חידושי הרי"ם חושן משפט חלק א צב

תוס' שוב אין רשאי לזכות בו כיון דמחויבים לצאת י"ש וצריך החפץ להגזלן כיון שהוא רוצה לצאת י"ש וממילא לא קנה כלל מטעם יאוש דלא הוי הפקר דלא יכול לזכות כנ"ל ותירצו דלא רצו וא"ש. או דאפשר דגם מלשלם פטורים אף לצאת י"ש דהטעם דמחויב בדמים אחר יאוש הוא כמו דאמר בש"ס (ב"ב מ"ד) דמדמי מי קא מיאש ופירשו המפרשים דבשלמא מגוף החפץ מיאש דשמא לא יוכל להוציא ממנו דשמא ימכרנו קודם או יאבד בענין שלא יוכל להוציאו אבל המעות לעולם יוכל להוציא ואינו מתיאש ע"ש. וא"כ הכא כיון שהמעות ודאי לא יוכל להוציא לעולם דמממון המיתה פוטרת וא"כ ממילא גם מדמי מיאש ואינו חייב כלל אף לצי"ש וקונה שפיר מטעם הפקר כנ"ל. אך תוס' מקשו שפיר דאף אחר יאוש אם רוצים להחזיר לצי"ש ג"כ מותר לקבל כמו מחזיר אבידה לאחר יאוש דאף דקנה רוח חכמים נוחה כו' ותירצו שפיר דלא רצו לצאת י"ש וממילא מטעם תפיסה לא מהני כלל כיון דקנו ביאוש כנ"ל וא"ש

או י"ל דסבר דלא עביד איניש דינא לנפשי' רק במקום פסידא ואף דבעי לאטרוחי בדינא מ"מ לא יכול ליקח בעצמו בלא טרחא כיון שיכול להוציא בב"ד אם ירצה לטרוח ע"ש ב"ק פ' המניח וא"כ י"ל בהיפוך כיון דבאמת קי"ל דלא כרב כדאמר רבא דבנטל מוציאין ממנו רק דהוא חשש הואיל ונפק מפומי' דרב וא"כ לא מהני תפיסתו ממילא כיון שבאמת הב"ד יוכלו להוציא ממנו דגוף הגניבה קיים והב"ד יוציאו ממנו ע"פ הדין א"כ ליכא פסידא רק שחש לכבודו ואינו רוצה שיוציאו הב"ד והוי כמו שאינו רוצה לטרוח כו' ושפיר לא מצי למעבד דינא כו'. משא"כ היכא דהמיתה פוטר' באמת מהני שפיר תפיסה כיון שהב"ד לא יוציאו ואיכא פסידא כנ"ל

או י"ל למ"ש המפ' דלכך מיתה בידי שמים או כרת אינה פוטרת משום דהוי כמו מיתה לזה ותשלומין לזה דדוקא כשהב"ד מחייבין שתיהם מיקרי לאחד שנתחייב להם שתיהם אבל כשנתחייב מיתה לשמים והממון לב"ד שמחייבים אותו הוי כמו מיתה לזה ותשלומין לזה ע"ש ולכך י"ל ג"כ דמהני תפיסה כיון שהב"ד מחייבין מיתה יכול התופס לחייבו ממון דלא נתחייב מיתה להתופס רק לב"ד כנ"ל והוי ג"כ כמו מיתה לזה כו'. וממילא מיושב הנ"ל דהתם במחתרת לא מהני כלל תפיסה דתוס' ב"ק וכתובות פ' א"נ כתבו דגבי רודף וכה"ג לא מיקרי מיתה לזה כו' כיון דניתן להצילו בנפשו כו' ויכול להרגו שלא בב"ד נתחייב מיתה גם לכל אדם כו' ע"ש. וא"כ ממילא לא מהני תפיסה ג"כ גבי מחתרת וברודף דנתחייב מיתה גם להתופס ולא הוי מיתה לזה כו' ולא מהני כלל כנ"ל. עוד י"ל בכמה גוני ואין להאריך. אמנם נראה לענ"ד ראי' מדברי רש"י ז"ל עצמו דלא מהני תפיסה דקאמר בסנהדרין פ"ז ע"ב גבי זקן ממרא דבעינן בדבר שזדונו כרת כו' וקאמר דיני נפשות בפלוגתא דר' ורבנן ונתת נפש כי' דרבנן סברי נפש ממש כו' במתכוון להרוג כו' דחייב מיתה ופטור מתשלומין ולרבי חייב כו' וכ' רש"י ז"ל ואי תפסו יורשין דהרוג ממונו דהורג ופטר לי' זקן ממרא וקידשו בו את האשה לר' מקודשת לרבנן אינה מקודשת כו' ע"ש. וא"כ כיון דמהני תפיסה אף היכא דהמיתה פוטרת וממילא אף לרבנן מקודשת כיון דתפסו ממונא דהורג ומהני תפיסה אף דחייב מיתה

ואפשר לדחוק ולומר דלרבנן דס"ל נפש ממש לא חייבה התורה כלל בדמי הנהרג ואין הטעם מחמת שהמיתה פוטרת ולכך לא מהני תפיסה כנ"ל. ובזה א"ש דלא קאמר דפליגי בתנא דבי חזקי' דרבנן סברי כוותי' דאין חילוק בין מתכוון כו'. ולמ"ש מיושב דלתדב"ח דהטעם הוא רק משום דהמיתה פוטרתו וממילא מהני תפיס' כנ"ל ולדע' הרש"ל ז"ל א"ש בל"ז די"ל דהת' עבדינן החומר' ולכך לא מהני תפיס' כנ"ל ומיושב ג"כ דלא קאמ' תנא דבי חזקי' דלדידי' ליכא מיתה באינו מתכוון רק משום דלא חלקת בו וכמו בשוגג ולא עבדינן החומרא וממילא מהני תפיסה כנ"ל. וע"כ צ"ל כנ"ל דאל"כ דברי רש"י ז"ל סותרים זה את זה כנ"ל

עוד יש להביא ראי' לענ"ד מדברי הרשב"א ז"ל שבועות ל"א דחד אמר לאפוקי מלך וחד אמר לאפוקי משחק בקוביא וקאמר למ"ד מלך אבל משחק בקוביא מדאורייתא חזי כו'. ותמה הרשב"א ז"ל דהא בעינן שאם יגיד יתחייב ממון וכיון דפסול מדרבנן לא יועיל. ותירץ בשם הרמב"ן ז"ל דבכל פסולי עדות דרבנן אי תפס לא מפקינן מיני' והי' מועיל עדותו שאם יתפוס מהני ולכך חייב קרבן שבועה ע"ש. וא"כ הא משנה מפורשת ל"ג ע"ב שחבל בי בני או שהדליק גדישי בשבת הרי אלו פטורים משום דאף אם יעידו לא יחייבוהו ממון דהמיתה פוטרת ע"ש. וא"כ כיון שכ' הרמב"ן ז"ל דהיכא דאם יעידו יועיל תפיסה חייבין קרבן שבועה ולמה פטורין כאן הא ג"כ יועיל תפיסה אם יעידו אף דהמיתה פוטרת כנ"ל. וע"כ דתפיסה לא מהני היכא שהמיתה פוטרת. ואף לדעת הרש"ל ז"ל ג"כ א"ל דאיירי היכא דניעבד החומרא אם יעידו ולא יועיל כנ"ל דז"א דהא קתני רישא הדליק גדישי בי"ה חייב ע"ש. וע"כ איירי בלא התראה דאל"כ פוטר המלקות כדפריך בב"ק ע"א וע"כ גם סיפא איירי בלא התראה ולא עבדינן החומרא וקשה כנ"ל אי מהני תפיסה וע"כ דלא מהני כנ"ל וכן מבואר בירושלמי דלר"י מיירי בלא התראה ע"ש

ויש לדחוק דר"פ סבר באמת דאינו חייב לצאת י"ש ופליגי בהא ע"ש. או אפשר דשם איירי דכבר תפס וכיון שיועיל חייבין משא"כ במה שיוכל לתפוס אינם חייבין ע"ש והוא דוחק

עוד ראי' ממ"ש הרא"ש וטור וש"ע ס' תכ"ד דחובל בשבת פטור ובי"ה חייב ושאר דינים דמיתה פוטרת ע"ש. והא הרא"ש ז"ל פ' כיצד הרגל כ' הטעם דהשמיט הרי"ף בעיי' דצרורות משום דאין נ"מ עכשיו דהוי לא שכיח ואין דנין רק דמהני תפיסה ואף דסלקו בתיקו מהני תפיסה ולכך לא כתבו ע"ש. וא"כ למה הוצרכו להאי דינא עכשיו הא חבלות אין דנין רק דמהני תפיסה וא"כ מאי חילוק שהמיתה פוטרת וע"כ דלא מהני תפיסה. ויש לדחות בדוחק וצ"ע כי הרמב"ם ז"ל ושאר פוסקים לא הזכירו כלל הך דינא דמהני תפיסה בקם לי' בדרבה מיני' ואפשר דאי הדר אידך ותפס ג"כ לא מפקינן מיני'

ובמ"ש הרש"ל וש"ך ז"ל לחלק דהיכא דאין חיוב מדינא רק לצאת י"ש ודאי לא מהני תפיסה ע"ש. ותמוה לי שלא ראו דברי הנ"י ב"מ פ' איזהו נשך גבי משכנתא כו' וכתב ז"ל הראב"ד ז"ל כתב דאי תפס לוה האבק ריבית לא מפקינן מיני' ואינו מחוור בעיני הרשב"א והרנב"ר כו' וכ' הרנב"ר ז"ל דכיון שכן הדבר ברור שאינו חייב להחזיר האבק ריבית אפי' בבא לצאת י"ש כיון דמפקינן מיני' אי תפס כו' ע"ש. ומבואר להדיא דאי הי' חייב לצאת י"ש הי' מהני תפיסה אף דאינו חייב מדינא כלל אבק ריבית דאל"ה לא מוכח מידי כנ"ל. אמנם לדינא דבריהם נכונים דהא מבואר בש"ע י"ד ריש הלכות ריבית ובכל הפוסקים באבק ריבית דחייב לצאת י"ש ואעפ"כ לא מהני תפיסה ע"ש דלא כנ"י הנ"ל. ומבואר להדיא דלא מהני תפיסה בחיוב לצאת ידי שמים כדבריהם ז"ל ומהתימה שלא הביאו כלל דברי הרא"ש וטור וש"ע הנ"ל. ואף שמדברי הרא"ש ז"ל משמע שכתב כיון דהוא דרבנן לא מהני תפיס' דהם אמרו לחיוב והם אמרו שלא נוציא ע"ש. ומשמע דבמה דמחויב מדאורייתא לצאת י"ש מהני תפיסה. אך אין ראי' דגם בדאורייתא י"ל כן. ובל"ז יש פוסקים דבהנך דתני חייב בדיני שמים אין דומה להנך דחייב לשלם לצאת י"ש רק דחייב על העבירה ע"ש ודאי דלא מהני תפיסה ואין להאריך. ובירושלמי ותוספתא מבואר דחייב לשלם ולא לצי"ש ולא לענין עבירה ע"ש

סעיף ב' אדם הי' רשאי להחרים בב"ה על מי שיודע לו עדות שיבא ויעיד אבל לא יום להשביעם אלא אם לא יגיד כו' אם נראה לב"ד צורך שעה להשביען שיגידו האמת הרשות בידם

(ז) אם נראה לב"ד צורך שעה להשביען כו'. וכ' הסמ"ע כגון שרואין שהעם מקילין בעדות שקר ולא בשבועות שקר כו' ע"ש. ומשמע מדבריהם דחייל השבועה ואף דמושבע ועומד הוא וכן ראיתי בתשב"ץ עצמו בס' ט"ו ח"ג שכ' ונראה שאע"פ שאינם חייבים לישבע מ"מ כשנשבעים להעיד אמת אינה שבועה שא"ב דקי"ל נשבעין לקיים את המצוה. ויש אומרים שאם לא קיים פטור מקרבן ומלקות כו' ויש אחרים שאומרים שאם הוא פטור מאי זרוזי איכא כו' מ"מ אין חיוב לעדים לישבע כו' ואח"כ כ' ג"כ דחייל