חידושי הרי"ם חושן משפט חלק ב קג

הדין דא"י לחזור שוב הוציא מרשותו ואין הלוה חייב באחריות ממילא א"י לחזור כנ"ל. רק לתוס' שם דבלאו ה"ט ס"ל הולך ותן לאו כזכי לא שייך כנ"ל. ואינו מועיל שוב אף שאומר לוה זכי דמ"מ באחריותו דבאמירת מלוה שלח אין בכלל שיהי' ע"י שיאמר זכי כיון דסתם הולך ותן לאו כזכי. א"כ שוב אף דאומר זכי לא הוציא מרשותו בציוי מלוה רק מעצמו ואין דין ערב וממילא הוא חייב באחריותו כנ"ל. והי' מיושב תמיהת תוס' דפריך לשמואל מה תקנתי' הא י"ל שלח ולהנ"ל לשמואל לא יועיל. וצ"ל במשנה באומר שיזכה לו ובזה לא מיירי כנ"ל. אבל לדידן כרב דהולך ותן כזכי שוב במה שאומר שלח בכללו שיאמר הולך ותן דכזכי וחשיב מוציא מרשותו כנ"ל. בציוי ונפטר מאחריות כנ"ל. וא"כ עכ"פ צ"ל הולך ותן וכשהי' מקודם ביד שליח שאינו כזכי לא הי' פטור. וכן נכרי שאינו בר זכי' חשוב כאלו עדיין ברשותו כיון שיכול לחזור וממילא באחריותו כנ"ל. וכן אם לא אמר הולך כו' רק צאי ופרעו כו' ג"כ לא נפטר אף שאמר שלח כו'

גם י"ל כיון דאמר שלח הפי' כדין שמחויב לשלם לו או להחזירו. וכיון דב' הריעותות אין חיוב על לוה שלא יוכל לחזור בו ושיהי' חייב באחריות כמ"ש לעיל א"כ כיון שא"י לחזור בו בהולך ותן ממילא יהי' פטור מאחריות. דגוף הסברא מודה רב דמתוך שחייב באחריות כו'. רק כיון דאמר הולך או זכי א"כ נתרצה לוה באופן זה דיודע שאי"ל ולאחריות אין חבין עכ"פ כו'. אבל כשהוא מדעת מלוה א"כ ודאי דהלוה רוצה ליפטר מאחריות כיון שלא יוכל לחזור וכשאמר מלוה שלח הוא על אופן דסתמא ישלח הלוה כן שיפטר וממילא דעת מלוה לפטרו אף שלא פירש כנ"ל. וא"כ דוקא כשאומר הולך ותן כו' אבל צאו כו' או פי' שיוכל לחזור לא נפטר כלל כנ"ל

שוב מצאתי בנ"י פ' השואל ובש"מ בשם הראב"ד ז"ל שם שתמה ג"כ אהא דא"ל שלח דהא שלוחו דמשאיל הוא. ותי' ב' התי' הנ"ל או דאמר להם שעשאן שלוחים ע"י וא"ל לזכות בשבילו או משום דהוציא מרשותו מדין ערב ע"ש. עכ"פ מבואר ג"כ דוקא באומר להשליח שהוא שליחו דעשאו ע"י. או דא"ל זכי. ועל תי' א' ג"כ קשה דבאמירת שלח אין בכלל שעושהו שליח קבלה וע"כ צ"ל כמ"ש. וכן תי' ב' קשה ג"כ דלא הוציא כלל מרשותו וצ"ל ג"כ כנ"ל. וממילא באינו מודיע לשליח שהוא פרעון רק סתם שיתן לפלוני דבמתנה לא הוי כזכי כנ"ל. אינו מכוין לזכות כלל לפלוני ממילא לא נפטר אף שאמר שלח ומסתימת הפ' לא משמע כן. ובפקדון עכ"פ הוי רגיל להפקיד ומהימן למפקיד כיון שא"ל שלח ופטור כשומר שמסר לשומר ברגיל כנ"ל משא"כ בהלואה כנ"ל. ובאמר ללוה שלח עי"פ ועשה אותו שליח בשבילו לקבל נראה דג"כ מהני אף שלא בעדים אף דאלו עשאו עצמו שליח לא הי' מהני מ"מ ע"י הלוה הוי כעשאו בעדים שהרי יודע לוה בבירור. כן משמע מנ"י שם פ' השואל ואף דלא אמר לו שלח רק שיעשה שליח בשבילו לקבל כנ"ל. וממילא ג"כ באמר ללוה או כתב לו שעשה את פלוני שליח נקבל מעותיו מהני ג"כ כעשאו בעדים. ורמב"ן במלחמות ב"ק שם מפורש דבאומר שלח ע"י פלוני היינו שמפורש ע"י פלוני שעשיתיו. שלוחי. ומשמע דתרתי בעי ואפשר דכונתו כיון דא"ל שלח לי ע"י פלוני מסתמא הפי' בשביל שעשיתיו שליח לקבל ולכך אפשר דאף אי באמת לא עשה שליח לפלוני מ"מ כיון דא"ל שלח ע"י פלוני שמשמעותי' שעשה לפלוני שליח וממילא נפטר זה מאחריות כשיתן לו שוב הוי כאומר והפטר כנ"ל ואף שלא עשאו שליח פטור כנ"ל. וממילא לרמב"ן ז"ל בלא ייחד פלוני רק ביד מי שתרצה לא מיפטר עד שיאמר זכה לי ע"י מי שתרצה וכה"ג. ובריטב"א מפורש ג"כ בשם הראב"ד כנ"ל דדוקא או שאמר המשאיל לשליח הולך לפלוני שציוה שתהי' שלוחו לקבל. או שציוה שתזכה בשבילו ע"ש

(ב) ואפילו לא אמר לו פא"פ כו' בכתב כו'. בסמ"ע וש"ך דט"ס ברי"ף דבזה א"צ למנהג רק בכ' סתם שלח לי ונתנו למוביל הכתב בזה מצד המנהג ע"ש בדו"פ שנדחקו בטעות זה. ואמת כדבריהם שמצאתי בתמים דעים להראב"ד ז"ל סי' ס"ג שהביא ד' הרי"ף דהיכא דאתנו מעיקרא כו' תנאי ממון וקיים כו' פטור מאונסין. וע"ז כ' א"א והוא שלא פשע שאם שלח ביד מוחזק כפרן כו' ע"ש. עוד כ' הרב ז"ל והיכא דשדר לי' חבר' כתבא וא"ל שדר לי האי מידי דא"ל גבך ויהבינהו ניהלי' לא מיחייב באחריותו דהכי נהגי תגרי האידנא כו' ע"ז כ' א"א כו' ואפשר שכך נהגו התגרים שהם מוסרים ממון לזה משיביא להם הכתב והוא שנהגו כו' ע"ש. מפורש גירסתו ברי"ף שכ' סתם שדר לי כו' ויהבינה נהלי' היינו למביא הכתב. ותימה על הש"ך ז"ל שס' תומת ישרים הי' נדפס כבר שמפורש כנ"ל. וגם בנ"י וברא"ש כ' לשון הרי"ף והיכא דשדר לחברי' כתבא וא"ל שדר לי מידי דא"ל גבך בהדי פלניא ויהבינה ניהלי' לא מיחייב דהכי נהגי ע"ש. א"כ א"צ להג"ה כלל רק בהדי פלניא צ"ל מוקדם דשדר כתבא בהדי פלניא וא"ל שדר לי כו' ויהיבני' ניהלי' כנ"ל. וא"כ אם שלחו ביד אחר חייב גם לפי המנהג. ובא"ל שלח ביד מי שתרצה כ' ב"י וסמ"ע דהוי כייחד אדם. והגי"ת כ' שהוא דבר זר דסתם שדר לי ג"כ ע"כ הפי' ביד איזה שתשלח ע"ש ולע"ד אינו קושיא דסתם שדר לי הוא רק תביעה שיחזור לו מעותיו ואינו ענין אל השליחות. וכן משמע לשון בעה"ת שם שער נ' ח"ט אם שלח המלוה כ' אגרת של שלום וכ' בכללה ק' שיש לי בידך שלחהו לי ביד לוי וכן עשה ע"ז כ' הרב כו' והיכא דשדר כתבא כו' שדרינהו ניהלי' כו' דהכי נהגי כו' ומשמע למאן דדאיק בלישנא שאע"פ שלא ייחד לו המביא אם רצה לוה יש לו למסור המעות ליד מי שמביא הכתב ומיפטר כו'. אבל רמב"ם ז"ל משמע דס"ל דצריך ליחד לו השליח בפי' כו' והראב"ד כ' במנהג כו' ע"ש. ולפי גרסתו ג"כ לא כ' הרי"ף ביד פלניא כו'. והנה דבריו תמוהים הרבה לע"ד שהתחיל ביד פלניא וכ' ע"ז כ' הרי"ף כו' והא בייחד לכ"ע פטור א"ל נאמר שגם בבעה"ת ט"ס. וגם למה כ' מאן דדאיק הא מפורש כיון דלא גרס ביד פלניא ועוד קשה להיפוך כיון דהמנהג לשלחו ביד מביא הכתב א"כ הוי כייחד פלוני ששולח ע"י הכתב. גם מה מביא מהרמב"ם שחילק הא כ' מדינא וגם הרי"ף מודה דמדינא חייב. ותימה על גי"ת שלא העיר כלל. גם תמוה לשונו שכ' אגרת שלום למה לי' זה. ולכך צ"ל שזה עיקר הספק שלו שאם הי' כותב שלח ביד פלוני פשוט דמהני רק כשכותב בכלל אגרת שלום נראה שאין הכונה על השליחות רק דרך אגב והוי כממציא לו שליח אם ירצה ישלח ע"י ומפרש גם ד' הרי"ף כן שכ' והיכא דשדר כתבא לחברי' וא"ל שדרינהו כו' ולא כ' דשדר כתבא שדרינהו משמע שאין זה עיקר הכתב רק דשדר כתבא אגרת שלום וא"ל היינו בכללו כמו שהתחיל בעה"ת כנ"ל. וע"ז כ' מנהג מלתא כו'. וע"ז כ' מאן דדאיק בלישני'. משמע דאם הי' הכתב רק שדרינהו אף שלא ייחד אדם הי' מהני ביד מי שירצה וא"צ למנהג רק לפי שהכתב ענין אחר ובכללה א"ל שדרינהו הוא מצד מנהג וע"ז כ' שמשמעות הרמב"ם דוקא ייחד כו'. כן צ"ל דבריו בדוחק. והפ' לא חלקו כלל בין בפירוש בין בכללו כנ"ל. ועכ"פ לשיטת ב"י שפיר יש לחלק בין סתם שלח שהכונה רק להחזיר מעותיו. ובין ביד מי שתרצה דע"כ מיותר והכונה על השליחות והוי כייחד שמי שירצה יהי' שלוחו כנ"ל: