חידושי הרי"ם חושן משפט חלק ב קכו

מיגו להוציא רק לבטל השטר. ולכך משוי בש"ע מזויף ואמנה

גם מ"ש לעיל דלא ניתן לכתוב י"ל דאמנה במכר דהוי מעכשיו כשיתן דמים הוי רק כתנאי לפי מ"ש הר"ן פ"ב דכתובות. דהא גם כן תלי' רק בלוקח ליתן מעות וכשאר תנאי. אך מ"מ תוספ' ב"ב מ"ט כ' להדיא דהך ברייתא דאמנה במכר לר"נ אתי' כהלכתא ע"ש. והא התוס' (כתובות י"ט ע"ב) כ' גבי תנאי דלא חשוב מרע אך למסקנא שם למיעקר כו' גם בתנאי לפי' התוס' ושפיר כ' אף דחשוב תנאי. ועוד דמ"מ לענין מה שכ' בשטר שקיבל דמי הקרקע חשוב מרע לשטר'. וכן לשאר פוסקי' חשוב לא ניתן לכתוב כנ"ל נהי דניתן לכתוב המכר מ"מ שקיבל המעות לא נ"ל כנ"ל

יא) מוציאין השרה מידו. לרבותא נקיט דכ"ש כשהלה מוחזק וזה מוציא שטר מכירה עליו דנאמן כנ"ל. אולם בברייתא (דקנ"ד ע"ב) דסבר מודה כו' א"צ לקיימו קשה למה נקיט הי' אוכל בחזקת שלו ולא נקיט רבותא אף דזה מוחזק והלה מוציא שטר א"צ לקיימו כיון שמודה דהא בשט"ח חייב לשלם למ"ד א"צ לקיימו ולא מהני המיגו להחזיק ג"כ ובש"ס מדמי לה וע"כ דאין חילוק

והי' אפשר דדוקא כשזה אוכל כו' משא"כ כשהמוכר אוכל בל"ז אינו נאמן אמנה כו' שלא נתת לי דמיו כיון דהפי' אם יתן דמיו הקנין מעכשיו א"כ הא מבואר בש"ס ב"מ פ' א"נ דמוכר אוכל פירות אסור במעכשיו דהוי צד א' ברבית והיכא דמשים עצמו רשע אינו נאמן במיגו להרבה פ'. ונקיט רבותא בלוקח אוכל פירות דהטעם דא"נ רק משום מודה בשטר שכ' א"צ לקיימו. משא"כ כשמוכר אוכל בל"ז אינו נאמן. וא"כ י"ל לדידן אף דמודה בשטר שכ' צריך לקיימו מ"מ במוכר אוכל פירות תלי' בב' הדיעות שבש"ע יו"ד סי' קס"ט אי בע"ד נאמן במיגו היכא דמשוי נפשי' רשע. ולש"ך ז"ל אף דמוחזק אינו נאמן במיגו ע"ש. אך י"ל דכאן מ"מ נאמן אמנה במיגו דבזה שהי אמנה ולא נתן מעות לא משוי נפשי' רשע רק במה שאכל פירות אח"כ שפיר נאמן במיגו עכ"פ על חיוב המעות. ואף דאם כדבריו עשה איסור אח"כ מ"מ בגוף הטענה נאמן כיון שלא נעשה רשע בזה. רק דזה יכול לנכות הפירות שאכל כיון דאמר מעכשיו. ועוד דלאו כ"ע דינא גמירי דצד א' ברבית אסור. וכהאי דאין כותבין שטר ללוה דכ' הר"ן (ריש ר"ה) דמאן דלא ידע לאו רשע מיקרי ע"ש. ולתוס' פ' א"נ א"י לנכות רק כשמשלם במילואו אז חייב לשלם הפירות ואפשר דלענין זה אינו נאמן שזה התנאי הוא אסור ואמרינן שלא התנה ויכול לנכות

סעיף ח בתים שהם לדירה צריך להביא עדים שדר בו או השכירו ג"ש רצופות ומשהביא עדים כו' הוי חזקה ואם יטעון המערער אני יודע שלא דר בו בלילות אז צריך המחזיק להביא עדים שיעידו בפירוש גם על הלילות וע"פ השכנים שיעידו שלא הרגישו בו שיצא בלילות אלא כפי ניהוג עולם ראינו כו' ואם יוסיף לטעון ראיתיו שיצא ממנו בלילות אחר שישנו השכנים לא הוי חזקה אא"כ יביא עדים שיאמרו שכרנו: ממנו הבית ודרנו בו ימים ולילות ואם הי' מערער רוכל כו' טענינן לי' ולהרמב"ם אפילו כו' אלא שמא לא דר כו' צריך להביא כו' ואם הי' המחזיק רוכל כו' (ור"ת ורא"ש חולקין על כל זה כו')

(יב) שהם לדירה כו'. יש להסתפק בלא קיימא לאגרא דקי"ל דפטור הדר אם הוי חזקה די"ל דהוי כאכלה ערלה כיון דאין הבעלים מקפידין בזה נהנה וזה לא חסר. אך נראה דל"ד דשם הוי כדלא אכלי אינשי וא"צ למחות אבל בזה נהנה בכל מה שראוי להנות מחצר זה ומ"מ א"צ ליזהר בשטרו לעולם. ולא עדיף מה שאינו מקפיד מאם לפירי אחתי' בפירוש דמ"מ איבעי לי' למחויי כיון שנראה שמחזיק כאדם בשלו. הגם דלפי מה שמחלק רשב"ם (דמ"ט) גבי בעל בנכסי אשתו דפריך כיון דאית לי' פירי כו' דדבר ידוע משא"כ לפירי אחתי' אין זה ידוע שהורידו לפירות והי' לו למחות. א"כ י"ל דחצר דלא קיימא לאגרא ג"כ ידוע מ"מ אין י לדמותו לבעל שידוע לכל. משא"כ זה דל"ק לאגרא. ומלשון הסמ"ע ס"ק י"א משמע דהוי חזקה ולכאור' ראי' מדפריך הני נוגעין בעדותן כו' ומאי קושיא דלמא בלא קיימא לאגרא דיהיו פטורין לשלם למערער אף ששכרו מזה כמבואר בש"ע סי' שס"ג ס"ט. ומוכח דכה"ג אינו חזקה כלל. דז"א כיון דקושית הש"ס אמתניתין דחזקת הבתים דלא משכחת לרבא רק באנן אגרינן מיני' כו' וסתם בתים קיימי לאגרא. ואיך יעמוד המשנה דוקא בל"ק לאגרא. אך למ"ש הפ' דלא פליג אאביי רק שמשכחת לה ע"ש ברא"ש. א"כ המ"ל בלק"ל בפרט למ"ש רמ"א דכשאין הבעלים כאן חשוב לק"ל ע"ש ס"י. דאין לומר דאף אם כשדר בעצמו הוי חזקה דמ"מ אכל פירות ג"ש אבל בהשכירו ולא ק"ל דכשהוא דמערער באמת פטורין א"כ במה שלקח מהם שלא. כדין אין זה חשוב פירות הבית רק גזל מהם מעות שאין זה צריך למחות. דז"א דמ"מ כיון דלפי דברי המחזיק החזיק כראוי ואכל פירות ג"ש שהשכירו שוב צריך למחות וא"צ ליזהר בשטרו דמ"מ נראה כשלו בג"ש כנ"ל. רק כנ"ל דלא בעי לאוקמי דוקא בלק"ל. ולכאורה הא בקיימא לאגרא הי' ראוי שלא יהי' חזקה כלל דהוי דברים העשוין להשאיל ולהשכיר דאין תפיסתו מוכחת כלל. וממילא כשמשכירו וקיימא לאגרא למה יצטרך למחות כיון שידוע דעשוי להשכיר הוי כבעל כו' דפירי אכיל. ול"ד לשאר קרקע דלפירי אחתי' דאין עומד סתמא להוריד לפירות משא"כ בתים דקיימא לאגרא. וע"כ דגם זה אינו ידוע דקיימא לאגרא ויהי' נראה כשלו. וא"כ אי בלא קיימא לאגרא לא הוי חזקה דזה לא חסר. א"כ שוב גם בקיימא לא יהי' חזקה דממ"נ אינו נראה כשלו וכמו בעל כו'. דאי קיימא כו' מסתמא מושכר אצלו כמטלטלין העשוין להשכיר ואי יחשבו דלא קיימא לאגרא ג"כ אינו נראה כשלו אף שדר בו דזה לא חסר כנ"ל. ומוכח דבלא קיימא כו' הוי חזקה דמ"מ זה אוכל ונהנה כשלו ושוב שפיר גם בקיימא לאגרא הוי חזקה דיהי' נראה שלו דאין ידוע דקיימא כנ"ל. אך מ"מ אינו מוכרח דבקיימא לאגרא שפיר הוי חזקה אף שאין תפיסתו מוכחת לא מבעי' לטעם הר"י הובא בטור סימן קל"ג דמטלטלין שעשוין לו"ל דל"מ חזקת ג"ש דשמא שכח למי השכיר כו' ע"ש. א"כ סבר דאף דאין תפיסתו מוכחת צריך למחות ובקרקע דלא שייך שכח מהני. רק אף לדברי הטור שכ' מטעם א' שלפעמים משאילין ליותר מג"ש. מ"מ היינו רק דלא נימא דעל לך ג"ש יהי' אינו עשוי להשאיל כ' כנ"ל. אבל בקרקע לא חילקו כלום דאף שעשוי להשכיר לזמן ארוך מ"מ אין ידוע שהשכירו אף שעומד להשכיר וצריך למחות דאל"כ יצטרך לשמור שטרו לעולם בקיימא לאגרא. וכמ"ש תוספ' גבי לפירי אחתי' דלא ס"ד שיהי' נאמן אחר ג' ולא דמי לבעל שידוע כנ"ל. אך ברמ"א סי' קמ"ט ס"ח אשה כו' לחתנה מקום כו' שדרך להשאיל זו לזה כו' וצ"ל דגם שם ידוע שדרך להשאיל לאדם זה משא"כ סתם דרך להשאיל ולהשכיר

(יג) שדר בו או השכירו ג' שנים לכאורה בהשכירו למה בעי שידורו השוכרים ביום ולילה. הא כיון