חידושי הרי"ם חושן משפט חלק א פ

להחזיר. משא"כ ב"ד אחר אף שאינם גדולים מהם יכולין שפיר להחזיר. משא"כ בטעות בש"ה אין יכול לבטל ב"ד אחר אלא א"כ באמת גדול מהם כו'. וא"ש דאמרי בכל דוכתי דהוי טעות בד"מ וחוזר היינו שב"ד אחר מחזירין וא"צ גדול דוקא כנ"ל או התם בדיינא דאשבע בלי נק"ח אמר שפיר דהוי טעה בד"מ וחוזר אף בעצמו דב"כ וב"כ פטור דאינו רק הפסד שבועה וכיון דפטור גם בעצמו מחזיר. וכן מכרו בלא הכרזה דאינו שוה יותר ע"ש (כתובות ק) וג"כ פטורים ושפיר גם בעצמם מחזירין כנ"ל. אך להנ"ל גם אי הי' הטעות בש"ה היו מחזירין כיון דליכא חיוב תשלומין. אך מ"מ אמר שפיר דהוי טעות בד"מ וגם ב"ד אחר מחזירין שאינם גדולים כנ"ל. ויש לפרש כל הסוגיא אח"כ לפי מ"ש ואין להאריך מאחר שהראשונים ז"ל לא פי' כן ולרי"ף ורמב"ם ז"ל ורוב הפו' דבטעו בד"מ פטור גם בלא מצי למהדר שפיר יכולין בעצמם להחזיר הדין שאינם נוגעין כלל דגם אם לא יחזירו פטורין. ואין לומר דמ"מ נוגעין שמא טעו בש"ה וחייבין. ז"א כיון דיודעין דטעו בדבר משנה א"כ באמת אינן נוגעין כלל ודומה להא דאסדרינהו ללוה כו' דהא אין צריכין לחשוד שמא מטין להחשיב הטעות בד"מ כדי שיפטרו. ז"א כדאמר פ' ח"ה וליסתלקו ב' ולידיינו כו' להמפרשים דקאי גם אב"ד וסגי כשמסתלקין בעצמם, וא"צ לב"ד אחר ולא אמרינן שמא אין הסילוק כדין ונוטים להחשיבו סילוק בשביל שנוגעין דז"א דזה מיקרי רק הוראה אי כשרין לדון או לא ואף נוגע יכול להורות וכיון שיודעין שאינם נוגעין עפ"י הדין יכולין לדון וכן הכא כיון שיודעין באמת דטעו בד"מ ופטורין אף שלא יחזיר הדין ממילא יודעין שכשרין לדון ומחזירין כנ"ל. וכן כשיש הכחשה ומעידין בב"ד ג"כ הוי עדות כנ"ל. רק לתוס' ורא"ש יש להסתפק כשאין עדות אחרים כנ"ל. ובאמת התוס' לא ס"ל סברת הרא"ש בהא דבקרא. דמוכח ממ"ש תוס' פ' הכותב גבי אבימי דקודם דתיקון היסת הי' עד ולא הי' מהני התפיסה משום מתוך כו' ע"ש. והא אמר בהדיא דצריך לשלם. וא"כ אף דיכול לומר אהדרינהו ללוה מ"מ גוף העדות לזכותו עכשיו שמודה שנתן להם שאם לא יועיל עדותו מחויב לשלם ואם יועיל יהי' פטור וע"כ דלא ס"ל כסברא הנ"ל. וכן ריש פ' חזקת גבי אנן אגרינין מיני' כו' שהקשו ג"כ כנ"ל מוכח ג"כ דלא סבירא לי' כסברא הנ"ל

וגם בדברי הרא"ש ז"ל גבי בקרא אין ההכרח כ"כ לפרש כמ"ש דאפשר כוונתו דאם נפסוק הדין דמחייב שבועה להתופס א"כ יהי' נוגע דאם יאמר מחיים תפסי' ישאר ביד התופס ויצטרך הוא לישבע שלא תפס הבע"ח לאחר מיתה דהוי שבועה שלא פשעתי דמה חילוק בין פשיעה אחרת לזו וכיון דיצטרך לישבע א"כ טוב לו יותר לומר לאח"מ תפסי' דיתחייב התופס שבועה וכשלא ישבע לא יתחייב הוא לא לשלם ולא לישבע כיון שיחזיר התופס ולכך אינו מחייב שבועה דאם יהי' הדין דמחייב שבועה יהי' נוגע גמור דטוב לו יותר לומר כן כנ"ל. וא"כ אין ההכרח מהרא"ש דיהי' חשוב נוגע היכא שיכול לפטור בטענה אחרת לגמרי רק מה שיועיל העדות יהי' לזכותו כנ"ל. ומ"מ פשט דברי הרא"ש ז"ל מורין כפי' הראשון. גם בריטב"א ז"ל כן גבי עובדא דאבימי דלמאי דבעי לשלומי הוי בע"ד ונוגע אף קודם דתקון רבנן היסת ע"ש. וכ"כ הראשונים ז"ל ב"ב גבי הא דלא ניחא לי' למהוי לוה רשע כו' ע"ש

(ד) חוזר הדין כו' אף ששילם כו'. לכאורה למאי דאמר בכריתות כ"ד שור הנסקל שהוזמו עדיו כל המחזיק בו זכה כו' דמייאש כיון שנגמר הדין. וכ"כ ת"ה בטעמא דקי"ל קם דינא יבמות ל"ז אף דעכשיו ממ"נ מ"מ כבר נתיאש כשנפסק הדין. וא"כ גם בטעה בד"מ כיון שכבר שילם נתייאש מחמת הפס"ד וזכה הלה וכן זיכה החייב להפו' דמהני יאוש בחוב כיון שנפסק הדין שפטור נתיאש כנ"ל. ונראה הטעם דכמו דקנין בטעות לא מהני גם יאוש בטעות לא מהני ורק שם בשור הנסקל לא הוי כלל בטעות דאף אם הי' יודע שהוא שקר מכל מקום הי' מתיאש דמכל מקום יסקל השור. ודוקא ברבע שורו שיודע שהוא שקר נא מיאש דימצא עדים קודם שיסקל. אבל שורך נרבע שא"י אם האמת כן ולא יוכל למצוא עדי הזמה הי' ראוי להתיאש באמת דכיון שלא ימצא עדים יסקל השור בין שהוא אמת ובין שקר ולא חשיב יחוש בטעות. משא"כ בטעות בדין בד"מ דאם הי' יודע אז לא הי' מאייש כלל דיוכל לברר הטעות ויחזור הדין מה שנתייאשו הו' בטעות לא מהני כנ"ל ומה"ט כשמביא ראי' אח"כ סותר הדין ולא אמרינן שנתיאש אף שהי' ספק ג"כ לו. וע"כ כנ"ל דדוקא שור הנסקל דמ"מ יסקל וראוי הי' לייאש משא"כ כאן אילו ידע לא הי' ראוי להתיאש כלל דמתי שיביא עדים יחזיר וכן כאן מתי שיברר הטעות יחזור. דמה שלא הי' יודע שימצא עדי הזמה לא חשוב טעות דזה נולד אח"כ ואז בשעה שנתייאש הי' ראוי ליאש שכשלא ימצא עדים קודם שיסקל יהי' אבוד. וכמו גזילה וגניבה אף דאם הי' יודע שיוכל להוציא לא הי' מייאש מ"מ אז לא הי' טעות שראוי ליאש שהי' רחוק שיוציא כנ"ל. וכן בהא דקם דינא בת"ה סי' ש"י וש"ע לקמן ס' רס"ח שפיר כיון דהי' אז הפסק כדין הי' ראוי ליאש ואף שנולד עתה שיש ממ"נ כבר זכה ביאוש כנ"ל משא"כ כאן בטעות בדין הי' בשעת יאוש בטעות דאלו ידע לא הי' מיאש דיוכל להחזיר הדין ומה שסבור דראוי לייאש הי' בטעות כנ"ל וכמו שסובר שנגנב ממנו ולא נגנב. ואף למ"ש הג"א פ' א"נ דמחילה בטעות מהני כמו יאוש ע"ש. וריב"ש ס' של"ה פסק ג"כ דמהני ע"ש מ"מ נראה דכה"ג הוי כאונאה דאמר פ' א"נ דלא ידע דמחיל ועיין מהרי"ט ס' ק"ב. ולע"ד עיקר החילוק דבאונאה לא רצה מעולם למחול רק שסבר שיש לו חפץ עבור מעותיו ובאמת אין לו שאינו שוה וכאלו מטעהו שנתן לו חפץ עבור המעות ולא נתן לו כלום משא"כ בדבר שלא בא לעולם וכה"ג שרצה ליתן לו וכן כאן ישאר טעות דהי' סבור שחייב ושילם חובו. א"כ הי' סבור שיש לו החוב עבור מעותיו שפוטרו מחובו עבור התשלומין ובאמת לא הי' חייב ולא נתן לו כלום עבור המעות ומה"ט גם יאוש לא הוי דיאוש שייך שמסתלק שאין לו עוד המעות וכה"ג וכמו שור הנסקל שאבוד ממנו ומיאש. וכן במרדכי בשלח לנכרי כו' דג"כ אינו חייב רק שמסתלק וכאבוד כנ"ל. משא"כ במה שסובר דמשלם מה שחייב אינו יאוש שנאבד ממנו דהא פרע חובו שח יב ע"פ דין מצד שהמעות שלו ויש לו הפטור מחובו עבור המעות וכשאר חפץ דמה. לי הן ומה לי דמיהן כנ"ל. והא אף דנותן מתנה ואמר א"א קי"ל דלא כר"ל (כריתות כ"ד) דאינו הפקר דכי יהיב אדעתא דלקבל כו' דלא סילק עצמו רק שיהי' לו הנאת קבלת זה. וכ"ש כאן שרוצה בפטור חובו וכן בישראל שחלוק מנכרי דלא אמרינן מכי מטי זוזי לידי' אסתלק לי' ע"ש פ' חזקת נ"ד. א"כ לא נסתלק ממעותיו עד שיזכה בפטור חובו שיהי' נפטר והא לא נפטר שלא הי' חייב עליו ואין לו כלום עבור מעותיו וכאונאה כנ"ל דלכ"ע לא מהני. והיכא שהי' הדין על גוף החפץ אם של זה או של זה ופסק הדיין דשל א' בטעות בל"ז לא שייך שיזכה מטעם יאוש דהוי עודר בנכסי הגר וסבור שהן שלו דלא קנה דמטעם יאוש לא חשוב דעת אחרת מקנה ולכ"ע בעי כונה לקנות. אך יש פ' דהגבהה או רשותו קונה שלא מדעתו. ודוקא עודר כו' מטעם חזקה בקרקע צריך כוונה כנ"ל וא"כ לא שייך הנ"ל. וכן בחיוב שחייב הדיין לשלם לא שייך הנ"ל דגם שחייב ע"פ דין צריך התובע לזכות במעות וכיון דמתכוין לזכי' קנה כמו סבור שהן של גר אחר כדאמר בש"ס יבמות פ' ר"ג (דנ"ב). רק כמ"ש דאין כאן יאוש כלל. ושם בספק ויבם ועובדא דת"ה ורמ"א ס' רס"ח הוי שפיר יאוש דנסתלק שאין לו זכות בדבר זה משא"כ הכא שהי' רוצה הפטור מחובו כנ"ל. עוד י"ל דיאוש לא קני היכא דבאיסורא אתי לידי' ושם כיון שהי' הפסק כדין חשוב בהתירא אתי לידי' וכאבידה וקני ביאוש אף דעכשיו ממ"נ מ"מ כיון שזכה אז כדין ודאי דחשיב בהיתירא כנ"ל משא"כ כאן דאיגלאי שהי' בטעות א"כ אף דנתיאש מ"מ באיסורא אתי לידי' כמו גזילה אף שבא בב"א עם היאוש. וכן כאן לא נתיאש עד שבא לידו כנ"ל והי' שלא כדין כנ"ל., ואף למ"ד יאוש כדי קני בגזילה מ"מ י"ל דדמי למ"ש הרמב"ן גבי אבידה דלכ"ע נטלה לפני יאוש לא קני וכ' דדוקא גזלן שאינו ברשותו מהני יאוש משא"כ בחפץ שהוא ברשותו אף שא"י וזה שאינו רוצה לגזול נעשה שומר וברשותי' דמרי' קאי ע"ש וי"ל גם כאן כיון שזה אינו רוצה לגזול רק סבר שהדין כן. וכיון שאינו שלו שטעה באמת ברשותי' דמרי' קאי כפקדון ולא מהני היאוש אף דהי' סבור שאינו ברשותו כיון דבאמת ברשותו כנ"ל