חידושי הרי"ם חושן משפט חלק ב קיב

המעות אף שמודה שחייב. וגם בזה א"צ דלאו בע"ד דידי' כנ"ל: ולע"ד נראה דעיקר הטעם כמ"ש הרשב"א ור"ן נדרים (דע"ב ע"ב). גבי שמועה דבעל דל"מ שליחות רק במעשה כאלו עשאו המשלח אבל במידי דממילא שיהי' גופו כגוף המשלח ושמיעתו כשמועה דבעל לא שייך שליחות. ומה"ט במצות שבגופו ל"מ. וכן בזה לענין שאם נותן לו הנפקד והלוה יפטר הוי קבלת השליח כקבלתו ופטור. אבל לענין לדון ולחייבו ליתן דהיכא דלאו בע"ד א"צ לדון וליתן א"כ לענין שיהי' השליח כמשלחו להעשות בע"ד וממילא לא מהני שליחות כלל ואינו בע"ד כלל וא"י לכופו ליתן כנ"ל ע"ד ברור ולע"ד י"ל דגם הרא"ש ס"ל כן רק דקושייתו הוא למה נותן יד כו' כיון שאין שום טעם לשלא יתן לשליח א"כ הב"ד רואין ערמה וראוי להיות כופין ע"מ סדום דהלה נהנה וזל"ח כלום כשיתן לשליח. וע"ז תי' הרא"ש שפיר שמא ביטל או מת. דתמהו הפ' הא מוקמינן אחזקה דחי ולא בטיל כמ"ש בעה"ע ע"ש. ולמ"ש א"ש כיון דבאמת לא מהני השליחות כלל לחיוב רק משום דלא חסר נכופו. ולכך כשיש שום חשש הפסד אף שוב א"י לכופו כנ"ל. דאף חסרון פחות מש"פ קי"ל דחשוב חוב כמ"ש תוס' פ"ק דב"ב. ומיושב מה שתמהו ג"כ מה חילוק בין הרשאה להרי"ף דיכול לבטל למה יכופו ע"ש. ולמ"ש מיושב דבהרשאה דמדינא יכול לתבעו ולכופו רק דנחוש באמת שמא ביטל שפיר מוקמינן אחזקה דלא ביטל כנ"ל

גם י"ל דהרא"ש ס"ל כמ"ש בחי' לעיל על הטור כיון דהשליחות על מעשה לקבל המעות שהוא כמותו וע"ז מהני השליחות שוב מועיל לכל מה ששייך להמעשה היינו לדון ולכוף ליתן דשייך להקבלה כנ"ל. ומיושב בזה מאי דתמוה לע"ד לטעם הרא"ש וטור דרק משום שמא ביטל ויהי' חיוב אחריות. א"כ ל"ק (ב"ק ד"ע) דלא כ' אורכתא אמטלטלין רק בקרקע. והא בקרקע ל"ש חיוב אחריות ואונסין ומה צורך להרשאה בל"ז מדין שליחות מהני דל"ש שמא ביטל. ולהנ"ל א"ש דבקרקע אין שום מעשה לקבל מזה רק ממילא לדון שיהי' חשוב בע"ד שיזכה הקרקע וכנ"ל מודה הרא"ש דלא שייך שליחות בממילא כנ"ל. ולא מהני רק בהרשאה כנ"ל בלאו ח' דביטול כנ"ל. גם לטעם א' י"ל דכיון דמדינא לא מהני רק ק' הרא"ש שכיון שמודה ואינו רוצה ליתן ואין חשש הפסד ע"כ רואין ב"ד שיש ערמה ורוצה להבריח וראוי לכופו. אבל קרקע דל"ש חשש הברחה לא הי' מהני כלל שליחות וצריך הרשאה כנ"ל ובפ' מהרא"י סי' רי"ז מצד מנהג כו'. נראה ג"כ שמפרש כן ד' הרא"ש דעכ"פ מוכח מהם דאם לא הי' שום חשש הפסד ראוי לכוף ולחוש לערמה. ולכך המנהג שאם רוצה ערוב הרשאה כו' היינו שלא ישאר שום ח' הפסד שוב ראוי שיועיל מטעם הרא"ש דכופין דזה נהנה כו' וזכין. כו'. ולכך כ' דס"ל דלא כרמב"ם שמפורש בדבריו דבלי חשש הפסד כלל ג"כ א"י לכופו כלל גם אחר תקנת הג' במלוה בהרשאה רק לאיים. והא עכ"פ הועיל תקנת הג' לפטור הלוה מאחריות אף שביטל ומת ושוב ממילא יהי' מחויב וראוי לכופו כיון דאין שום חשש הפסד. וע"כ דא"א לכופו גם שאין שום חשש הפסד ולכך לכוף להוציא אין כח בתקנת הג'. וכ"ש בלי הרשאה אף שזה יערוב שלא יפסיד כנ"ל. והרש"ל ז"ל ביש"ש כ' ושרי לי' מרי' דהרמב"ם מיירי במלוה ע"ש. ובחנם השיג והפי' ברור כמ"ש ע"ש. ומצד מנהג לערוב על הרשאה נראה דצריך הערבות גם על החשש תפיסה בביטל ומת כמ"ש שלא יהי' שום מיחוש הפסד כנ"ל. ומדינא גם זה לא מהני כנ"ל

ומ"מ בשלח בכתב שישלם לו ע"י שלוחו זה אין טעם למה יהי' שייך לאו בע"ד דידי' הלא מלוה תובעו ובשלמא בב"ד אין לשמוע טענות בכתב אבל כשאין טו"ת חשוב תביעת בע"ד בכתב דבליכא לימוד חשוב כתב כפיו ומצוהו לפרוע ע"י יד שלוחו שהוא כרשותו

(ד) והטעם כו'. כ' סמ"ע דלא כתב טעם ביטול דס"ל כבעה"ע ומור"ם כ' כו' דלטעם חשש ביטול א"צ אג"ק ע"ש. ולע"ד דע"כ לא פסק רמ"א דבלא הרשאה חייב בביטל היינו עכשיו דהדין שאינו מחויב ליתן בלי הרשאה לא חשוב אונס משא"כ בהרשאה שמחויב ליתן. אבל להוסיף זה בהטעם שנאמר דמש"ה אינו מחויב ליתן מחשש ביטול הא ליתא כשיהי' הדין דמחויב ליתן בלי הרשאה ג"כ יהי' הדין דפטור אף שביטל. ולכך נקיט הטעם רק שמא מת. והגם דג"כ תמוה מה חילוק בין הרשאה כבר כתבתי בטור לישב בעזה"י ע"ש. עוד נראה דאם מת והי' אפשר ללוה לידע שמת לא מיפטר דקלא אית לי'. ועכ"פ יוכלו יתומים לתבעו שמא ידעת ועכ"פ יהי' תרעומת עליו וג"כ א"צ ליתן שמא מת כבר ועבר זמן שאפשר לידע כנ"ל. וכיון דאינו מחויב נקיט הרא"ש שוב החשש שמא ביטל כמ"ש רמ"א. בש"ך ציין על מ"ש יהי' חייב דיש פ' דפטור דמיתה לא מבטל הרשאה. ותמוה דהמחבר קאי על בלי הרשאה. וצ"ל דקאי עמ"ש רמ"א בידע שמת כו'

מ"ש ש"ך דעת הפ' דאף דביטל מהני מ"מ מיתה לא מבטל. אינו מובן כלל אי הוי קנין ל"מ ביטול ואי שליח פשוט בכמה משניות במת בטל שליחות. ואפשר אף דהוי קנין הוא מתקנ"ח כמ"ש תוס' ורא"ש (ב"ק ד"ע) דתקנו שיהי' כשלו. וי"ל דמהני בטול מצד דהוי א"א בתקנ"ח דניתקן לטובתו שיוכל להוציא בשבילו וכשאומר א"א אין כאן קנין כל שלא הוציא אבל כל שלא חזר נשאר התקנה דהוי קנין ואין המיתה מבטל דהוי קנין מעכשיו כנ"ל. וכן היורשים יכולין לבטל מה"ט כנ"ל. עוד י"ל למ"ש דהוי קנין דקני ע"מ להקנות וכמו מתנה ע"מ להחזיר דקי"ל דחשוב קנין ואף שא"י ליהנות כלום זה עצמו חשוב זכות ע"מ להקנות כיון דמתנה כמכר והוי זכות ממון. ולכך אי תפיס לא מהני שאינו מקיים התנאי

שוב מצאתי במרדכי שכ' דהוי כמעמ"ל ע"ש. ונראה דכשאינו רוצה לקנות שוב בטל קנין של הקונה אף דשאר תנאי יכול לקיים בע"כ מ"מ בזה שאין שום זכות רק במה שיקנה לזה ואינו רוצה אין להלה שום זכות וליכא קנין כלל א"כ שפיר מהני ביטול וחזרה כנ"ל. משא"כ מת ולא ביטל כנ"ל. גם לטעם ג' שכ' בחי' הטור דאף דהקנין כשיוציא יהי' למפרע מעכשיו דא"צ ליתן כדי שיהי' קנין למפרע דעכשיו לאו בע"ד כו' רק שיכול לכוף בתורת שליחות ולא מצי א"ל חשש ביטול וחיוב אחריות כיון דאם יתן יהי' הקנין למפרע ולא יועיל הביטול וא"כ כשביטל באמת ונודע דאין כאן שליחות שוב א"צ ליתן כנ"ל. ולטעם זה גם במת כן אף דאם לא נודע א"צ לחוש ויכול ליתן וכשיותן יפטר מ"מ א"צ ליתן אם מת או ביטל ונודע כנ"ל. והש"ך ג"כ מסכים לדינא דא"צ ליתן אם יודע שמת דשמא בטלו יורשים ע"ש. ומ"ש הש"ך בשליחות גרידא דהפ' סברי דג"כ אין מיתה מבטל דהוי כאפוטרופוס שמינה אביהן. תמוה לע"ד מ"ש לדינא דלקמן סי' ר"צ מבואר בש"ע ת' הרא"ש זו להלכה דאין זה מנוי אפוטרופוס כלל שלא ציוה על בניו רק בחייו ובטל כשמת ע"ש (ס"א בהג"ה) ולא כתב ש"ך שום חילוק. וא"כ לא שייך כאן כלל. ועוד