חידושי הרי"ם חושן משפט חלק ב קלו

דרין ביום שיועיל דירת לילה לא הי' מהני מסברא כיון דזה ראה בימים שאין דר בו א"צ לילך בלילה להשגיח. ע"ז הוצרך לתקנה משא"כ בשאר שאינם תמיד כנ"ל

ולדינא לע"ד בעדים שאינם שיבבי ומעידים סתם ג"ש ולא טעין מערער כלל ליתי כו' או ברי שלא דר בלילה מהני עדותן דרוב הפ' אי טעין אמערער. וגם לר"ח ור"ת לא מצינו שחולקים על הדין בלא טעין כלל כמ"ש הרא"ש דהי' לו לטעון ורמב"ם ורמב"ן ורשב"א בת' רק ברוכל טענינן לי'. ובטוען אפילו שמא ויבאו עדים שדר בלילה לא מהני סתם עדים והוי ס' דדינא דרמב"ן בחי' הסכים לרמב"ם דלא בעי ברי אלא כיון דאמר ליתי ולסהדי הוי טענה והכי דאיק לישנא דגמ' ע"ש. ועדות שכנים שראו ביום ובלילה אף דניימי וא"א להשגיח כל יום ולילה מ"מ מהני לרוב הפ' אף שטוען ברי שיצא כשישנו השכנים וחזר כמ"ש רמ"א. דלא מצינו מפורש חולק ע"ז רק הרא"ש ז"ל אליבא דרשב"ם ובעצמו לא ס"ל הכי ותוס' לפי' רשב"ם לא ס"ל כן וכן מורה לשונו דדוקא בטעין בעי שכנים. רק המפ' שהביא נ"י דמ"ז קאי על אביי דאי טעין לא מהני. והוא נגד הסברא שלא יועיל שום עדות רק שוכרים. דמ"ש הש"ך שרובא כו' דחו פי' ר"ח ור"ת ע"ש. זה רק דאי טעין קאי אמערער לא אמחזיק ע"ש בהגמ'. אבל מ"מ נראה דס"ל כנ"ל דאדרבא בלא טעין לא בעי שיבבי כנ"ל ובטעין בעי שיעידו בפירוש שיבבי או שוכרים. ועכ"פ גם לרא"ש ונ"י דוקא ברי אבל בשמא אין שום פוסק שלא יועיל שכנים כנ"ל. אמנם בלא הי' השכנים בעיר איזה זמן נראה פשוט דכשאין ברור להם שלא יצא אז המחזיק עם כ"ב וחזר ודאי לא מהני רק יום או יומים כלשון הרא"ש ז"ל דנראה להם שמסתמא לא יצאו. בזה ספיקא הוא אף באינו טוען ברי דזה אינו מפורש כלל גם בר"ת ז"ל שכ' רק א"א דלא ניימי ועיילי בעידנא כו' ע"ש. ומ"ש ר"ת דסגי במקצת ימים ומקצת לילות יש לפרש מקצת מן הימים ומקצת מהלילות לא כל הימים ולילות דבזה אף דרוב הפ' דלא כר' אחא ומאומד לא מהני אף בממון ואינו עדות מ"מ כ' תוס' (שבועות ל"ד) דיש אומד שסומכין עליו בממון ובעל העיטור הביא ראי' דמצינו עדות כזו פ' ח"ה דידעינן דלא הוי לי' ארעא מעולם וא"א רק דיאמרו קים לן דאם הי' לו היינו יודעין ע"ש וכן כאן מהני קים לן דאם הי' יוצא היו יודעין כנ"ל. ע"ש. ובאמת גם שם מחלוקת הראשונים דרשב"ם בשם ר"ח ז"ל כ' דוקא שלא נתפרשו ממנו מעודו כו' ע"ש. ובטור סי' ל"ז הביא ב' הדיעות דעת ר"ח ז"ל ודעת ר"י דסגי במכיריו והוחזק אצלם שאם הי' לו היו יודעין ע"ש. ומ"מ י"ל דגם ר"ח מודה כאן דעדיף והא פ"ב כתובות ב' ראינו שנתקדשה וב' לא ראינו כו' דפריך לר' אינה ראי' ומשני מ"ד א"א דנתקדשה קלא א"ל כיון דדיירי בחצר א' קמ"ל עבידי דמקדשי בצינעה ע"ש. דמשמע דכיון דדיירי בחצר א' אי לאו דמקדשי בצינעה הי' חשוב עדות מה שלא ראו. כן בשכנים דאי יצא הי' יודעין. או דהי' תקנה כדמשמע מד' ר"ת שעדות חזקה קלושה ע"ש. ועדות אחרים אומד שלהם גרוע יותר אף דאומרים קים לן כו' ושכנים עדיף. וזה בקצת מהימים ולילות שבכל יום ולילה. אבל כשלא הי' בעיר קצת ימים שלימים לא הוזכר בר"ת רק הרא"ש ז"ל מסברא כ' כן דגם בזה מהני אומד שלהם שלא יצא וחזר באותו זמן. בזה נראה לע"ד דג"כ ספיקא הוא אי מהני דלא נתנו חכמים ד' לשיעורין וכשאין עדים על ג"ש שלימים מיום ליום אינו עדות ומה מהני אומד שלהם כיון שא"י יום או יומים יכול להיות שיצא כיון שא"א להם לידע ואנחנו יודעין האומד ומ"מ אינו עדות. דא"א לנו להוכיח מאומד דשכנים דכל הימים ולילות שיש ג"ש על חסרים. ובטוען ברי נראה כד' ש"ך ז"ל. ואף בשמא יש להסתפק. ואף אי קאי וכן נ"ל להורות שכ' רמ"א על כל המוזכר מקודם. מ"מ נראה דרק דהיכא דקיימא תיקום וס"ל לרמ"א שאין להוציא מהמוחזק כמו בפלוגתא דרבה ור"י דלא איתמר הילכתא ע"ש (דל"ב ע"ב). אבל כשהמערער תקפה נראה דא"א להוציא בעדות הנ"ל אף בטוען רק ליתי סהדי כו'. ובמושכר כשהן נוגעין או פסולין רק בעדות שכנים כנ"ל. אפשר דהדין כל דאלים גבר דלא חשוב קיימא ארעא בידי' אף שהשכירו. דאף תפיסה במטלטלין לא מהני בחב לאחרים כ"ש בקרקע כיון דספק אם שכירות שלו מהני כלל הוי כלא קיימא ברשות א' מהם. וס' דדינא. או אפשר דבחזקת מ"ק קאי בספק. ושוב אפשר דגם שנתנו השכירות לא הוו נוגעין דא"י להוציא מידם אף שלא יעידו משום עדות השכנים דספיקא הוא. ומ"מ י"ל דמחשש תפיסה נוגעין. ולכאורה שוב אף דנקיטי אגר יהיו נוגעין דיהיו חייבים לצי"ש לכל א' כמו לקח מא' וא"י. ויש לדחות דא"צ לידע. וגם דמשום לצי"ש לא יעידו שקר. ול"ד ללוה רשע ול"י כנ"ל. והיכא שהמחזיק רוכל או יוצא לעסקיו זמן בהניח כלי ביתו בבית ונעל נראה דלכ"ע מהני שלא מצינו חולק על ר"ח ור"ת בזה. רק בפני ודרך להניח כלי ביתו ג"כ לכ"ע לא מהני. רק היכא שהדרך להניח פנוי לגמרי ג"כ נראה דספיקא הוא. מ"מ רוב הפ' כהרמ"א דמה דעושה פירות תדיר הוא בענין זה שלפעמים יוצא לעסקיו. ומ"מ צ"ע דעכ"פ צריך גבול וזמן דמפורש כ' ר"ת דגמל ספן לא מהני. ואין סברא כלל אם מחזיק חודש וכה"ג וכל השנה בדרך והבית פנוי שיחשב חזקה. וגם רמ"א ז"ל כ' הואיל והי' ג"ש בחזקתן. וצריך עכ"פ מה שמורה שגם אז שאינו בביתו הוא בחזקתו כנ"ל. ומקומות בה"כ הביטול דרך מקרה מטרדה וכה"ג. ואף ע"ז כ' רשב"א בתשובה שהוא מחלוקת הראשונים ז"ל ע"ש וג"כ י"ל כונת הרמ"א שאין להוציא מהמוחזק. אבל לא בתקף כנ"ל

סעיף ט הא דמהני עדות השוכרים לומר שדרו בה יו"ל דוקא ששכירות הבית עדיין בידם ואומרים ניתן אותו למי שיזכה בדין ואע"פ שעדיין לא נהנה המחזיק מפירות זה הכית כיון שדרו בו מכחו היינו הנאת פירותיו ואף אם השאילו להם בחנם אבל אם כבר פרעו השכר למחזיק א"י להעיד מפני שהן נוגעין בדבר כו' ויש מי שחולק

(כ) ששכירות הכית עדיין בידם כו'. לשון הגמ' דנקיטי כו'. ומשמע דלא סגי כשמודים שלא פרעו עדיין. די"ל דהוו נוגעין משום השני נח לי כו' כמבואר בש"ע סי' ל"ז במעיד על מכירת שט"ח. וא"כ לכאורה קשה להפ' דגם בפסול נוגע בעי תחלתו וסופו בכשרות. והך דשותף מעיד דוקא על מה שראה קודם שהי' שותף ע"ש (בש"ך ס"ק ל"ב). למה מהני בנקיטי אגר. אך לא קשה דראית העדות הוא בשעת שדרים בהבית ובין אי אין לשכירות אלא לבסוף ובין אי ישנה כו' הי' הראי' קודם שמתחייבים לשלם דגם אם ישנה כו' והוי כל פרוטה מלוה מ"מ הראי' משיוי פרוטה קודם החיוב ואחר שנתחייב הוא שנעשה נוגע משום השני נח לי כו' א"כ בנקיט אגר הוי תחלתו וסופו בכשרות ובאמצע בפסול דכשר דכל ראי' מדירתן שיוי פרוטה הוא קודם החיוב כנ"ל. ולכך אף דלכאורה גם בלי טעם דשני נח ג"כ נוגעין דמסתמא שכרו לזמן לשנה