חידושי הרי"ם חושן משפט חלק א פה

השבועה ויהי' שבועת ביטוי ויקיים ולא יעיד הא אז יהי' ביטול מצוה דהוא כשר. וא"כ קשה כמ"ש כיון דאף אם תחול לא יהי' ביטול מצוה כנ"ל דג"כ אינו ראוי ושפיר חל

אך באמת לא קשה דכמו דבאומר איני יודע דג"כ אינו ראוי שוב להגיד אח"כ דכיון שהגיד כו' מ"מ עובר באם לא יגיד דכיון שקודם שאמר א"י חל עליו החיוב להגיד ובמה שאינו מגיד ואומר א"י שפיר עובר בלא יניד כו'. וממילא גם בשבועה כיון שכבר תבעו וחייב להגיד מיד קודם השבועה שכבר חל עליו חיוב ההגדה ובמה שנשבע ואינו מגיד שפיר עובר באם לא יגיד כו' כמו באומר א"י כנ"ל כיון דקודם השבועה ראוי להגיד וחייב שפיר כנ"ל ולכך לא חל. וא"ש מתניתין דאמר להם באו והעידוני ואמרו שבועה לא נעידך הוי שפיר לבטל המצוה דכיון שתבעם קודם השבועה וחייבים אז להגיד דכשרים הם ולא חייל כנ"ל

ובזה נתישב מאי דתמוה שם לענ"ד במשנה הנ"ל דקא חשיב איזהו שבועות שוא כו' ותני ג' חילוקים נשבע לשנות הידוע על עמוד של אבן כו' והדר תני נשבע על דבר שאי אפשר אם לא ראיתי גמל פורח באויר כו' אמר להם בואו והעידוני שבועה שלא נעידך והדר תני נשבע לבטל המצוה שלא אניח תפילין כו' ופירש"י ז"ל שלא נעידך ביטל מצוה והיינו דבר שא"א כו' ע"ש והוא תמו' דלמה תני הא דלא נעידך בהדי דברים שאי אפשר ולא בהדי נשבע לבטל את המצוה ולדברי רש"י ז"ל כל ביטול מצוה היינו דבר שא"א ולמה תני נשבע לבטל בבא אחריתי שלא אניח תפילין כו' ושלא נעידך בבבא דא"א ואח"כ מצאתי בתי"ט שעמד בזה וע"ש שתירץ בדוחק מאוד: ולמ"ש מיושב דבאמת בשבועה שלא להעיד לא הוי לבטל כו' ם דאחר השבועה שוב אינו ביטול מצוה ואי נאמר דהוא שבועת שוא ולא חל ג"כ בטל המצוה דהוא פסול ולא דמי לשלא אניח תפילין דאם לא חל יקיים המצוה כנ"ל רק דלא חל משום דאיך נימא דחייל יהי' ביטול מצוה דאז הוי חיוב והוי דבר שאי אפשר דאי אפשר לקיים השבועה שתחול דיהי' ביטול מצוה. ומיושב ממילא דתני שפיר שלא נעידך בהדי דברים שא"א כמ"ש רש"י דביטול מצוה הוא א"א ואף שעכשיו אינו ביטול כנ"ל משא"כ שלא אניח תפילין תני בנשבע לבטל כו' וא"ש

אמנם על הרמב"ם ז"ל קשה דפסק בנשבע שלא להעיד אם אדע לך עדות דג"כ לא חייל והכא שפיר קשה כנ"ל דלא הוי כלל לבטל המצוה כיון דעכשיו עדיין אין עליו חיוב הגדה רק כשידע ויתבענו כיון שנשבע מקוד' אם תחול השבוע' לא יהי' כלל ביטול מצוה דכשידע ויתבענו לא יהי' כלל עליו חיוב עדו' דאינו ראוי להגיד כיון שכבר נשבע ויהי' פסול ומיד בשעת התביעה אינו חייב כלל להעיד ואיך הוי נשבע לבטל המצוה הא אין כאן ביטול מצוה כלל אם חל. ומאין הוכיח הרמב"ם ז"ל זה הא במתניתין שכבר תבעו שפיר לא חל כמ"ש משא"כ הכא כנ"ל. ונראה די"ל כיון דאיירי שנשבע שלא יעיד עדות המועיל דאל"ה בל"ז חל בכולל כשיהי' לבדו כמ"ש וא"כ אם עבר והעיד לכאורה איך יכולין לפסול העדות משום שעבר על השבועה הא אי אמרינן דהעדות פסול לא עבר כלל על השבועה שלא העיד עדות המועיל א"כ אינו פסול כלל ולא שייך כאן עבר אמימרא דרחמנא כיון שלא עבר כלל על שבועתו שאינו מועיל וא"כ איך יכולין לפסול העדות. אמנם הא גם להכשיר עדותו אין אנו יכולין דאי נימא דכשר א"כ עבר על השבועה דהוא עדות המועיל ופסול לעדות ולכך פסול עדותו כנ"ל. אמנם נראה דלענין מלקות אינו חייב מלקות כשהעיד ועבר על שבועת ביטוי דאיך יכולין להלקותו הא אם מלקין אותו נפסל העדות דארבעים בכתפי' וכשר כו' וממילא לא הועיל עדותו ולא עבר כלל ואף דאי נימא דכשר חייב כנ"ל מ"מ איך ילקו אותו כיון דאם מלקין לא עבר כלל כנ"ל. וא"כ נראה למאי דקי"ל דעבר עבירה שאין בה מלקות אינו פסול רק מדרבנן וקי"ל דפסול דרבנן בעי הכרזה ובלא הכרזה אינו נפסל כלל ע"ש (סי' ל"ד). וא"כ ממילא נראה דכשהעיד גם העדות כשר ואף דאי נימא דכשר עבר על השבועה ופסול מ"מ כיון דלענין מלקות אמרינן בהיפך ואינו חייב מלקות וממילא פסול רק מדרבנן וממילא אינו פסול כלל דבעי הכרזה כנ"ל ושפיר גם עדותו כשר אף שעבר על השבועה כנ"ל

וממילא מיושבים דברי הרמב"ם ז"ל דהוי שפיר נשבע לבטל המצוה דאף אם תחול השבועה מ"מ הוי ראוי להגיד כמ"ש דיהי' מהני עדותו אם יעיד כנ"ל ושפיר עובר באם לא יגיד אף אחר השבועה וממילא לא חל השבועה כלל והוי שבועת שוא וא"ש

ואין זה ענין למ"ש הנ"י דלאותו עדות שנפסל לא בעי הכרזה דהתם הוא לאותו עדות שמעיד עליו כמו לדידי אוזיף בריביתא כו' משא"כ הכא ע"ש

ובזה מיושב מה ששינה הרמב"ם ז"ל מלשון המשנה דאמר לעדים כו'. ולמ"ש א"ש דהמפ' כתבו דהא דתני סתם במתניתין אלו פסולין משחת בקובי' כו' ולא נזכר הכרזה משום דאח"כ תיקנו דליבעי הכרזה ע"ש. וממילא א"ש דבמשנה תני שפיר אמר לעדים כו' דדוקא בנשבע אחר שתבעו דאל"ה חייל שפיר דאינו ביטול מצוה דאינו ראוי להעיד דשפיר יהי' פסול מדרבנן כמ"ש כיון דלא הי' בעי הכרזה כנ"ל. אבל הרמב"ם ז"ל עכשיו דקי"ל דבעי הכרזה אשמעינן שפיר דאף קודם התביעה לא חייל דהוי לבטל את המצוה כנ"ל וא"ש: ובל"ז הי' אפשר לישב למאי דמשמע מדברי תוס' מכות כ"ב גבי שלא אחרוש כו' דגם לענין מלקות בעינן שיהי' משכחת בלאו והן ואל"ה אינו חייב מלקות ע"ש וא"כ הכא בנשבע שלא להעיד ממילא אם העיד אינו חייב כלל מלקות דליתא בהן דאם ישבע שיעיד שפיר לא יחול דאז יהי' ראוי להגיד כיון שנשבע שיעיד והוי מושבע ועומד כו' ולא חל וא"כ כיון דליתא בהן אינו חייב מלקות גם עכשיו ושפיר כשר עדותו וממילא גם עכשיו הוי ראוי להגיד והוי לבטל את המצוה ושפיר לא חייל והוי שבועת שוא ומיושב ג"כ כל הנ"ל: אמנם רוב הפוסקים פסקו דדוקא לענין קרבן בעינן לאו והן ולא למלקות וכ"פ הרמב"ם ז"ל והכי קי"ל ע"ש וע"כ צ"ל כמ"ש כנ"ל. וא"כ לפ"ז הי' נראה דאם נשבעו סתם קודם התביעה שלא להעיד ולא עדות המועיל דוקא ואף עדות שאינו מועיל בכלל רק משום דממילא מועיל נראה למ"ש דשפיר חייל דלא הוי לבטל את המצוה כמ"ש דשוב אינם ראוים להעיד דאם יעידו יהי' פסולין דשפיר חייבים מלקות. דאף דהעדות בטל עברו על השבועה כנ"ל וחייבים מלקות ופסולים מדאורייתא ובטל עדותם ואין עליהם חיוב עדות כלל כיון שלא יועיל ולא הוי ביטול מצוה אם תחול ושפיר חייל כנ"ל. אך מסתימת הפ' משמע דגם בכה"ג לא חל. ואולי יש לדחוק דמ"מ כיון דבלא השבועה חייבתו התורה להעיד אם יתבענו כיון דכשר באמת ומה שנעשה אינו ראוי הוא מחמת שבועתו גם זה מיקרי ביטול מצוה ולא חל. והוא דוחק דהא באומרים א"י אחר התביעה עוברים באם לא יגיד וכשאומר קודם התביעה איני יודע בב"ד ודאי דאינו עובר דהא הב"י יליף לה מקרבן שבועה דפטורים בלא תביעה כמו כן אינו עובר באם לא יגיד ע"ש וממילא כמו דאינם חייבים בנשבעו קודם תביעה שאינם יודעין ואף שתבעו אח"כ פטורים כמו כן באומר א"י בב"ד קידם תביעה אינו עובר אף דתבעו אח"כ ואף דכיון שאמר א"י גרם שלא יוכל להגיד כשיתבעהו ג"כ דאינו חוזר ומגיד כיון שהגיד ואף בלא תביעה ואעפ"כ אינו עובר וע"כ משום דבשעה שאמר א"י לא הי' עליו חיוב וממילא כשתבעו אח"כ אז שוב לא יועיל עדותו שכבר אמר א"י ואינו חוזר ומגיד וגם אז אינו עובר כנ"ל וא"כ ממילא גם בשבועה כן דלא ביטל מצוה כלל ולא שייך ההיקש דהרעה להטבה ע"ש. וחולי גם לחלק קצת. ומ"מ נראה דיתירו להם השבועה קודם שיעידו אם נשבעו בכה"ג כמ"ש דיש חשש איסור דאורייתא שיעברו על שבועות ביטוי. דמהש"ס אין ראי' כלל בכה"ג דשם מפורש בנשבעו אחר התביעה ואדרבה קצת נראה להיפוך מדנקיט אמר להם כו' כמ"ש

ומדברי הרמב"ם אף שסתם ג"כ אין ראי'. דבל"ז צריכין לפרש דלאו דוקא נקיט סתם דאל"ה הוי כולל שלא יעיד לבדו כשלא יהי' אחר כמ"ש וע"כ דפירוש עדות המועיל וממילא גם זה אינו מוכח כנ"ל. ואפשר דסתם שלא אעיד היינו עדות המועיל דוקא ושפיר לא חייל כנ"ל ולכך נקט סתם אבל גם זה אינו מוכרח. ומכל מ"ש נשמע חילוקי דינים בדבר. דשני עדים שנשבעו או א' היכא דיש אחר ונשבע אחר תביעת בע"ד שלא להעיד ודאי לא חייל כלל כמבואר במשנה להדיא ומותר להעיד אף לכתחילה. אך נראה דפסול להעיד שעבר על שבועת שוא אם לא שהי' שוגג ואז מחויב