חידושי הרי"ם חושן משפט חלק א צו

וראי' לזה דאטו לדברי הפוסלים בדיעבד מיושב אטו חיגר יהי' פסול לעדות כמו בחליצה דבעינן ריבויי דמעל רגלו להכשיר חיגר דליכא ועמד ע"ש (יבמות ק"ג). א"כ יהי' פסול לעדו' ג"כ דליכא ועמדו וע"כ כנ"ל דכיון דאי אפשר ורשאי לכתחלה ממילא כשר בדיעבד כנ"ל

אמנם קשיא לי באמת למה יכשר היכא דאי אפשר לקיים ועמדו או חיגר שאינו יכול לעמוד הא קיימא לן סנהדרין מ"ה דנקטעה יד העדים פטור משום דבעינן קרא כדכתיב כיון דאמרה התורה יד העדים כו' וכיון דליכא לקיומא אין מקיימין כלל. ובסוטה דף כ"ז אמר ר"א כשם שחיגרת וגידמת לא היתה שותה דכתיב והעמיד הכהן כו' ובעינן קרא כדכתיב וכיון שאמרה תורה שהשקאה תהי' כשהיא עומדת דאיכא מצוה והעמיד וכיון שהיא חיגרת ולא יוכל לקיים והעמיד ולא תהא ההשקאה באופן שאמר' התורה שוב אינה שותה כלל ע"ש והכי קי"ל. וא"כ גם כאן כיון שהתורה אמרה ועמדו שהעדאת העדים יהי' מעומד וא"כ אם הוא חיגר שלא תוכל להיות ההעדאה באופן דכתיב בעמידה ממילא לא מהני כלל ומאי חילוק יש בין והעמיד דכתיב התם ובין ועמדו דהכא וג"כ ליבעי קראי כדכתיב כנ"ל ויהי' חיגר פסול לעדות ותוס' שם ד"ה ר"א כתבו תימה דהכא ממעט מוהעמיד חיגר וגבי מרבין כו' וגבי יבם דכתיב ועמד ואמר ואפ"ה חליץ נחתכו רגליו. מיהו לא תקשה דהתם מפרש טעמא דכתיב מעל רגלו כו' ע"ש. ומבואר דהיכא דכתיב ועמד אי בעינן קרא כדכתיב פסול אפילו דיעבד ואף היכא דליכא קרא יתירה בעינן קרא כדכתיב כמ"ש תוס' שם ד"ה דכתיב ע"ש וא"ל דילפינן מחליצה דכגמ"ד הוא וכתיב מעל רגלו כו' דז"א דלא דמי לענין זה דהא הרבה פ' שם דכשר אף לכתחלה יושב כמ"ש הרשב"א והר"ן ז"ל

וצריך לחלק בין ההוא דהתם דהא יש כמה דברים דלא מעכבי ולא בעינן קרא כדכתיב. וגם התם קאי על המעשה דכתיב יד העדים תהי' כו' וכמו ועמד ואמר כו' דמשמע שתהי' רק באופן זה משא"כ דאם לא יגיד כתיב סתם רק דכתיב ועמדו ומצוה אחרת וגם דהא קאי גם על בעלי דינים ובע"ד ודאי אין חילוק וגם אינו מפורש להדיא כנ"ל. וגם קשה לכאורה למאי דאמר יבמות ק"ד דאף דקריי' לא מעכבא מ"מ כיון שכתבה תורה למצוה בעינן ראוי לקריי' כדר"ז דראוי לבילה בעינן אף דלא מעכבא. וכן הקשו תוס' שם ד"ה דאמר ר"ז מסמיכה דכתיב וסמך ולא מעכב מ"מ למה ערל וטמא משלחין קרבנותיהם נימא דבעינן ראוי לסמיכה ותירצו דילפינן כו' דלא בעינן ראוי כו' אבל היכא דליכא ילפותא בעינן שפיר ראוי לאותו דבר אף דלא מעכבא ע"ש, וא"כ אמאי כשר לעדות גבי קורדייקוס דאי אפשר בעמידה הא כיון דכתיב ועמדו אף דלא מעכבא ליבעי ראוי לעמידה. וצ"ל ג"כ כנ"ל ודחוק. או י"ל כיון דועמדו אינו אלא משום כבוד הב"ד כמ"ש הרשב"א ז"ל ממילא היכא דאי אפשר ליתא להמצוה כלל כיון שאינו יכול לעמוד

עוד יש ליישב הראי' שהביאו מירושלמי דסנהדרין גבי מגדף דכשמעיד הב"ד עומדין ואמר עלה ר"ל ז"א דיינים שקבלו עדות עומדין דינם דין ע"ש. וי"ל כיון דהא דהעדים צריכין לעמוד אמרינן דכגמר דין דמי ע"ש ריש פ' שה"ע והפ' פסקו דהנידונים אינם צריכין לעמוד בשעת קבלת עדות דהא אמר בכמה דוכתי דקבלת עדות כתחלת דין וע"כ דנגד הבעלי דינים הוי תחלת דין שעדיין לא נגמר. וכן לענין לילה אבל נגד העדים הוי גמר דין שכבר נגמר עדותם וממילא גם הדיינים צריכין לישב כיון שהוא מחד קרא ע"ש ולעיל ס' י"ז בפ'

ולכאורה נראה דבדיני נפשות דקי"ל דבעינן דרישה וחקירה וקודם שנחקרה עדותם אינו עדות כלל עדיין ויכולין לחזור. וא"כ כיון דהטעם הוא דמיקרי נגד העדים גמר דין משום שכבר נגמר לגמרי כנ"ל. וא"כ י"ל דקבלת העדות גופי' אינו ממילא גם נגדם רק תחלת דין כיון שלא נחקרו עדיין ולא נגמר עדותם כלל רק בשעת הדו"ח הוי גמר דין דאז נגמר העדות כנ"ל. וי"ל שפיר דהתם גבי מגדף דהטעם דצריך הב"ד לעמוד הוא משום ששומעין הגידוף ע"ש. וממילא בשעת הדו"ח שפיר יכולין לישב וממילא א"ש דרשאין לעמוד בשעת עדותם דאז אינו רק תחלת דין קודם החקירה ולא בעינן ישיבה ורק אח"כ בשעת החקירה דהוא גמ"ד ואז שפיר יכולין לישב. ודייק ר"ל ג"כ שפיר ז"א דיינים שקיבלו עדות עומדין מהני והיינו כנ"ל דהקבלת עדות שפיר מהני דהוא רק תחלת דין בלא החקירות כנ"ל. וא"כ בממון דלא בעינך כלל דרישה וחקירה ממילא גוף העדות הוי גמ"ד כנ"ל וי"ל שפיר דפסול כנ"ל

או י"ל כיון דקי"ל דעד יכול לחזור תוך כ"ד של עדות חבירו וא"כ לא מיקרי גמר עד שהעיד השני והתם דאיתא במתניתין דהשני אינו אומר הגידוף רק אף אני כמוהו ושפיר יכולין הב"ד לעמוד בשעת עדות הראשון דעדיין לא הוי גמר ובשעה שמעיד הב' שפיר יכולין לישב ומהני שפיר כנ"ל. אך דעת רוב הפוסקים דכשר בדיעבד בין בעמידת העדי' ובין בישיבת הדיינים ע"ש

והנה הרמב"ם ז"ל פ' כ"א מה' סנהדרין כתב דעכשיו נהגו להושיב כולן מפני המחלוקת ע"ש וכ' הכ"מ דמוכח מכאן דסובר ג"כ דבדיעבד כשר כשהעידו מיושב דאי פסול איך הכשירו פסולין וקבעוהו מנהג וע"כ דכשר ע"ש. ועדיין לא הועיל דאף דכשר בדיעבד מ"מ כיון דהוא מצוה דאורייתא ואסור מן התורה להעיד מיושב איך קבעוהו מנהג לעבור על דברי תורה ואדרבה אם הי' פסול א"כ אינו איסור רק שפסלה תורה עדות מיושב הוי מילתא דממון והפקר ב"ד כו' משא"כ כשהוא כשר והוא למצוה ואיך יבטלוה ואף שיש כח ביד חכמים לעקור כו' בשב ואל תעשה מ"מ האיך מצינו שתקנו חכמים בזה לעבור על ד"ת שהוא מצוה דאורייתא ועמדו כו' ואיך שייך מנהג בזה

והי' אפשר לומר כמו דמשמע מדברי הרשב"א ז"ל הובא בב"י סי' שפ"ח שכ' וז"ל וא"ת מעשה דינאי מלכא אמאי לא שוי שליח י"ל דאה"נ כו' א"נ כל היכא דאפשר לא משוי שליח משום כבוד ב"ד והיינו נמי דאמר לי' עמוד ע"ר אעפ"י שאפשר לו למחול משום כבודו כדרך שמוחלין לת"ח אלא שכבוד ב"ד כו' ע"ש. ומשמע דהטעם דועמדו הוא משים כבוד הב"ד ויכולין למחול ע"ז רק דהיכא דאפשר אין ראוי למחול וכן משמע קצת מלשון הר"ן ז"ל בחידושיו לסנהדרין ע"ש. ומיושבים דברי הרמב"ם דנהגו להושיבם מפני המחלוקת ולא אפשר ומחלו על כבודם ואין כאן איסור כלל. ובזה מיושב ג"כ מאי דקשה לכאורה דאמר ר"פ שה"ע האי עשה כו' ועשה דכבוד תורה עדיף כו' הא אמרינן בכתובות פ' א"נ דאף בעשה דדחי ל"ת מ"מ היכא דאי אמרה לא בעינא ליתא לעשה ושוב אף דלא אמרה אינו דוחה ל"ת וכ' הפ' כיון דבידה למיעקרא כמאן דמיעקר' דמי ע"ש. וא"כ כיון דקי"ל הרב שמחל על כבודו מחול א"כ איך דחי עשה דכבוד תורה לעשה דועמדו הא אי אמר לא בעינא ליתא לעשה כלל וממילא אף דאינו מוחל אינו דוחה העש' דיעמדו כנ"ל. ואף לסברת תוס' שם דהטעם הוא משום דגם היא מוזהרת ועושה איסור ע"ש מ"מ גם הכא הת"ח עיבר על העשה כשמעיד מיושב ובידו למחול על כבודו ממילא מחויב למחול כדי שלא יעבור ויעיד מעומד ואף דיש לחלק מ"מ הוא דחוק. ולמ"ש מיושב דגם העשה דועמדו יכולין הב"ד למחול ואצלם שפיר עשה דכבוד תורה עדיף ומוחלים על העמידה וממילא אין הת"ח עושה איסור כלל בישיבתו רק דבל"ז אינו ראוי למחול כנ"ל. והא דאמר האי עשה כו' היינו דכ"ת עדיף ולכך מוחלים וליכא עשה כנ"ל ולהנ"ל דברי הרמב"ם ז"ל נכונים שנהגו להושיב כו'

ע וד נראה די"ל דסובר כדעת הראב"ש שהביא המרדכי דועמדו אינו אלא לפני מומחין סמוכין דהא כתיב לפני ה' ואנן הדיוטות אנן כו' ע"ש. אך לא כמ"ש הסמ"ע לעיל סי' י"ז דהראב"ש ז"ל סובר דדוקא לפני מומחין בעינן עמידה לכתחילה אבל בהדיוטות לא בעינן כלל ועמדו אף מדרבנן ע"ש. ולענ"ד אי אפשר לומר כן דהא אמר התם גבי דביתהו דר"ה דאתאי לקמי' דר"נ כו' ופריך הא מחלוקת בשעת מו"מ אבל בשעת גמ"ד ד"ה בעמידה ודיינים בישיבה ומשני כו'. וא"כ מאי פריך הא ר"נ לא הי' סמוך כמ"ש רש"י ז"ל כתובות מ"ג דכל רב לא הי' סמוך ע"ש וגם ב"ק פ' המניח דשלח לי' ר"נ לר"ח קנסא קא מגבית בבבל ומוכח דלא הי' סמוך ע"ש ולא בעינן כלל עמידת הבע"ד וישיבתו דמחד קרא נפקי ומוכח