חידושי הרי"ם חושן משפט חלק ב קמד

ששכרו לא הי' לזכותם כלל דא"ב לא אמרי. ורק אח"כ כשמודים שדרו ג"ש יחשב עדות ששכרו לזכותם וכבר העידו בכשרות. והוי כנעשה נוגע אחר שהעיד אף קודם גמ"ד דלא נפסל מה שהעיד קודם שהי' נוגע. ואף בעדים שהעידו דרשאין ליקח רק חשד (בש"ך סי' ל"ז ס"ק ח') ואף קודם גמ"ד דאין חילוק. וכאן אף חשד ליכא כיון שאין הנגיעה מצד שע"כ אומרים כן רק דהעדות לעצמם. וכיון דבשעת דבורם לא הי' נגיעה מהני כנ"ל ובאומרים אח"כ דשכרו כשכבר אמרו דדרו ג"ש אפשר דמודה הר"ח ז"ל כנ"ל. והטור ז"ל דסבר כיון דתוך כ"ד וענין א' ואעפ"כ הם ב' דברים דנין כמו שהוא בשעת גמר עדותן כנ"ל. וכדאמר פ' מרובה (דף ע"ג) לענין פסול בתוך כ"ד דחשוב נגמר אח"כ. כן בהנ"ל דהא מה, שא"י לחזור מאגרי כשכבר אומרים שדרו ואז לזכותם. אך הא יכולין לחזור מדרו ג"כ. ויש לדחות:

עוד י"ל כוונת הטור דבשלמא אם הי' שייך מיגו דא"ב שתקי ולא היו באים כלל להעיד הי' שפיר ולא הי' קשה ק' הרמב"ן דיראים שמא יהי' עדים שדרו ויצטרכו לשלם ולכך מעידין עכשיו שיזכה המחזיק דלא קשה כמ"ש לעיל גבי אין מערער קמן גם בזה שאין המערער יודע מהם. גם אם ישתקו עכשיו. הא כשיתבע אותם ויבאו עדים שדרו יוכלו לומר אז פרענו למערער ולישבע היסת או לטעון ששכר זה המשכיר ממנו. ובשביל ספק זה א"צ להעיד שקר מיד בודאי כנ"ל. וע"ז כתב הטור דכיון שבאים להחזיק המשכיר בהבית והוא יודע מהם שדרו א"כ אם לא דרו יום ולילה וכה"ג עכ"פ לא שייך שתקי דהמחזיק מביאם להחזיקו. א"כ ע"כ יאמרו שדרו או שלא דרו ושוב נוגעין על הספק דאם יאמרו לא דרנו כלל ויבאו עדים אחר כך יתחייבו ולא יוכלו לטעון כנ"ל. ולהחזיק המחזיק א"א אלא שיעידו שדרו ג"ש יו"ל והן נוגעין כנ"ל. גם י"ל דטעם הר"ח כמ"ש לעיל דאין חשד שיעידו שקר עתה על הספק נגיעה קלה דגם אם יבאו עדים שדרו יצטרך המחזיק להחזיר השכירות ורק משום טירחא לדין וזה חשוב נגיעה רק בודאי קמן אבל לא שיעידו שקר על חשש נגיעה זו כנ"ל. וא"כ זה שפיר אי שתקי אבל כשיאמרו לא דרנו כלל יהי' כל אומר לא לויתי כאנ"פ ולא יצטרך משכיר להחזיר להם כלל. ואף אם אמר שפרעו ג"כ הוי ב' הודאות דסתרי דא"י להוציא ממנו. ושוב הוי נגיעה גמורה דגם על הספק נוגעין כנ"ל. אך אפשר שיאמרו ששכרו והקדימו לו השכירות ולא דרו כלל. דפטורין מהמערער כיון שלא דרו. וכשיבאו עדים שדרו מ"מ יצטרך משכיר להחזיר להם כיון שהודה שפרעו לו אף דאמר שדרו והם אמרו לא דרו אינו ענין להשכירות. אך מ"מ שוב עכ"פ נוגעין על דאגרי מיניה דזה צריכין לומר ואין נאמנים דשכרו כנ"ל

עוד י"ל בפשיטות דכא נראה דגם לר"ח להפ' הנ"ל דבאינו טוען ברי סגי בסתם ג"ש אף דלא דרו בלילה רק בטוען ברי שלא מצא דר בלילה אז בעי בפירוש יום ולילה כנ"ל. וד' ר"ח הן בטוען ברי שלא מצא אדם דר בלילות ומ"מ א"י כלל מי דר ביום הן או אחרים או כלל לא. וא"כ פשוט דכשהביא המחזיק שוכרים הנ"ל והעידו סתם דאגרי ודרו ג"ש דמהני ואח"כ טעין מערער ברי שלא דר אדם בלילה דצריכין עכשיו השוכרים לפרש עדותן שדרו גם בלילות. דמודה ר"ח דלא מהני כיון דאחר כ"ד הוא כמו דמיגו למפרע לא מהני כן בעדות דעכשיו נוגעין גמורין מה שאומרים שדרו בלילות וי"ל דמשקרים דאם לא יעידו חייבין מחמת הודאתם שדרו ג"ש. ואז לא שיקרו כלל ובאו להעיד סתם שיועיל כשלא דפטורין יטעון ברי כנ"ל. דבזה מהני גם שלא דרו בלילה כנ"ל. רק ד' ר"ח במעידין ביחד שדרו ג"ש יום ולילה דתוך כ"ד הוא והוי מצי אמרי לא דרנו כלל. וע"ז י"ל דדחה הטור ז"ל דלא מהני עדות רק כשאין נוגעין על עדות זה עצמו שבידם שלא להעיד. ואף באהדרינהו כו' במקום שקר זה היו אומרים שקר אחר. אבל בב' עדיות שנאמר שאינם נוגעין על עדות הב' דאי בעי היו משקרים עדות א' מה שאמת העידו. או אפילו לכבוש עדות מה שחייבין להעיד ג"כ לא מצינו שיועיל. וא"כ כאן שהמחזיק מביאם להעיד דעכ"פ דרו ג"ש וזה אמת אף שלא דרו בלילה וא"כ עכ"פ היו מחויבין שלא לכבוש עדותן ולהעיד לו חזקת ג"ש סתם שיועיל בלי ברי דמערער כנ"ל. א"כ שוב על עדות הלילות נוגעין גמורין דשיאמרו הימים לחוד חייבין ושיאמרו לא דרנו כלל יעידו שקר נגד המחזיק מה שבאמת מהני בסתם. ואף שיבאו שכנים יהי' הכחשה דתרי ותרי. וכיון דעכ"פ יצטרכו להעיד שקר ודאי לא חשוב עדות כמ"ש לעיל דשוב מעידין שקר למחזיק כיון שרוצים ובאים להחזיקו כנ"ל. וא"ש לשון הטור כפשטי' ונפקא מינה דאם טעין מערער ברי קודם שהביא מחזיק השוכרים דשוב אם א"י הלילות אין צריכין להעיד כלל י"ל דמודה הטור דא"ב שתקי כנ"ל. ופי' הלשון הוא כיון דבת"ע לא מהני כיון דעכ"פ צריכין להעיד שקר לזכותם. ורק בתורת מיגו שייך כמו שמעידים שקר זה נאמנים מיגו שהיו מעידים שקר אחר לא דרנו. ובתורת מיגו לא מהני דרוצה להחזיק המחזיק בבית כיון שבא כנ"ל

עוד י"ל דהא תמוה לשון הר"ח שמביא הטור וש"ע דא"ב אמרי לא דרנו כי אמרי דרנו ופרענו נאמנין ע"ש וכן בש"ע מה טעם לסיום הזה דרנו ופרענו מה צורך להאמינם שפרעו הא מחזיק מידה להם שפרעו וגם אינו ענין להעדות אי פרעו או לא הא דנין רק על הנאמנות אי דרו ג"ש או לא. וע"כ לפרש דלא מיירי כלל דטען המחזיק כלום מהפרעון או לא. רק שיביא עדים דדרו ג"ש ומביאם והם אומרים דרנו ופרענו כנ"ל. וא"כ בשלמא בגמ' בלא נקיטי אף דרק הם אומרים שפרעו ומשכיר ל אומר כלל. מ"מ נוגעין. ואף שהוא יכול לתבעם כמו המערער. מ"מ לפי דבריהם שפרעו לו נוגעין ופסולין דאנו אומרים דאמת כדבריהם ולא יתבעם בשקר משא"כ מערער כנ"ל. אבל כאן נימא להיפוך נהי דאי באמת פרעו אין נוגעין דא"ב אמרי לא דרנו או שתקי ואין המערער יודע שדרו מ"מ הא על מה שאמרו שפרעו אין תורת עדות ע"ז רק בע"ד וכיון דמשכיר לא הודה כלום עדיין ודאי דאין מאמינים ואנו חוששין שמא לא פרעו עדיין וממילא הם נוגעין כתי' תוס' ממש. דעכשיו דאומרים דרנו ג"ש ופרענו זוכה מחזיק ונאמנין. ואי יאמרו. לא דרנו והא המחזיק יודע שדרו ושמא יזכה המחזיק ויצטרכו לשלם כיון דאמרו לא דרנו לא יהיו נאמנין פרענו כיון דלא הודה כנ"ל. ולכך לשון הר"ח דמאמינים להם גם זה שדרו ופרעו במיגו דאי משקרים שפרעו א"ב היו משקרים שלא דרו יהיו פטורין משניהם. וכיון דנאמנים בתורת בע"ד שפרעו שוב נאמנים בתורת עדות שדרו ג"ש כנ"ל. ודחה הטור ז"ל שפיר דנהי דנגד מערער חשוב שפיר מיגו דלא דרנו כיון שא"י שדרו אלא ע"פ. מ"מ הא נגד המחזיק לא הוי מיגו דיודע שדרו ויוכל להביא עדים ואם יזכה ע"י שטר שימצא או עדי מקח יתחייבו לשלם לו. וע"כ צריכין להחזיק המחזיק בבית שיהיו נאמנים פרענו. והמחזיק א"א להחזיק אלא א"כ יאמרו דרנו. דבשלמא אם הי' המיגו גם כן שהי' מועיל להחזיק המחזיק הי' שפיר משא"כ כנ"ל. ובאמת יש להסתפק לדינא בלא אמר מחזיק כלום רק העדים הדרים אומרים פרענו. דאפשר דמודה הר"ח ז"ל דלשון