חידושי הרי"ם חושן משפט חלק א פז

בכשרות ע"ש בש"ע סי' ל"ג ומ"מ פטור לענין קרבן שבועה כיון דוהוא עד היינו עד הכשר ומועיל א"כ בשעת שמיעת אלה לא הי' עד ופטור אף שעדותו כשר עכשיו משנתרחק. וממילא מיושב הנ"ל דסבר ר"פ אבל משחק בקוביא היכא דמועיל עדותו כה"ג שעכשיו כשר רק שהתביעה היתה כשהי' משחק בקוביא וא"כ כיון דמועיל עדותו ונקרא עד מדאוריי' חייב כנ"ל

וממילא גם לענין חיוב עדות נראה דבתבעו כשהי' פסול ועכשיו כשר מ"מ ליכא אם לא יגיד כו' כנ"ל

(ג) חייב להעיד כו'. בתשובת ח"י נסתפק אם העד יודע בעצמו שהוא פסול ואינו ידוע לב"ד אם מחויב להעיד או לא כו'. ובתומים הכריע דאם יודע שהוא קרוב לא יעיד דזה הוא גזירת מלך דפסול אף אי מעיד אמת אבל בגזלן ושאר פסולי עבירה חייב להעיד כיון דאינו פסול רק מחשש עדות שקר וכיון שיודע שאומר אמת מחויב להעיד ע"ש. ולענ"ד אין הכרעתו נראית כלל דאטו בפסולי עבירה פסלה התורה רק משום שקר הא קי"ל כאביי דלא בעינן רשע דחמס וכשאינו חמס אינו חשוד כלל לשקר כמבואר בש"ס ופוסקים ואעפ"כ פסול דהוי רשע כו' ופסלה תורה לעדות וא"כ אף ברשע דחמס שיש גם חשש דשקר אבל לא נפקע ממנו הפסול גרידא שפסול כמו קרוב. ותמה אני הא קי"ל לקמן סי' ל"ד דאם יודע בעד השני שהוא פסול לא יעיד עמו אף שיודע שהאמת אתו וראה העדות שיגרום שיוציאו הב"ד ממון ע"י עד א' ע"ש בתומים עצמו והכא שיודע בעצמו שפסול נימא שיעיד ואין טעם לזה דודאי גרע מהתם דהוא בעצמו עד כשר ואעפ"כ לא יעיד. ונראה להיפוך דאף הפוסקים שגם הפסולין יש להם להעיד שמחמיצין הדין ע"פ ע"ש (ברמ"א ס"ב) מ"מ הוא דוקא כשיודעין שהם פסולין ולא נוציא ממון על פיהם כו' אבל היכא שאין ידוע ודאי דלא יעיד וכמו בג' שותפין שלא יהי' א' בע"ד ושנים עדים כו' ע"ש שבועות ל"א דהא הדיין שדן ע"פ עד פסול עובר בלאו דאל תשת כו'. וכ' בס' החינוך סי' ע"ה דהי' ראוי להלקותו רק שאין בו מעשה ע"ש ואיך יגרום שיעברו הב"ד בלרו ובאומר שהוא פסול לא מהימן אבל הוא שיודע בעצמו ודאי לא יעיד כנ"ל. וקצת יש להסתפק בפסולי דרבנן להפוסקים דבעינן רשע דחמס דוקא וא"כ אין הפסול רק מחשש שקר וכיון שיודע דהאמת אתו אפשר דחייב להעיד. אך זה אי אפשר דכיון שאינו ידוע אינו פסול כלל דבעי הכרזה ואם כבר הכריזו עליו במקום אחר וכאן אינו ידוע יאמר האמת והוא מילתא דעבידא לגלויי כנ"ל

ובמ"ש יש לישב קושית תוס' שבועות ל"ה במשנה שם משביע אני כו' והם יודעין עד מפי עד או שהי' אחד קרוב או פסול והקשו הא כבר אשמעינן דאינו אלא בראוי להעיד כו' ותירצו דאיירי היכא דיש שלשה עדים וקמ"ל דגם עדות הכשרים בטל. ותמוה כמו שתמהו המפ' דהא כבר אשמועינן בכמה דוכתי דנמצא א' קרוב כו' עדותן בטלה ומאי ענין זה להשמיענו גבי קרבן שבועה ע"ש. ולמ"ש א"ש דאשמועינן אף שאינו ידוע לב"ד שהג' פסול רק הם בעצמם יודעין שהג' פסול ונצטרף עמהם בשעת ראי' ובטלה כל העדות והב"ד יוציאו ממון כו' וקמ"ל דפטורים וכנ"ל וא"ש

(ד) אם יתבענו שיעיד לו כו'. וכ' הב"י דהטור יליף לה מקרבן שבועה כיון דפטור וקי"ל דכל היכא דאיכא נשיאת עון בלא שבועה אז מיחייבי ק"ש מכלל דהיכא דלא מיחייב ליכא נשיאות עון כו'

ולכאורה תמוה דהא בעד אחד דליכא ק"ש ואעפ"כ חייב להעיד. דכל זה הוא מדאורייתא תלוי זה בזה אבל עכשיו דחייב מדרבנן כל מקום שיש תועלת בעדותו ואף בעד א' דפטור מק"ש חייב להעיד א"כ מנ"ל דבלא תביעה פטור אף מדרבנן ונראה דדוקא בעד א' דהטעם דפטור מדאורייתא הוא משום שאינו ברור שיהי' תועלת דשמא ישבע ולא ישלם ולכך מדרבנן דמ"מ שמא לא ישבע חייבוהו חכמים. אבל בלא תביעה דכמו כן מועיל עדותו בלא תביעה כמו בתביעה ואעפ"כ פטרתו התורה א"כ מאיזה טעם יהי' חייב מדרבנן ולכך שפיר פטור אף מדרבנן. ואפשר לדעת הרמב"ם ז"ל הא דפטור בעד א' מדאורייתא היינו משום כיון שהוא ספק אם יועיל עדותו כשיעיד שלא ישבע לשקר או לא ממילא ספיקא דאורייתא מדאורייתא לקולא ורק מדרבנן לחומרא. ולכך מן התירה ליכא נשיאת עון כיון שהוא ספק ומדרבנן שפיר חייב כנ"ל. אבל בלא תביעה דודאי פטור מדאורייתא וליכא ספק ממילא גם מדרבנן פטור ויליף שפיר כנ"ל

אך לכאורה למאי דאמר בש"ס במשביע עד אחד דפליגי אי חייב כו' ומוקי פלוגתייהו בדבר הגורם לממון מ"ס כממון כו' ומ"ס לאו כממון דהוי גורם דרוב בני אדם אינם נשבעים לשקר ע"ש (דל"ב). וכ' הרשב"א ז"ל דאף דקי"ל בכל דוכתי כממון דמי והכא קי"ל דפטור הוא משום דכאן אמרה תורה לענין ק"ש דדוקא היכא דיתחייב ממין גמור אבל בגורם אף דבכל דוכתי כממון כאן פטור ע"ש. וא"כ לכאורה עדיין קשה כנ"ל כיון דהתורה פטרה בעד אחד אף דודאי יועיל שלא ישבע נגדו דבכל דוכתי כממון כו' ואעפ"כ פטרתו התורה א"כ מאיזה טעם נחייבו משום שמא לא ישבע הא ע"ז פטור אף בודאי לא ישבע וכמו בלא תביעה כנ"ל

ובזה היו מיושבים דברי רש"י ז"ל שפירש (ריש פ' הכונס) אהא דאמר ר"י ד' דברים פטור מדיני אדם כו' והיודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו. ופי' דסבר גרמא בניזקין פטור ע"ש. ותמוה דהתם ליכא גרמא כלל וכ"ע מודו ע"ש. ולמ"ש א"ש דאי חייב ממילא הי' פטור אף מדרבנן כיון שהתורה פטרו אף דכממון דמי כו' כנ"ל

אך באמת ז"א כיון דחזינן היכא דעד אחד מחייב ממון בעדותו כמו בעד מיתה וכה"ג שפיר חייב ק"ש מדאוריי' רק דהפטור הוא שאינו ממון גמור ולכך חייב מדרבנן משא"כ בלא תביעה כו' ובל"ז כיון דלא מצינו בש"ס שחייב מדרבנן בלא תביעה ממילא פטור לגמרי. ואדרבה קצת ראי' מדלא משני אהא דפריך שם דאורייתא הוא אם לא יגיד ומשני בחד ולא משני בלא תביעה. וע"כ משום דבלא תביעה אף מדרבנן פטור וכנ"ל

ולכאורה לדברי ב"י הנ"ל ממילא הי' נראה דאף בב' עדים כשיודעים עדות בעבדים ושטרות וקרקעות דאינן מחוייבים להעיד דהא לענין ק"ש פטורים. ואף שהוא ממון גמור וממילא גם נשיאת עון ליכא כמו בלא תביעה כנ"ל. וזה לא נמצא בשום פוסק דכתבו סתם דכשמועיל עדותם חייבין להעיד כנ"ל. ונראה דדוקא בלא תביעה דילפינן מואם לא יגיד דכתיב לו כו' ולכך אמרינן שפיר דדוקא אם לא לו יגיד ע"י תביעה אז ונשא עונו אבל בלא תביעה לא אבל בקרקע וכה"ג דלא מימעטי מלא יגיד רק לימוד אחר דפטורים מק"ש אבל נשיאת עון שפיר איבא דמהא לא אימעוט ושפיר נראה דחייבים להגיד מדאורייתא כנ"ל

והא דבעינן תביעה הוא דוקא בעדות ממון אבל בדיני נפשות או דבר איסור חייב להעיד אף בלא תביעה כמבואר ברמב"ם ז"ל ריש ה' עדות וע"ש בכסף משנה שדחק למצוא סמך לדבריו ולענ"ד נראה דלמד ממשנה מפורשת סנהדרין ל"ז כיצד מאיימין על עדי נפשות שמא תאמרו מה לנו כו' כבר נאמר אם לא יגיד כו' וקאי אהאיום של כל עדי נפשות ואף אי מעידין בלא תביעה דאטו ישתנה לשון האיום ומוכח דגם בלא תביעה בד"נ שייך לא יגיד כו' וא"ש

(ה) בין שיש אחר עמו בין שהוא לבדו כו' וכשיש אחר עמו חייב מדאורייתא וכשהוא לבדו אינו חייב רק מדרבנן כ"כ הב"י. והנה זה לשון הרמב"ם ז"ל ריש ה' עדות העד מצווה להעיד בב"ד בכל עדות בין שיחייב בה כו' והוא שיתבענו להעיד בדיני ממונות שנאמר והוא עד כו' אם לא יגיד כו' ע"ש. ותמה הכ"מ דפתח העד מצווה כו' דמשמע דקאי אעד וסיים שנאמר אם לא יגיד כו'. ובאמת מבואר בש"ס ריש הכונס דבעד א' אינו רק מדרבנן דאמר ד' דברים כו' ופריך כובש עדותו דאורייתא אם לא יגיד כו' ומשני לא צריכא אלא בחד ע"ש. ותירץ דגם כוונת הרמב"ם העד היינו כשיש עוד אחד עמו ע"ש. והוא דחוק דלא חילק כלל ונקט סתם העד מצווה להעיד כו' ע"ש

ונראה ליישב דברי הרמב"ם ז"ל דהנה קי"ל בכל איסורים דחצי שיעור אסור מה"ת רק מלקות אין בו. והרמב"ם ז"ל ה' שבועות פ"ד פסק דנשבע שלא יאכל כזית ג"כ אסור בחצי זית מן התורה כמו בכל איסורים. ותמהו עליו דבשלמא באיסור כיון שגם