חידושי הרי"ם חושן משפט חלק א צט

שהעידו שקר וכנ"ל. וא"כ מוכח כאן ממילא דאם קבלו עדות מיושב בדיעבד שוב רשאין לדון גם לכתחילה כמו בקורדייקוס דג"כ אי אפשר דאם לא נדון ע"פ עדות זה שוב לא יועיל גם כשיחזרו ויעידו מעומד דעביד איניש לאחזוקי דיבורי' כנ"ל. וממילא הוי דיעבד לגמרי ודנין גם ע"פ עדות זה דמיושב דג"כ אי אפשר כנ"ל. ואף שכ' הריא"ז דיכולין לחזור ולהעיד מעומד כנ"ל הוא משום דסובר דפסול אף בדיעבד מיושב וא"כ לא הועילו כלום בעדותם וממילא לא שייך עביד איניש כנ"ל ויכולין להעיד מעומד כנ"ל. אבל לדידן כיון דאם עברו ודנו על פי העדות דמיושב בדיעבד דינם דין אם כן ממילא הועיל עדותם דמיושב שאם ידונו יהי' דינם דין בדיעבד וממילא אין יכולין לחזור ולהעיד דשייך שפיר עביד איניש כו', וממילא הוי גם קודם הדין דיעבד ושוב רשאים לדון גם לכתחלה כנ"ל

ומיושב שפיר לשון הירושלמי מכאן שאם קבלו עדות דינם דין אם דנו ולכך ממילא גם לכתחלה יכולין לדון דהוי דיעבד ואם לא הי' דינם דין לא הי' כלל דיעבד דיכולין לחזור כנ"ל וא"ש לדעת הרא"ש דמוכח ממילא דמהני כנ"ל. וע"ש מה שתרצו בפשיטות דכונתו דינם דין היינו ג"כ על קבלת עדות שנקרא דין והיינו ג"כ שאם קבלו עדות יכולין לדון כנ"ל ע"ש

הנה כתבתי לעיל דהא דאין עד נעשה דיין לשיטת הרשב"ם אין הטעם משום דאי אפשר לעמידה וישיבה כא' דא"כ הי' כשר בדיעבד כנ"ל ורק מלפני ה' מוכח כנ"ל. שוב מצאתי אח"כ בר' ירוחם במישרים נ"א ח"א שכ' להדיא דהטעם הוא משום דאי אפשר לעמידה וישיבה כא' ע"ש. ולדבריו יהי' כשר בדיעבד כשעד נעשה דיין דעמידה וישיבה לא מעכבא ולא משמע כן מכל הפוסקי' רק דפסול לגמרי

וגם צריך לפרש לדבריו פי' אחר בירושלמי שהביא הרמב"ן ז"ל ב"ב אי משום עמידה וישיבה כו' דמבואר שם דאין הטעם כנ"ל ע"ש. וגם לדבריו כשקבלו עדותם דיינים אחרים שוב גוף הדין יכולין גם הם להעשות דיינים ולדונו כיון דכבר נתקיים עמידה וישיבה כו' ומבואר שם ברמב"ן ז"ל דגם בכה"ג לא מהני ע"ש. וכן ברמב"ן כתובות אהא דשנים מכירין כו' שהקשה אף דעד נעשה דיין בדרבנן מ"מ הא קבלת עדות בעי ג' ואיך מעידין בפניו לחוד ותירץ דאיירי ביחיד מומחה דמהני לענין קבלת עדות רק לענין קיום בעי ג' ונעשה דיין או שיושיבו מחביריהם כו' ע"ש. וכן כתב הריטב"א ז"ל שם. ומבואר דאף דהקבלות עדות נעשה באחרים מכל מקום אינו נעשה דיין אח"כ על הדין ודלא כר' ירוחם הנ"ל

וקשיא לי באמת אף לשיטתם למה יהיו נעשים דיינים אח"כ על הדין כשקבלו אחרים עדותם כנ"ל. הא כיון דבראו ביום קי"ל דאמרינן לא תהא שמיעה גדולה מראי' ונעשה דיין כיון שהי' יכול לקבל עדות כו' ורק בראו בלילה דלא מהני קבלת עדות אז נעשה דיין כנ"ל. וג"כ קי"ל דעדים שראו עדים שנחקרו בב"ד יכולין אח"כ להעיד בב"ד ראינו עדות שנחקרה כו' ומהני. וכבר כתבנו דעדים שראו עדות שנחקרה בב"ד ביום יכולין אח"כ להעשות בעצמם דיינים לדון דין זה דשייך ג"כ לא תהא שמיעה גדולה הראי' כיון שהי' יכולין לקבל עדות אחרים על זה שראו עדות שנחקרה כו' והי' מהני ומהני שפיר ראייתם ג"כ כיון שראו זה ביום ואמרינן לא תהא כו' כנ"ל. וא"כ קשה כיון שהעידו הם עצמם לפני אחרים שקבלו עדותם למה לא יהיו נעשים דיינים אח"כ על הדין נהי דגוף המעשה ראו בלילה ולא שייך לא תהא מ"מ הא ראו עדות של עצמם שנחקרה בב"ד כיון שקבלו אחרים עדותם וא"כ עדות זה הא ראו ביום כיון שנתקבל עדותם ביום ושוב יהיו נעשים דיינים אח"כ שפיר מטעם לא תהא שמיעה כו' שאם שמעו מעדים אחרים שנחקרה עדותן היו יכולין לקבל עדותם וכיון שהם ראו שנחקרה עדותן של עצמם שוב יכולין לדון על עדות זה שראו ביום למה מגרע עה שראו המעשה ג"כ ולא גרעו מאחרים שראו עדות זה שנתקבל שהיו נעשים דיינים אח"כ כנ"ל וג"כ יכולין לדון על עדות זה שראו כנ"ל. וגם ביחיד מומחה כיון דמהני קבלת עדות שוב יהיו נעשים דיינים אף בדאורייתא כנ"ל. ואין לומר דכיון שהעידו עדותם מעומד לא היו יכולין לקבל עדות והוי כראו בלילה. דז"א דכבר כתבנו דלענין מעומד לא שייך זה דהוי רק תחילת דין כנ"ל ויכולין לדון ע"פ ראייתם כנ"ל. וצריך לומר דהטעם בראו ביום נעשים דיינים משום דהי' אז תורת דיינים עליהם בשעת ראיית המעשה משא"כ בראו בלילה שהי' תורת עדים עליהם בשעת ראי' ואין עד נעשה דיין וא"כ גם הכא כיון שהם עצמם העידו והי' תורת עדים עליהם בשעת עדות שוב אינם נעשים דיינים גם על זה שנחקרה דאין עד נעשה דיין בב"א כיון שהמעשה הוא מה שהם מעידים ונעשים עדים אין תורת דיינים עליהם אז ולא מהני אח"כ כנ"ל בראו בלילה. ובזה נתישב מה שהקשו לטעם התוס' דאין מעשה דיין משום דהוי עדות שאאי"ל א"כ למה בדרבנן נעשה דיין הא גם בדרבנן בעינן יכול להזימו ע"ש. ולמ"ש מיושב דכיון דבדרבנן אף שהם עדים יש עליהם תורת דיינים ג"כ וא"כ ממילא שפיר נעשים דיינים על מה שהעידו שראו שנחקרה כנ"ל וזה ראו ביום ויש עליהם תורת דיינים אף שהעידו וממילא הוי כראו ביום דלא בעינן יכול להזימו כיון שהם ב"ד כנ"ל

וכיון דאיירי בקיבלו אחרים עדותם כמ"ש הרמב"ן ממילא מהני שפיר להעשות דיינים אח"כ על הדין בדרבנן כנ"ל. ובל"ז ג"כ לא קשה ע"ש דבלילה הוי ג"כ כביום בדרבנן

(טז) וצריך שיבינו הדיינים לשון העדים שלא ישמעו מפי המתורגמן כו'. וכ' הסמ"ע דכתיב ע"פ שנים עדים דוקא על פיהם ומשום דיש לחוש שישנה המתורגמן את דבריהם כו' ע"ש. ולענ"ד אין דבריו מדוקדקים דלדבריו א"כ כששנים מתורגמין יהי' מהני דהא מעידים בתורת עדות שכך שמעו ואיך נחוש שישנו את דבריהם כיון שהם עדים כשרים וע"כ דודאי לא מהני והטעם נראה פשוט דהוי רק עד מפי עד כיון שהב"ד אינם מבינים רק הם שומעים מפי העדים ומעידים ואין הטעם בעד מפי עד שהם משקרים כיון שהם מעידים בפנינו רק הטעם הוא דהעדים הראשונים לא העידו בב"ד רק בפני ב' ולא הי' מהני עדותם חוץ לב"ד ויש לחוש שהראשונים העידו שקר ואף שהם אומרים אמת ששמעו מפיהם לא מהני כנ"ל וגם הכא כן. ואין זה דומה לעדים המעידים ראינו עדות שנחקרה בב"ד כו' וכאן ג"כ שמעו שהעידו בפני ב"ד. דז"א דכיון דאין הב"ד מבינים לא העידו כלל בפני ב"ד רק בפניהם ולא מהני כנ"ל וכ"כ רש"י ז"ל סנהדרין י"ז. ואף דלקמן סי' מ"ה פ' הרמ"א דבאינו יודע לקרות השטר מהני כששנים קורין לפניהם ויכול לחתום וכן באינו מבין לשון השטר ב' מתרגמין לפניהם. היינו דוקא בשטר משום דהוי מלתא דעביד' לגלויי ואף שהוא אינו מבין הא יכולין ליתן לאחרים שמבינים. ואף שם הרבה חולקין ע"ש. משא"כ הכא בעדות ע"פ לא עביד לגלויי דאף שישאלו אותם אחרים ויאמרו שלא העידו כן מ"מ יוכלו להכחישם שהעידו כן וחוזרים בהם וודאי הוי עד מפי עד ולא מהני כנ"ל

ובת' הגאונים כתבו דדוקא בדיני נפשות אבל בדיני ממונות הדיין שומע מפי התורגמן ע"ש. וכ' הב"ח ז"ל לעיל סי' י"ז דדוקא בדיני נפשות הוא דגלי קרא אבל בממון הוא רק מדרבנן והיכא דאי אפשר מהני אף בעדים ע"ש ויישב מהנהו לעוזאי מכות ו' ע"ב דהי' בממון ופריך עלה וכתב דשם הוי אפשר באחרים שמבינים ע"ש. וכ"כ בתומים. ולא הבנתי דבריהם דהא יליף לה (בספרי פ' שופטים הובא ברש"י בחומש) מע"פ שנים עדים יקום דבר דקאי להדיא אממון כמבואר בכמה דוכתי בש"ס דדבר קאי אממון ואיך נחלק בין ממון לנפשות. ולכך נראה פשוט דלא כ' הגאונים רק בבעלי דינים דזה לא מוכח כלל מהאי קרא. ובאמת דעת הריטב"א ז"ל דבבע"ד אף לכתחילה רשאין ועובדא דלעוזאי בעדים הוה ע"ש. וגם הם סוברים כן. רק בד"נ אף טענות הבע"ד אסור בתורגמן והוא מדרבנן ובממון מהני כנ"ל. וכן כתב בכה"ג דהגאונים קאי אבע"ד

וגם בבע"ד נראה דתורגמן אחד לא מהני דאיך נסמוך על דבריו שכך טענו הא עד אחד אינו נאמן כלל ושמא משקר ואיך נחייבו מחמת טענתו שאומר האחד שטענו כן ואף בא' לא הוי עביד' לגלויי דלא יתברר לעולם כלל כנ"ל. רק בב' מתרגמין אז י"ל דמהני כיון שמעי דים אמת שכך טענו. ואפשר דאף לענין הודאה