חידושי הרי"ם חושן משפט חלק ב קא

התקנה כמ"ש הר"ן ע"ש בשם רמ"ה משא"כ כשהן בינונית דעלמא רק בשלו פליגי כנ"ל. ובאמת פי' הב"י ברמב"ם דמיירי בהי' לו עידית ומכרן תמוה מאד שאין דרכו של הרמב"ם כלל להשמיט החילוק שמבואר בש"ס ולכתוב סתם ושנאמר דמיירי בהנ"ל ולמ"ש ס"ל לרבינא החילוק בין הי' לו ואמר סתם בעולא פליגי משום דהוי לעולם כהי' לו זולת באין לו באמת כנ"ל. או שקנה הבינונית כשלא הי' לו כבר המעות כפלוגתא דסוף כתובות. ומיושב שפיר. ובהקנה מטלטלי אגב קרקע שהשיעבוד גם אמטלטלין אפשר דמודים החולקין דהוי כהי' לו עידית אף שאין לו עתה מטלטלין

סעיף ד (ט) הי' לו עידית ומכרן. לכאורה דוקא מכרן. והי' אפשר דכמו חפר בורות כו' בשדה המשועבדת לב"ח אף בינונית הוי מזיק שיעבודו דחייב וצריך לשלם לב"ח עידית כנזקין וא"י ליתן ללוה העידית והוא יתן בינונית לב"ח דהחיוב לב"ח. א"כ להפ' (סי' ס"ו סכ"ג) דגם יורש מוחל שלטובתו מ"מ חייב משום גורם. א"כ י"ל מכר הוי מזיק שיעבודו ושוב אף דבינונית נעשה עידית גובה כניזק. אך ז"א דבדידי' קעביד מעשה וע"י מכירת העידית נפסד שיעבוד הבינונית לא חשוב חיוב משום מזיק. גם בל"ז כיון שיש מה לגבות אינו מזיק כנ"ל. א"כ נראה דאין חלוק וגם שנפסדו העידית ג"כ גובה בינונית דמפורש ברש"י ונ"י דהחלוק רק בין אי אזלינן בתר שעת השיעבוד או בתר שעת גוביינא וכיון דאזיל בתר שעת השיעבוד אין חלוק בין מכר ובין אשתדיף. וקצת ראי' דאל"כ למה בש"ס וס' ה' נקיט הדין בעידי עידית ונפסדו. הוי לי' למנקט רבותא טפי דאף אם הי"ל רק עידית וב' וזבורית וא"ל מגבינא לך מעידית ונפסדו יכול ג"כ לומר עתה הבינונית במקום עידית וליגבי מזבורית דקי"ל בשלו שמין. וע"כ כנ"ל דבל"ז יגבה בינונית אף שנעשה עידית כיון דהי' לו עידית ונפסדו כנ"ל. ומ"מ אינו מוכרח. דא"כ למה נקיט מכרן הול"ל רבותא אשתדיף כנ"ל. ולשון הסמ"ע ס"ק י"א דהי' סמיכת דעתו כו' מבואר דגם נפסדו עידית גובה בינונית כנ"ל. ובהי' לו רק ב' וז' וקנה עידית דלכאורה ג"כ בשעת שיעבוד הי' רק זבורית כיון דבשלו כו'. ואם לחומרא כ"ש לקולא. מ"מ לא משמע כן. דאי כ' דאקני א"כ הי' דעתו על מה שיקנה ג"כ. ובלא כ' דאקני רק משום דמיני' כו' אפשר דלא גבי רק זבורית דלא הי' ס"ד רק על זבורית. מ"מ משמע דאינו כן דמאי דאזלינן בתר שעת שיעבוד הוא רק לגבות בינונית כדינו כיון שהי' שוה כשל כל העולם לא פקע ע"י שנעשה אח"כ אצלו שינוי מלכל העולם

הלכות גביית חוב ממשועבדים סימן קטו

סעיף א כשבא בע"ח ליטרף מהלוקח אם כ' לו הלוה דאקני טורף ג"כ השבח שהחשביח השדה כו' הנכסים מאליהם כו'

(א) אם כ' דאקני כו'. בש"ס (ב"ב קנ"ז ע"ב) תלי' אי דאקני משתעבד כו' ואי לא לא מצי טריף שבח ע"ש. ותמוה ממ"נ אי מהני למכור ולשעבד הקרקע לשבחא כמו דקל לפירות א"כ גם אי דאקני לא משתעבד דהוי דשלב"ל שאינו שייך הקנין למה שיקנה. משא"כ הקרקע לשבח נשתעבד מיד כיון דמסיק שיעור ארעא ושבחא נשתעבד גם לענין היוקרא ושאר שבח. ואי נימא בשיעבוד לא שייך הקרקע לשבח. דבשלמא בקנין חשוב לענין זה גוף הדקל שלו דהפירות גדלו בדקל שלו. וכמו עבדו לקנס (גטין מ"ג) דאף דהקנס משום הפסד העבד וזה הלוקח לא נפסד כלל דאם הי' חי הי' של מוכר. מ"מ כיון שמכרו לזה הקנס הוי לענין זה כאלו שלו נפסד כאלו מכרו לגמרי. כן ג"כ גוף לפירות אבל שיעבוד לא שייך זה כיון דשיעבוד הוא להיות מכאן ולהבא גובה משעה שיגבה ממילא ליוקרא ושבחא של לוקח השביח ולא שייך שיהי' מיד השיעבוד לענין שיהי' כאלו שלו השביח דאין השיעבוד להיות שלו ואינו חל רק כשבא השבח כנ"ל. א"כ אף אי דאקני משתעבד קשה הא אם הי' מוכר לא' רק הקרקע ליוקרא ושבחא דהי' מהני כמו לפירות וזכה מיד לשבחא וכיון דשיעבוד הבע"ח לא חל עד שבא השבח א"כ קנאו לוקח קודם השיעבוד ולמה יגבה כיון דטורף רק חצי שבח משום לוה ולוה וקנה דחל ביחד כשבא לעולם ולוקח כבר זכה קודם שבא לעולם. אך י"ל כיון דהזכי' הוא רק הגוף לשבח והא השבח כבר משועבד לבע"ח ולא שייך שזוכה מקודם בגוף לשבח. כמו לר"מ דאדם מקנה דשלב"ל והי' מהנה הפירות לא' ואח"כ לב' הגוף לפירות דלא הי' מהני דלענין זה אין לו זכות עוד רק משום דיכול לחזור בו אבל בלא חזרה לא הי' מהני. א"כ בשיעבוד דא"י לחזור כנ"ל. שוב כיון דכבר משועבד עכ"פ כשיבא השבח לעולם. ממילא לא מהני המכירה גוף לשבח שיהי' חשוב קודם לבע"ח דהא לענין כשיהי' השבח הוא משועבד לבע"ח. אך מ"מ ז"א דעכ"פ חל ביחד השיעבוד והקנין דג"כ א"י לגבות דדוקא לוה ולוה וקני דשניהם משום שיעבוד או ב' שטרי מכר ביום א' דיחלוקו אבל שט"ח ושטר מכר ביום א' א"י לגבות כלל כשחל ביחד כמ"ש תוס' פ"ק וא"כ הי' נראה לר"מ אם כתב דאקני לבע"ח ואח"כ מכר לא' שדה זו לכשאקחנה קנוי' לך וקנאו לא הי' יכול בע"ח לטרוף דחל קנין דלוקח ביחד עם השיעבוד. וא"כ גם לדידן בשבח כנ"ל אף אם הי' מוכר רק לשבח. וכ"ש דהא המכירה לגמרי ושדה דלוקח הושבח ונתייקר. והרא"ש ז"ל כ' דתקנה שיהי' כאלו היתה עדיין אצל המוכר שלא יפסיד כלום הבע"ח. אולם שאר פוסקים לא הזכירו שיהי' תקנה. וגם הרא"ש אפשר שכתב רק לענין מה שגם הוצאה א"ל ללוקח ע"ש (ב"מ י"ד ע"ב). אבל גוף הדין שטורף כמו דאקני הוא מדינא. (לא נמצא יותר)

הלכות העושה שליח סימן קכא

סעיף א שלח לו חובו או פקדונו ע"י שליח אם אמר לו המלוה לשלחו ע"י ונאבדו פטור אפילו לא אמר לו פה אל פה אלא ששלח לו בכתב שלח לי ע"י פ' ושלחם ע"י ונאבדו פטור כו'

(א) אם אמר לו המלוה לשלוח כו'. אינו מובן למה הוא ממש להיפוך משליחות קדושין וגטין דאם עשתה שליח לקבלה ידו כידה ומגורשת מיד. ואם אמר לבעלה שלח לי גט הפי' שליח להולכה שהוא כמותו. וכאן בעשה מלוה שליח לקבל מעותיו לא מהני להיות כמותו אלא א"כ עשאו בעדים כו' ומטעם דטרח כו' וגם בזה פליגי. ובאומר שלח מהני. ולמה לא נימא ג"כ כונתו שיהי' שלוחך שהוא כמותך עד שיביא לידו כנ"ל. ולכאורה הטעם בלא אמר שלח אמרינן כמו בכל מקום דלא תלינין סתם במחילה או פטור מה שאינו ע"פ דין. ולכך כיון דצריך הלוה לפרוע ליד המלוה למה יפטרנו מן אחריות עד שיגיע לידו ולכך סתמא לא הוי שליח רק מטעם