הוציא שאר הוצאות דצריך שומא ובירור כמה הוציא כמו שא"נ נתתי כן אינו נאמן דלא מיחה מש"ה שמגיע לי כמו שהכניס דמי יימר דמחייב כנ"ל. וא"כ שפיר נקיט גמ' אפיק כור כו' אף לפי' הנ"ל משא"כ שאר הוצאות אף אי מיירי בשדה טובה. וא"כ י"ל דדין הרמ"א לכ"ע בהוציא ממ"א דאינו מבטל כיון שאינו ידוע וצריך שומא כנ"ל. אך אף דמלשון הגמ' י"ל כן. אבל רשב"א ז"ל כ' דינו על מסים הקצובין דג"כ ידוע. וכן הראי' מזמורות וע"כ דאינו מחלק כנ"ל. וכן הטור, ע"כ ס"ל אף באינו ידוע דהא בזמורות א"י ההוצאה. אך י"ל דחשוב ידוע הוצאות של כל שנה. עוד הי' אפשר דיש חילוק כיון דקי"ל (סי' פ"ח) טענו דוקא והודה שוה הוי ט"ח והל"ב דפטור אף משעורין ואף היכא שסותר וא' ודאי מגיע לו כמו תם ומועד וכה"ג. וא"כ בהוציא כו' כיון שזה מחזיק בטענתו לקוח שוב הי' לו למחות מליקח הפירות. ואף דהי' צריך לשלם לו מה שהוציא שוה כפירות שהכניס. ז"א כיון שטוען לקוח וגוף הפירות שלו ואינו חייב לו ההוצאות רק פירות שהוא דוקא וזה מודה לו השיוי דהיינו מה שהוציא הדין דפטור לגמרי אף ממה שהוציא דהא ט"ח והל"ב כנ"ל. ואף דתפס מהני מ"מ אדרבא הי' לו למחות שלא להניח ליקח הפירות ולא הי' חייב לו כלום דלא הי' תפוס כנ"ל. משא"כ אפיק כורא דגוף התבואה שזרע הוא של הזורע ויש לו חלק אח"כ בגוף התבואה כמו שזרע כמ"ש תוס' ר"ה י"ג דלא חשוב