חידושי הרי"ם חושן משפט חלק א פח

פחות מכשיעור הוא איסור ואסור מה"ת אבל בשבועה שאין האיסור רק על מה שנשבע ועל חצי זית שלא נשבע מנ"ל דאסור כלל

ותירץ הר"ן ז"ל הובא במ"ל שם דכיון דפשוט לן הטעם דחצי שיעור אסור הוא משום דחזי לאצטרופי וממילא ידעינן בכל מקום דהיכא דכשיצטרף עוד דבר אחר יהי' גם זה בכלל האיסור דאסור מן התורה ולכך גם בשבועה אף שבאכילה זו אינו איסור כלל מ"מ כיון דכשיצטרף יהי' אסור גם עכשיו אסור מן התורה ע"ש. וא"כ לפ"ז הכא י"ל בעד אחד דשפיר מחויב להעיד מדאורייתא דאף דלא יגיד לא קאי רק על שנים מ"מ כיון שאסרה התורה לכבוש העדות כשיש עוד אחר א"כ ממילא כשהוא לבדו ג"כ אסור לכבוש עדותו דג"כ חזי לאיצטרופי כשיבא עוד אחר ויעיד יהי' הוא בכלל האיסור. ואף דעכשיו אין כאן איסור כלל דאינו מועיל מ"מ כיון שראוי להצטרף ויהי' גם הוא בכלל התועלת והוי כמו בשבועה דאסור כנ"ל וא"כ אסור שפיר מדאורייתא לכבוש עדותו בחד אף דאם לא יגיד קאי רק אשנים

אך לכאורה זה טעות כיון דבאמת אין כאן עד אחר ולא ראה רק הוא לבדו וא"כ בשעה שכובש עדותו לא חזי כלל לאצטרופי כשיעיד עוד אחר כיון שאין אחר להעיד כלל ולא יהי' עליו שם איסור לעולם דדוקא התם כשיאכל כו' וחזי עכשיו משא"כ הכא כנ"ל

אמנם למאי דקי"ל דהודאה אחר הלואה מצטרפין ע"ש וא"כ אף שלא ראה רק הוא לבדו מ"מ חזי לאיצטרופי שאם יודה עדיין בפני עוד עד אחד יהי' הוא מצטרף עמו והוי כחצי שיעור כנ"ל. ואף דלכאורה גם זה אינו דדוקא בחצי שיעור שאסור לאכול כזית א"כ כשאוכל עכשיו חצי זית חזי להצטרף דכשיאכל עוד חצי זית יהי' האיסור גם על חצי זית שאכל כבר כיון שהתורה אסרה זית שלם אבל הכא אף כשיודה אח"כ בפני עד א' לא יהי' איסור רק על מה שכובש אח"כ אבל על הקודם לא יתחייב כיון שצריך להיות בשעת כבישת עדות שאם יגיד יחייב ממון ואז לא הי' מחייב כנ"ל אך אם יודה בשעת עדותו של זה לפני עד א' אז יחייב שפיר כיון שיש עוד א' בשעה שאומר איני יודע והוי חזי לאיצטרופי כנ"ל

אך ז"א דכשיהי' עוד עד שיודה כו' גם הוא יוכל להעיד אח"כ אף שאמר א"י דלא שייך כיון שהגיד כו' דהטעם הוא מאם נא יגיד דחדא הגדה כתיבא כמ"ש רש"י ז"ל (כתובות י"ח) וכיון דלא קאי אעד אחד שפיר יוכל להעיד דאז לא הי' חיוב עליו. ובל"ז כתב הר"ן ז"ל דמאיני יודע ליודע אני לא הוי חוזר ומגיד ע"ש. רק דנימא משום אין אדם משים עצמו רשע שכבש עדותו וגם זה אינו כיון דפטור לגמרי מדאורייתא כיון שלא הי' עד אחר ואינו רשע כלל ושפיר יהי' נאמן א"כ ממילא מותר דלא שייך חזי לאצטרופי דאם יצטרף עוד עד לא יכבוש כלל דיהי' רשאי להעיד ואי נימא דמותר עכשיו לא יהי' כלל חזי לאצטרופי דאינו רשע כנ"ל ולכך מותר מדאורייתא. ומשני הש"ס שפיר לא צריכא בחד דחייב רק מדרבנן ש משום שיחייב שבועה כנ"ל

ולפ"ז מיושבי' דברי הרמב"ם ז"ל דעכשיו דכבר חייב להעיד מדרבנן וא"כ ממילא חייב מדאורייתא דשוב לא יוכל להעיד אח"כ אם יצטרף עוד אחר דאין אדם משים עצמו רשע כיון דהי' חייב מדרבנן דגם באיסור מדרבנן שייך אין אדם כו' לרוב הפ' ע"ש. וא"כ כיון שלא יוכל להעיד שלא יועיל ממילא חזי שפיר לאצטרופי וחייב מדאורייתא כמו חצי שיעור וכתב הרמב"ם ז"ל שפיר דהעד מצווה להעיד כו' שנאמר אם לא יגיד ממילא גם אחד חייב כחצי שיעור כנ"ל. אבל בש"ס אמר שפיר דאי לא הי' חייב מדרבנן לא הי' חיוב כלל מדאורייתא כנ"ל דלא חזי לאצטרופי משא"כ עכשיו וא"ש כנ"ל

אך באמת כתבו רוב הפ' דבמידי דלאו בר אכילה חצי שיעור מותר וממילא (יש) הכא מותר. ובל"ז ג"כ יש לחלק דלא דמי לחצי שיעור בכמה גווני אך אינו מוכרח וי"ל כנ"ל

עוד י"ל דברי הרמב"ם ז"ל דהנה פליגי התם ראב"ש ורבנן במשביע עד א' ראב"ש סבר חייב כו' ומסיק דפליגי מ"ס דבר הגורם לממון כממון כו' ומ"ס לאו כממון. וכ' רש"י משום דרוב בני אדם אינם נשבעים לשקר ואם יעיד ישלם ולא ישבע כו' ע"ש. והקשה הרשב"א ז"ל הא בכל דוכתי קי"ל דכממון דמי והכ' קי"ל לאו כממון כ' ע"ש מה שתירץ דלענין קרבן שבועה בעינן ממון גמור. ובאמת עוד קשה דלא דמי כלל לשאר גורם לממון. למ"ש תוס' ב"ב דלכך בנסכא דר"א אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם משום דכל זמן שאינו נשבע נגד העד הוי לי' כשנים ונאמן לגמרי רק שיכול לישבע וליפטר וכל זמן שאינו נשבע חייב לגמרי ע"ש דל"ד. וא"כ כיון דמשביע עד א' דנסכא דר"א אמר שם דחייב דהוי ממון ע"ש וא"כ אם הי' ידוע בודאי שלא ישבע נגד העד ודאי הי' חייב דהוי שפיר ממון גמור שאלו הי' מעיד הי' מחייב כב' עדים רק שיוכל לפטור עצמו בשבועה וכיון שודאי לא הי' פוטר עצמו הוי ממש כנסכא דר"א וא"כ כיון דאיכא רוב על זה דרוב ב"א אינם נשבעים לשקר ובכל דוכתי אזלינן בתר רובא וכיון דע"ז עצמו הוא הרוב שלא יהא נשבע והוי ממון גמור ע"י עדותו ולמה לא יתחייב. ובשלמא בעידי סתירה ליכא רוב ע"ש משא"כ הכא. וצריכין לדחוק דדוקא שאם יעיד לא הי' יכול לפטור עצמו בשום אופן אז חייב משא"כ אם הי' יכול לפטור אף שלא הי' פוטר לא מיקרי ממון גמור כנ"ל. והוא דחוק דמאי חילוק וגם לא דמי כלל לשאר גורם כו'

וי"ל למאי דאמר בש"ס דלכך חייב שבועה ולא אמרינן מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבוע' משום דאשתמוטי כו' עד דהוי לי זוזי כו' ורמי שבועה עלי' כו' ע"ש. והקשה שם בשיטה מקובצת הא כיון דאמרינן שבאמת רוצה לשלם א"כ אין זה כפירת ממון ותירצו דמ"מ כיון שכופר עכשיו הוי כפירת ממון ע"ש. ובאמת קי"ל כן לקמן ס' ע"ג דהיכא דמודה עכשיו מקצת ועל השאר אומר שהזמן אח"כ חייב שבועה מדאורייתא והיכא שהוא תובעו וכופר עכשיו ומודה שחייב לו על זמן מאוחר פטור ואף דקי"ל ריש מכות דאומדין כמה רוצה ליתן עבור הזמן מ"מ לענין שבועה הא אינו כפירת ממון רק גורם לממון דלא עדיף משטרות דג"כ יוכל למכרם ומ"מ כיון שאין גופן ממון פטור ולכך כיון שמודה לו כל הממון שוב על הזמן אינו אלא גורם אבל כשמודה עכשיו מקצת ועל השאר מודה לזמן מאוחר חייב שבועה דא"י דמ"מ עכשיו כופר מקצת ולכך במודה מקצת חייב שבועה אף דאמרינן אישתמוטי ורוצה לשלם מ"מ כופר כנ"ל

וא"כ ממילא מיושב הש"ס הנ"ל דבמשביע עד א' פטור דאף אם העיד והי' מחייבו שבועה הא מ"מ כיון שהעד יודע שהוא שקר וא"כ חשיד אממון וממילא חשיד אשבועה וישבע ג"כ לשקר רק דנימא אישתמוטי כנ"ל, א"כ נגד העד הוי רק גורם לממון לבד כיון שרוצה לשלם אח"כ וכשיעיד ישלם מיד א"כ זה אינו רק גורם לממון כמו שטרות כיון שגוף הממון ישלם אף אם לא יעיד רק לענין הזמן שהי' יכול להרויח הוי גורם וכנ"ל ואם אינו רוצה לשלם כלל אף גוף הממון א"כ ישבע לשקר ג"כ וממ"נ אינו חייב. ומיושב שפיר דפליגי מ"ס גורם כו' כממון ולכך חייב דאמרי' אישתמוטי ואעפ"כ חייב ומ"ס לאו כממון וממילא פטור כנ"ל. ובכה"ג שפיר קי"ל בכל דוכתי דגורם לאו כממון דמי כיון שאין גופו ממון. ומיושב קושית הרשב"א הנ"ל. ואף לאביי דאמרינן שמא ספק מלוה ישנה כו' מ"מ הא בכופר בפקדון מודה דפסול לעדות ולשבועה משום דלא שייך אישתמוטי ואף דשייך ספק מ"י כתבו התוס' טעם דדוקא היכא דמספקא לן אי חשיד אמרינן ספק מלוה ישנה כו' משא"כ בודאי כופר אין ספק מוציא מידי ודאי כו' ע"ש (ב"מ ד"ו) וכ"כ רמב"ן ז"ל וא"כ הכא נגד העד כיון שהוא יודע האמת שודאי חשיד וכיפר וא"כ ממילא לא שייך גבי' שמא כופר בשביל ס' מלוה כו' דאין ספק מוציא מידי ודאי כנ"ל וממילא אי באמת אינו משתמיט ואינו רוצה לשלם ודאי ישבע ג"כ ואי משתמיט הוי גורם ולכך פטור ממ"נ מקרבן שבועה כנ"ל. אך י"ל כיון שלא נתברר אף שהעד יודע מ"מ תלינן בספק מ"י

ולפ"ז יש ליתן טעם אהא דמחייב מדרבנן בעד אחד דבאמת קי"ל כר"י דחשיד אממון לא חשיד אשבועה וכתבו תוס' (ב"מ (ד"ג) לשיטת רש"י ז"ל דהוא רק מדרבנן דראו דחמיר להו אבל מדאורייתא מודה דחשיד אשבועה היכא דלא שייך אישתמוטי ע"ש וא"ש דלכך מדאורייתא פטור עד א' דלא יועיל כלום דחשיד אשבועה והוי רק גורם כנ"ל אבל מדרבנן חייב דלא חשיד כנ"ל. ואף שהתוס' דחו שם דברי רש"י ז"ל מהא דנסכא דר"א דאי נימא דרק מדרבנן לא חשיד הא בשבועה דרבנן לא אמרינן מתוך ע"ש באמת אין זה