חידושי הרי"ם חושן משפט חלק א פד

הלכות עדות סימן כח

סעיף א' כל מי שהי' יודע עדות לחבירו וראוי להעידו ויש לחבירו תועלת בעדותו חייב להעיד לו אם יתבענו שיעיד לו בין שיש עד אחד עמו בין שהוא לבדו ואם כבש עדותו כו' וחייב בדיני שמים

(א) כל מי שיודע עדות כו'. וכ' סמ"ע וש"ך בשם הרי"ו דאם קיבל עליו שלא לגלות אזי הבע"ד יתיר לו ע"ש. והוא פשוט דאף אם לא יתיר לו חייב להעיד ומה זה קבלה לפטור עצמו מחיוב עדות. אך בנשבע שלא להעיד כתב בתומים דאם שני עדים הם ונשבע הוי לבטל את המצוה ולא חייל אבל בעד אחד כיון שאינו מחויב להעיד רק מדרבנן חל השבועה ובכולל שלא יגיד לשום אדם ואף חוץ לב"ד אפשר דחל אף בב' עדים. ותלוי בתרוצי תוס' שבועות אי חל בשב ואל תעשה ע"ש (דכ"ד). והנה הא דבשני עדים לא חייל הוא משנה מפורשת שבועות כ"ט איזה שבועת שוא כו' אמר לעדים באו והעדוני שבועה שלא נעידך חייב משום ש"ש ומ"ש דבעד א' חייל. לכאורה מפורש בש"ס להיפך שם כ"ה ע"ב דפליג רב ושמואל בשבועה שזרק פלוני כו' אי בעינן איתא בלהבא או לא ומסיק שם אביי העדתי ולא העדתי מחלוקת דליתא בלהבא דאם ישבע שלא אעיד לא חייל ע"ש. ומבואר דאף בעד א' לא חל. אך י"ל כשתבעו להעיד לו עדות שכבר יש עליו עד אחד ונשבע שהעדתי לך עדות זה ושפיר ליתא בלהבא דכשישבע שלא יעיד עדות זה לא חייל כיון דיש ב' עדים. ועדיין קשה דנראה לע"ד דאף בב' עדים שנשבע סתם שלא להעיד ג"כ חייל דלא כתומים דהוי ג"כ איסור כולל למאי דפסק בש"ע דדוקא אם יתבענו שיעיד לו אבל בלא תביעה אינו חייב כלל להעיד ועיין בב"י וא"כ הוי שפיר כולל דכשנשבע שלא להעיד היינו בין בתביעה בין בלא תביעה וחייל שפיר אף כשתבעו אח"כ ואף דבשעה שתבעו שוב אינו איסור כולל מ"מ בשעת השבועה הי' כולל ושפיר חיילא ורק בנשבע בפירוש שלא יעיד אם יתבענו אז לא חייל או כשנשבע אחר התביעה וי"ל דגם התם איירי בתובעו כמ"ש ולכך ליתא בלהבא כנ"ל. ובזה מיושב לשון המשנה שם כ"ט איזה ש"ש נשבע לשנות כו' נשבע אם לא ראיתי כו' שלא אניח תפילין ובכולן תני סתם שנשבע ובעדות תני אמר לעדים בואו והעידוני שבועה שלא נעידך כו' ולא תני ג"כ בנשבעו מעצמם שלא נעיד לפלוני כמו בכל השבועות דתני התם ע"ש. ולמ"ש מיושב דבעדות אינם חייבים רק בכה"ג שכבר אמר להם העידוני והוי תובעו וחייבים להעיד ושוב אינו כולל כיון שנשבעו אחר התביעה ומהני סתם שלא נעידך משא"כ בנשבעו מעצמם שלא נעיד סתם הוי כולל כנ"ל

אמנם ברמב"ם פ"ה מה' שבועות ה' ט"ו כתב וז"ל כיצד כו' וכן הנשבע לחבירו שלא אעיד לך עדות זו שאני יודעה או שלא אעיד לך אם אדע לך עדות ה"ז לוקה משום שבועת שוא מפני שהוא מצווה להעיד ע"ש. א"כ מפורש דאף בעד אחד חייב ובשלמא בהא דעדות שאני יודעה י"ל כשיש עוד עד א' כנ"ל אבל בהא דשלא אעיד אם אדע כו' א"כ עדיין אין כאן שום עדות ואמאי הוי שבועת שוא הא שפיר חייל שלא יעיד הוא בלבד ואף שנכלל בו גם שאם יהי' עוד עד לא יעיד מ"מ חל דהרמב"ם ז"ל פסק להדיא בנשבע שלא יאכל מצה ב' שנים דאסור בליל פסח דחל בכולל ע"ש וא"כ כשלא אעיד כשאדע נכלל אף כשידע לבדו. וא"ל כשאמר בפירוש כשיהי' עוד אחד. דלמה כתב הרמב"ם ז"ל סתם דמלקין אותו כשאמר בזה הלשון ואפשר דכוונתו שלא אעיד היינו עדות המועיל לחייב או לפטור ואף בעד א' היכא שמועיל עדותו כגון שאומר א"י וכה"ג דצריך לשלם ע"י שפיר חייב מדאורייתא להעיד כמבואר בש"ס (דנ"ב) לענין קרבן שבועה וכיון דנשבע שלא יעיד עדות המועיל היינו בין שיועיל בעדותו לבד או שיהי' עוד א' וממילא הוי לבטל את המצוה. וגם זה דוחק דלא הוי לי' לסתום שלא אעיד כו' דבלשון זה אף לבדו משמע דגם עדות עד א' מיקרי עדות אף שאין מועיל לממון ומסתימת לשון הש"ס גבי העדתי כו' ולשון הרמב"ם הנ"ל משמע דגם בעד א' לא חייל. ומהתימה על התומים שלא הביא לא המשנה ולא הש"ס ורמב"ם הנ"ל. ואף דבכל איסור דרבנן חייל שבועה מ"מ גם זה אינו מוכרח שלא יהי' בעד א' רק איסור דרבנן ועיין מ"ש לקמן

ועדיין קשה ברמב"ם הנ"ל אמאי הוי שבועת שוא הא איירי בלא תבעו עדיין דתביעה זו שקודם העדות לא מהני לענין קרבן שבועה כמבואר בש"ס (דל"ה) וא"כ חל שפיר השבועה שלא יעיד בלא תביעת בע"ד דאינו מחויב דכמו כן הוא עדות המועיל בלא תביעה כמו בתביעה וממילא חל בכולל כנ"ל. והי' אפשר לומר למאי דיליף בש"ס מאם לא יגיד דבעינן תביעה דקרינן אם לו לא יגיד היינו ע"י תביעה. וא"כ גם הכא שאמר לא אעיד לך אם אדע לך כו' היינו ע"י תביעה כנ"ל. ובזה מיושב לשון הרמב"ם דמיותר האי לך הראשון והל"ל לא אעיד אם אדע לך עדות כו' ולמ"ש א"ש. אך זה דוחק דבנדרים הלך אחר לשון ב"א ואין ראי ממאי דיליף מקרא ואטו אם יאמר לא אעיד לך לא יאסר עד אחר התביעה ובלא תביעה יהי' מותר להעיד היכא דחייל. ואפשר דהרמב"ם ז"ל לא בא להשמיענו רק הדין דנשבע לבטל את המצוה דלא חייל וכוונתו באמת אם אמר בפירוש שלא אעיד אם תתבעני ויהי' עוד עד אחד כנ"ל והוא דוחק

ובעיקר הדין קשיא לי דאמרינן דנשבע שלא להעיד הוי נשבע לבטל את המצוה והוי שבועת שוא כו'. דהנה נראה לענ"ד בעד א' או בב' עדים בכולל היכא דחייל השבועה ואסור להעיד. ונראה דאם עבר והעיד לא מהני עדותו כלל דכיון דעבר על שבועת ביטוי. ולדעת רוב הפ' אף בשבועה דלהבא אם עבר פסול לעדות מדאורייתא וע"ש לקמן סי' ל"ד הכרעת הריב"ש וסמ"ע וש"ך דאם עבר בקום ועשה ודאי פסול. וא"כ הכא כיון דחל השבועה שלא להעיד ובשעה שמעיד עובר על שבועתו ונעשה פסול לעדות וממילא גם עדות זו פסולה אם לא נאמר כסברת הר"ן ז"ל בשוחט בשבת דלא מיקרי שחיטת מומר רק אח"כ אבל שחיטה זו שנעשה בה מומר כשירה ע"ש (חולין י"ד). וגם הכא בעדות נאמר כן דעדות זו עדיין כשרה כנ"ל. אולם כבר הוכיח מהרי"ט ז"ל בתשובה ח"א סי' קל"ח דגם עדות זו שנעשה פסול ע"י ג"כ פסול ע"ש דלא כהרשב"ם וממילא פסול הכא כנ"ל. וא"כ נראה למאי דקי"ל דבקרוב או פסול אינו עובר כלל על אם לא יגיד דלא חייבה התורה רק מי שאם יגיד יחייב ממון וא"כ ממילא נראה בנשבע כנ"ל אינו עובר כלל על אם לא יגיד אף שעכשיו עדיין כשר הוא מ"מ אם יגיד לא יחייב ממון שאם יגיד יהי' פסול ולא יועיל עדותו כנ"ל. וא"כ בנשבע כנ"ל אינו מחויב כלל להעיד כמו שאר פסולים ואינו עושה איסור במה שאינו מעיד. ואף שיכול להתיר עצמו ודאי דאינו מחויב להתיר כדי שיהי' ראוי להעיד. וא"כ לפ"ז קשה כיון דהא דנשבע לבטל המצוה דלא חייל מבואר בש"ס דילפינן הרעה מהטבה דהיכא שאם תחול השבועה יעבור על המצוה אז לא חייל דאיך נאמר לקיים השבועה ויבטל המצוה ע"ש (דכ"ז). ומבואר בתשו' הרשב"א הובא במ"ל ה' שבועות דדוקא היכא דסתרי אהדדי שאם תחול השבועה יעבור על המצוה אז לא חל ע"ש וא"כ קשה בנשבע שלא להעיד למה הוי נשבע לבטל המצוה ולא חייל הא הכא אם נימא דהשבועה חלה והוי שבועת ביטוי לא יעבור כלל על האיסור דלא יגיד כו' כיון דהשבועה חלה אינו מחויב כלל להעיד כמ"ש דלא יועיל עדותו ואינו עובר כלל ולמה לא תחול השבועה הא אם תחול לא יהי' כלל ביטול מצוה ואינו סותר כלל. דבשלמא בלא אניח תפילין כו' וכה"ג דאף שתחול השבועה מ"מ לא מפקיע החיוב דתפילין ואיך יחול ויעבור כו' משא"כ הכא דאם חל ליכא ביטול מצוה כלל דנפקע החיוב כנ"ל ושפיר נימא דחל ויקיים השבועה שלא יעיד ואעפ"כ לא יעבור. ואף דמה דפקע הוא מחמת השבועה ט"מ אטו אם יקח אשה קרובה לבע"ד יעבור על אם לא יגיד שעושה עצמו אינו ראוי להגיד הא ודאי ליתא רק כמו שמפקיר טליתו ומפקיע חיוב ציצית ממנה שאינו עובר כלל וגם בשבועה כן הוא כנ"ל ואמאי לא תחול

ובפרט דבל"ז לכאורה קשה כיון דאם לא חייל הוי שבועת שוא ולוקה וא"כ פסול לעדות וממילא נפקא חיוב העדות וליכא כלל ביטול מצוה ואיך אמרינן דנשבע שלא להעיד הוי ש"ש משום דהוא ביטול מצוה הא אם הוא ש"ש אינו ביטול מצוה כלל כיון דנעשה פסול כנ"ל. וע"כ דזה טעות דלכך אינו חל דאיך תחול