חידושי הרי"ם חושן משפט חלק ב קיא

ל' יכול לחזור קודם אבל אם פוטר או מוחל לאחר ל' חשוב כמו מעכשיו דאי"ל. וא"כ י"ל ג"כ החילוק בין שליחות גרידא נהי דהוי כאומר תן לשלוחי והפטר וחשוב כמעכשיו מ"מ בחזר וביטל השליחות ממילא לא נתן לשלוחו ולא נתקיים התנאי או מת כנ"ל. משא"כ הרשאה נהי דשליח שוי' היינו דדינו כשליח אבל חשוב עכ"פ כאומר תן לפלוני והפטר לא לשלוחי כיון דגבי מצד הרשאה כמקצת קנין ושוב לא מהני החזרה או מת נגד הלוה להתחייב דהוי כמעכשיו כנ"ל. כיון שהוא לפטור מחובו ולענין גוף הפטור אינו מועיל החזרה כנ"ל

(ח) אבל אם הקנה לו אגב ק' כבר זכה והוא שלו אף אם מת כו'. וכ' ב"י דכ' הרא"ש ואע"פ שאי"ל הלואתי גם באג"ק כו' מ"מ לענין הרשאה תקנו כאלו לעצמו כו'. ומטור משמע שמחלק בין ק"ס לאג"ק ואינו מובן כיון דשניהם לא מהני רק תקנה א"כ גם בק"ס יהי' שייך התקנה כנ"ל. וי"ל נהי דח' תקנו גם במלוה להרא"ש היינו אף דאינו ברשותו יהי' כמו ברשותו ומהני אג"ק אבל ק"ס כיון דאין מטבע נקנה בח' אף שברשותו לא עדיף קנין דהרשאה כנ"ל. ונראה דהרא"ש מפרש הא דר"א כו' מסיק הלואה ובקנין אגב בהרשאה כמ"ש רשב"ם ב"ב ק"נ ע"ב ומוכח דמהני גם במת כדאמר התם כנ"ל

ולע"ד מוכרח חילוק שכתבנו דקשיא לי להרא"ש דמחלק בין הקנין להרשאה דמהני אף דאין מלוה נקנה באג"ק. קשה דשם ב"ב ק"נ הוכיח הש"ס דזוזי אקרי נכסי מהא דר"פ דאקני זוזי אג"ק. ובמשנה תנן נכסים כו' נקנין עם נכסי' שיל"א בכסף כו' ואי לא אקרי נכסי מנ"ל לר"פ דנקנין אג"ק ע"ש. ומה הוכחה הא בתורת הרשאה הקנה אף דמלוה אינו נקנה א"כ גם שאינו נקנה באג"ק נקנה להרשאה ומנ"ל דזוזי אקרי נכסי. ולמ"ש חילוק הנ"ל א"ש דנהי דלענין הרשאת מלוה תקנו כאלו ברשותו אבל אם לא הי' נקנה אג"ק גם כשהוא ברשותו לא הי' מהני גם בהרשאה. וממילא שפיר מחלק הרא"ש בין אג"ק לק"ס דאין מטבע נקנה גם במה שברשותו לא מהני הרשאה ג"כ כנ"ל: חו"מ הלכות הרשאה סימן קכב סעיף א (א) אע"פ כו' אם ירצה כו' אפילו אם יש עדים שעשאו שליח. כ' מ"ע הול"ל רבותא דאמר ללוה שלח ע"י זה ע"ש. ולע"ד הא דנקיט הוי רבותא טפי דנהי דלענין פטור כשנתן שלח עדיף. אבל לענין שיוכל לתבוע ליתן מה בכך דא"ל שלח כיון שאינו רוצה ולא עשה לזה שליח לתבעו ולהוציא. אטו האומר תן לפלוני מחויב זה ליתן. ועיקר הרבותא אף דעשה לזה שליח לתבוע ולהוציא לא מהני לאפוקי ק' הרא"ש כיון דשלוחו כמותו ופיו כפיו אמאי א"י בלא הרשאה ע"ש

(ב) נוהגין האידנא כו'. ת"ה כתב להרא"ש פעמים שאי"ל אח"כ לדין מדינא זכין שלא בפניו ע"ש. וקשה מהא דבכורות (מ"ח ע"ב) דמדחי לי' ומוקי בהרשאה ולהנ"ל מהני זכין שלא בפניו כשליח דבלא"ה א"י להוציא ויוכל כל א' להוציא ממ"נ אם לי ואם לו תתן לי מטעם זכין עבורו. וי"ל דכל דלא מצי עביד כו' (נזיר י"ב). ועוד דהוי חב ללוה כיון דמדינא מצי מדחי והוי כתופס במ' שחב לאחרים ות"ה מיירי דוקא שחייב ואינו מק' חב לזה שע"פ דין חייב משא"כ התם. ועוד דאם יהי' הדין כן יכול גם הב' לתבוע ויהי' הוא מוחזק שוב אינו זכות מה שהוא מוציא, עבור הב'. ועוד דכשיהי' מוחזק לא יוכל הב' להוציא ממנו ואינו זכות

ונראה דוקא שחייב בבירור אבל להשביע כשכופר א"י בשביל אחר. אף שהוא טוען ברי לא מהני דשלא בפניו אין טוענין עבורו שיחשב ברי להשביע. אך י"ל דהוי כהוגד לי והי' יכול להשביע ע"י ברי של זה. וכן אם הוא כשר י"ל בספק ע"פ עד א"כ יוכל גם הוא להשביע. אך כיון די"ל קודם השבועה בטל כל ראי' כו' משום שמא ישבע זה כו' ויפסלנו כו'. ובמבטל כו' כיון דמהני לענין ממון מסתמא לא יחפש עדים אח"כ דאל"ה לא הי' מבטל. משא"כ זה האחר אף שמבטל ומעמיד ערב שייך שמא התובע גופי' ימצא עדים ויפסלנו כו'. ועוד דאינו זכות שמא אינו רוצה להשביע דחלה על שניהם ואף די"ל שיודה ע"י השבועה מ"מ א"י לפסוק חיוב שבועה כיון דלא שייך זכין לאדם. ועוד דהוי חב לישבע גם שבועת אמת ולא מהני זכי' בחב לא'. דבשלמא בחיוב ממון ממ"נ אם יזכה בדין אינו חב ואם יתחייב הרי חיוב ולא מק' חב משא"כ בשבועה אף דחייב שבועה מ"מ אם אמת עמו משביעו חנם וחב. וכיון דמצד מנהג הבו דלא לוסיף

עלה

(ג) והטעם כו'. הש"ך פ' כבעה"ע ובעה"ת דמחויב לשלחו ע"י שלוחו דאע"ג דאב"ל מצי לבטולי מ"מ לא מצי למדחי' ע"ש. ולע"ד נהי דמצי למימר קים לי' דאם לא ידע בביטול פטור כמ"ש הש"ך בשם ר"א ששון. אבל כיון דיועיל תפיסה לומר קי"ל דחייב ממילא א"צ ליתן כלל לשליח שישאר ס' דדינא עליו ושיוכל לתפוס. וגם בעה"ע מודה אם הי' נשאר שום הפסד עליו דא"צ ליתן. גם לע"ד ברור דא"י לכופו כלל ואף כשאינו רוצה להשיב לו כלל כמפורש ברי"ף ובעה"ע ובעה"ת גופי' ומ"ש בעה"ע וסה"ת אי מצי למדחי' היינו כשרוצה ליתן רק שטוען לדחותו מחשש ביטול ע"ז כתב שאי"ל מה"ט דכשיתן לו יהי' פטור אף שביטל אבל לא שיהי' מחויב. ומ"ש לחלק בין יש לו טענות או כופר לא הוזכר כלל ברי"ף ורמב"ם וכל הפ' רק דלאו בע"ד דידי'. ואין חיוב להשיב רק למי ששלו. ואפשר דהיכא דלא חסר כלום הוי ככופין ע"מ סדום. אבל מסתמא יש לו איזה טעם שאינו רוצה ליתן ע"י השליח. וכמו אפי' פקדון מעות מותרין דיכול להוציא עד שיבאו בעליו והשליח תובעו א"צ להשיב אף כדי שיוכל להשתמש בהן וכ"ש למ"ש שיהי' ס' דדינא אם ביטל ויאבד. וכן מוכח למ"ד א"צ שובר, א"צ לשלם מחשש שמא יאבד השובר אף דקי"ל שמא יבקע הנוד ל"ח. וע"כ כיון שיש איזה חשש לפרוע ב' פעמים ל נתחייב. וגם דקי"ל כ' שובר כדי שלא יאכל וחדי. משא"כ. כאן דאפשר בהרשאה או בעצמו. וברמב"ם ה"ש מפורש שאין שום חיוב עליו ליתן בשליח בעדים בלי הרשאה רק אם ירצה יתן וא"ל ירצה לא יתן ע"ש. גם א"א כלל לומר כד' ש"ך ז"ל לע"ד דכוונת הרי"ף כשיש טו"ת וכופר וכה"ג דבזה בל"ז הדבר פשוט דא"צ לדון כמו בנתבע דא"י למנות שליח כמ"ש בש"ע (סי' י"ז) וברא"ש ריש פרק שה"ע בשם רי"ף וגאון דאין סנהדרין רשאין לשמוע מפי התורגמן טענות שקר ע"ש דשמוע בין אחיכם כתיב ולא מהני שליח כמו דעדים א"י לעשות שליח להעד וכן ברמב"ם פ' כ"א מה"ס ע"ש. וממילא גם התובע דל"מ שליח בלי הרשאה לענין לטעון טענות דשייך כל טעמים הנ"ל וכי עדיף מנתבע וא"צ להשיב על טענות השליח דשמוע כ'. גם בעינן ועמדו כו' להם הריב כו'. וע"ז לא הי' מקשה הרא"ש כלל שיועיל שליח. וע"כ רק לענין לחייבו ליתן לו