חידושי הרי"ם חושן משפט חלק ב קלב

שאומר שלא לזה כ"א לזה. וממילא גם בזה דין עדים להם אף שתובע את השוכרים. ולכך טור ומחבר שפיר פ' דלא כרמב"ם דבנקיטי. אגר נאמנים אף אם תובע השוכרים ג"כ. אבל רמב"ם י"ל דס"ל כהש"ך ז"ל שם דזה חשוב כפירה דהא מ"מ לו כופר. וכאן אף בלי חשש קנוניא י"ל דשם בטוען שהאחר הפקיד אם הב' ג"כ תובע א"כ אינו נוגע דאס יהי' הדין דחייב היסת מחויב לזה כמו לזה וצריך לחשש קנוניא. משא"כ בתורת עדות עכ"פ כיון דהוי כפירה למערער צריך היסת ואינו עד. אך י"ל דהוי ט' ספק אם דרו בלילות או השכיר ואין חיוב היסת ושוב אינם נוגעין. והוי א"ש אי טעין ברי וגם ברמב"ם כמ"ש הש"ך ז"ל בפי'. אולם י"ל להיפוך ג"כ דהג"מ וש"פ וש"ך ז"ל מודים בזה. דשם מ"מ חשוב כפירה שאינו מגיע לו ולא הפקיד ומה שאומר שאחר הפקיד אין זה מגרע הכפירה כנ"ל. משא"כ כאן דודאי בלי טענת המשכיר אם הי' המערער תובע להדרים השכירות שדרו שלא מדעתו היו צריכין לשלם לו ולא הי' מהני טענתם שפלוני השכיר ודרו ג"ש. דאף לוקח לא מהני חזקתו בלא דר בי' מוכר חד יומא הוי נגדו חזקה שאע"ט. א"כ בזה שפלוני השכיר אין טענה להם שאינו של מערער ועדיין שכירות דמערער רק משום שהמשכיר טוען לקוח ומהני דירתם ליחשב חזקה לזאת יזכה משכיר בדין. וא"כ מצד טענתם ששכרו מפלוני ודרו ג"ש יו"ל עדיין אין כפירה למערער כלל דעדיין מגיע לו השכירות כנ"ל ואין עליהם היסת כלל. ורק משום טענת המשכיר לקוח. ויהי' הדין דהשוכרים חשובים עדים אז הדין דזוכה בשכירות. וע"ז לא יתחייבו היסת דשוב הטענה כמו על כל עדים שא"י לתבעם שקר העדתם ואתם צריכין לשלם לי מדד"ג דעדות עצמם שלא הי' נוגעין פוטרתן כעדים אחרים. כן בהנ"ל כיון דמצד טענתם אין כפירה כלל דאף שדרו ג"ש והשכיר מ"מ עדיין דמערער היא. רק המשכיר טוען עמו. ותלי' בדין אם יהי' עדים כנ"ל. ושפיר מהני עדותם. וא"צ שבועה כיון דאדרבא מה שיחשב כפירה מסתעף אם יהי' הדין דהן עדים ומהני עדותן ושוב א"א לחייבן שבועה כנ"ל. וי"ל דלכ"ע מהני עדותן. וכן נראה מהפ' שסתמו בנקיטי אגר דמהני. ומ"מ ברמב"ם ז"ל י"ל כן. דזה שפיר לדחות דלא חשוב עתה עד הצ"ש משום כפירה כנ"ל. אבל מ"מ ח' קנוניא שייך דדרו ג"ש שלא ברשות רוצים ליפטר עשו ק' עם א' שטוען שהשכיר להם ולקוח ונקטי אגר שיהי' נאמנין כנ"ל. וצריך אחרים שהשכיר. ומ"מ י"ל דסגי בג"ש יו"ל ג"כ כמו דמהני ראית החזקה להיות נאמן לקוח כן עכ"פ מהני לסלק חשש קנוניא דאל"ה הי' מוחה. ומורה דאמת שהשכיר זה שלו. ואף דאי לא השכיר הוי ח' שאע"ט כו' מ"מ הו"ל למחות כמ"ש רשב"ם בלוקח ע"ש שלא יחזיקו בעצמם אך י"ל דקודם דתיקון היסת גם ח' קנוניא לא שייך דאי באמת לא השכיר זה להם לא שייך תי' תוס' שמא יזכה המחזיק. וממילא היו יכולין לומר פרענו למערער וג"כ היו פטורין ולמה יעשו קנוניא ולהעיד שקר ולכך אמר רבא אמתני' סתם דשוכרים מהני. אבל עכשיו דתיקון היסת כשיאמרו פרענו יהי' היסת כנ"ל אמר מ"ז דאי טעון ליתי סהדי כו' וכמ"ש רמב"ם כנ"ל. אך אפשר דבשביל היסת לא חשיב נוגע כלל. רק מחמת פסול גזה"כ דעד הצריך שבועה. אבל נגיעה אינו דמה חילוק בין עדות שקר או שבועת שקר. וכ"ש לחד תי' של הרמב"ן גבי לא ניחא לי' למהוי לוה רשע כו' (דמ"ה) שהקשה כנ"ל דעדות שקר ותי' דזה בפני העולם. ובשבועה לא שייך זה החילוק דג"כ א"י. רק גם לתי' ב' שם ג"כ אינו מוכרח בהיסת. רק גבי ה"ה שלוחיו ה"ה עדיו (קדושין מ"ג) הטעם דכיון דעכשיו אם אין להם דין עדים שניהם נשבעין ויש עליהם שבועה ולא מהני מיגו דאהדרינהו לפטרם משבועה וא"כ אינם עדים דעהצ"ש אינו עד. רק דנימא אם יחשבו עדים א"צ לישבע אמרינין דליתא דאיך יועיל עדותן לפטור עצמן משבועה. רק דקושית תוס' דאחר שנשבעו שוב יהי' עדות לפטור הלוה עז"כ דעהצ"ש אינו עד. אבל נוגע משום היסת י"ל דלא הוי, אך ז"א דא"כ גם קודם דתיקנו היסת מה קאמר מיגו דאמרי כו' כיון דמיגו לפטור משבועה ל"א אם אין עדותן מועיל הדין דצריך לוה לשלם והן צריכין לישבע כדין חנוני ע"פ שהיא שבועת המשנה וחשובי עד הצ"ש דלא מהני. וע"כ דאדרבא יועיל עדותן ואין כאן שבועה. רק עכשיו דתיקון היסת א"א שיועיל בלא שבועה דא"כ נוגעין דאהדרינהו יהי' צריכין היסת. ושוב אין נאמנים גם כשנשבעין כנ"ל. ומוכח דמחמת היסת הוי נוגעין. אך י"ל דהיו נאמנים במיגו לפטור הלוה. אך ז"א דא"כ עתה כשנשבעין יהיו נאמנים כק' תוס' דבתורת מיגו מהני. וע"כ דל"א מיגו באחרים שלא בתורת עדות. כמ"ש רמב"ן כתובות. עוד י"ל וע"כ כנ"ל. ומ"מ חשש קנוניא י"ל דלא שייך בשביל היסת

עוד י"ל למאי דמשמע מד' הרא"ש פ' הכותב גבי בקרא דדוקא גבי הה"ש ה"ה עדיו דא"צ לעדותן לענין לפטרן דגם אם נאמר שלא יועיל בתורת עדות לפטור הלוה מ"מ הן נאמנים לעצמם להפטר שנתנו למלוה. ולכך דוקא אם מוכרחים לומר כן הוו נוגעין אבל אי בעי אמרי כו' וג"כ יהיו פטורין הוי עדות. אבל גבי בקרא אף דאי הוי אמר דמחיים תפסי' הי' גם הוא פטור. מ"מ עכשיו שאומר לא"מ תפסי'. וכשלא יהי' נאמן בתורת עדות ישאר דבע"ח ויהי' הוא חייב לשלם דהודה דלא"מ תפסי' ושלא כדין תפוס. א"כ מה שיועיל עדותו הוא לזכותו לאו עדות הוא ולא מהני דהוי מצי אמר מחיים כו'. דמ"מ עכשיו שמודה דלא"מ א"א לחשבו עד שמה שיהי' תורת עדות יהי' מועיל לפטרו ע"ש. וא"כ לכאורה למה יועיל כאן דנקיטי אגר ביתא. נהי דאם היו אומרים שלא דרו בלילה הי' שפיר השכירות דמערער ולא היו חייבין יותר מ"מ עכשיו שאומרין שדרו ג"ש יום ולילה כמו שאומר המשכיר. א"כ אם יהי' הדין דא"נ בתורת עדות. ממילא ינתן השכירות למערער דהדרי פירי כשאין עדי חזקה. ומ"מ יצטרכו הם לשלם למחזיק ג"כ דהודאתם לגבי עצמם מהני שדרו ג"ש והוי חזקתו כדין וחייבין לשלם למשכיר להם. אף שהב"ד לא האמינו להם בת"ע שדרו בלילה מ"מ מהני הודאתם כיון דאם אמת כדבריהם השכירות דמשכיר כנ"ל. וכיון דיצטרכו לשלם ב' פעמים. וע"י דיהי' מהני עדותם בת"ע ליתן למחזיק יפטרו בתשלומין פעם א' שוב הוי נוגעין ואינו עדות כנ"ל גבי בקרא,. ובשלמא אי אין עדים אחרים שדרו כלל י"ל כמו שא"י להוציא הפירות ממחזיק שמודה שאכל ג"ש משום ממ"נ כן מהעדים. אך הא מיירי בידוע שדרו רק על הלילות העדות ושייך כנ"ל

ורבא לר"ה י"ל דמשני שפיר דקודם דתיקון היסת א"כ לא שייך כנ"ל די"ל דגם שלא יהיו נאמנים בת"ע ויזכה מערער בקרקע מ"מ יהי' נאמנים לענין השכירות שדרו ג"ש ואינם חייבים לו כלל. רק למשכיר במיגו שהיו אומרים פרענו לך כמ"ש תוס' דלא שייך תירוצם דיראים שמא יזכה המחזיק. דהא מרוצים לשלם לו דנקיטי כו' וב"כ וב"כ משלמים למשכיר רק לענין לפטור ממערער שפיר נאמנים במיגו אף שא"י לקוח כ"א ע"פ טענת המשכיר מ"מ מהני כיון דמה שמוציאין הקרקע הוא רק בשביל שאין מאמינים שדרו ג"ש. א"כ נאמנים שמוציאין, שלא כדין כמיגו כנ"ל לגבי עצמם כמ"ש רשב"ם על המחזיק דנאמן במיגו לענין הפירות ע"ש (ל"ג ע"ב). וא"כ כיון