חידושי הרי"ם חושן משפט חלק א עט

דבקרא ג"כ מוכיחים כהע"ש ומהר"ם לובלין דנוגע מטעם קרוב אצל ממונו דאין חשש שקר כיון דבלא אמירתו הי' פטור אם הי' אומר ג"כ מחיים תפסי'. ואף שנחשוב העדות לדבר נפרד מ"מ אין לומר ששיקר כדי שיהי' לו טובה. וע"כ כיון דהעדות לזכותו פסול כמו לעצמו כנ"ל. וי"ל דגם הש"ך ז"ל מודה בנגיעה כי האי דבקרא דפסול מגזה"כ כיון דמה שיועיל העדות הוא זכותו. ורק בנוגע דעלמא פליג שאין חילוק לו בין יועיל העדות או לא רק דהי' מוכרח לומר כן שלא הי' לו טענה אחרת לפטור בזה הוא רק מחשש שקר משא"כ בהא דהרא"ש ואינו מוכרח. ולדעת רש"י ז"ל הובא בטי"ד ס' של"ד א"ש דהוי עכ"פ מלתא דפסיקא כיון דאין חשש נטי'. אך הרא"ש וטור וכל הפ' חולקין שם

גם י"ל למאי דמשמע מרשב"א בתשובה ובש"ע לעיל ס' י"ח דגומרין שלא בפניו בד"מ משום דכל שמביא ראי' סותר הדין כו' ע"ש וגם להגהת אשר"י פ"ק דסנהדרין בשם א"ז דכשהוסכם הדין ביניהם אף שנסתלק א' יכולין הב' לגמור ופי' ב"ח ז"ל ס' י"ח דעתו דההסכמה הוי הגמ"ד בד"מ וא"כ אינו הקפידא כלל על האמירה איש פלוני זכאי כו' רק עיקר הגמ"ד שצריך ב"ד היא ההסכמה ע"י המו"מ שזה חייב או זכאי וא"כ כאן כיון שההסכמה אין כאן נגיעה כלל דאם אינו חייב שלא טעו גם הם פטורין והנגיעה מסתעף אחר ההסכמה שחייב שטעו באמת ואז כבר נגמר הדין בכשרות דעל גוף ההסכמה של המו"מ אין כאן נגיעה כלל ועל האמירה א"צ ב"ד אף דזה לזכותם אם באמת הדין כן כנ"ל. אך דינם אינו מוסכם וסתימת הש"ע ס' י"ח אינו כן ע"ש סעיף ד' ולעיל ס' י"ב ובריש סנהדרין משנגמר הדין אסור לבצוע כו' דאף שיודעין הדין כל שלא אמרו איש פלוני זכאי כו' לא הוי גמר דין

עוד קשה דכאן גם על המו"מ שייך נגיעה כיון דבטעה בשקול הדעת קי"ל מה שעשה עשוי ומשלם כו' ורק בד"מ חוזר א"כ לדון על טעותם ולהחזיר הדין צריך מו"מ אם הוי טעות בד"מ או בשקול הדעת דגם בש"ס מספקא להו בכמה דוכתי אי חשיב טעות בד"מ או בש"ה בכתובות פ' אלמנה ע"ש. וא"כ ע"ז המו"מ הן נוגעין גמורים שנוטי' יותר שהוא טעות בד"מ ולא ש"ה כדי שיחזיר הדין ולא ישלמו וכן כשאין מחזירין בעצמם ויש הכחשה ויצטרכו להעיד בב"ד אחר שכך טענו וכך הי' הפסק וטעו בדבר משנה כו' דג"כ לא מהני דנוגעין בעדות דלדבריהם שטעו בד"מ וכשלא נחזור הדין יהיו חייבים לתוס' ורא"ש מדד"ג וא"כ מה שיועיל עדות' שנחזור הדין הוא לזכותם שיפטרו כנ"ל ולענין עדות הוי ממש כהאי דבקרא כנ"ל דאף שהי' בידם שלא להעיד כלל שטעו מ"מ עכשיו נוגעין כמ"ש לעיל וא"כ לא משכחת לה דמחזירין רק או כשמודים הבע"ד שכך היו הטענות והפסק או שסופרי הדיינים או עדים מעידים על הטענות והדין ודוחק. והי' מיושב במ"ש תירוצא דר"י בש"ס כאן במומחה כו' כפשוטו דבמומחה דפטור לשלם שפיר מחזירין דהא לא הוי נוגע כלל דב"כ וב"כ פטור והוי עכשיו על החזרה ב"ד כשר בין להחזיר בעצמו ובין להעיד לפני ב"ד אחר וכאן באינו מומחה דחייב לשלם והוי נוגע לכך מה שעשה כו' דאינו יכול להחזיר לא בעצמו ולא בתורת עדות בב"ד אחר כנ"ל. ופריך מסיפא אם הי' מומחה כו' פטור וכפרש"י ז"ל ובמ"ש דהוי נגיעה לענין המו"מ אי חשוב טעות בד"מ או ש"ה יש לדחות דכל הנגיעה היא שאם הי' הטעות בש"ה וצריכין לשלם ופוסקין להחזיר שיפטרו והא א"כ פוסקין עתה שלא כדין ויתחייבו לשלם לזה מחמת הטעות דעכשיו ואינו מוכרח דיהיו חייבים כה"ג כשפסקו להחזיר בטעות בש"ה עיין מ"ש לקמן. גם דשייך זה נוח כו' ע"ש (כתובות ק"ט) ואפשר להרא"ש ז"ל באמת לא מהני רק כשהי' עדים על הטענות או שהבע"ד מודה שכך הי' הטענות ושפיר אז גם הם עצמם יכולין להחזיר דאף דנוגעין מ"מ הא הוי מילתא דעבידי לגלויי בב"ד אחר. ומבואר בש"ס יבמות (דע"ז) גבי ת"ח שאמר דבר הלכה לאחר מעשה אין שומעין לו דפריך מהא דיתרא כו' ומשני שאני התם דשמואל וב"ד קיים כו' ע"ש דמבואר אף דנוגע מהימן על הדין במלתא דעבידא לגלויי ומ"מ ז"א דודאי אין לדמות דין ממון לאיסור דפשוט דנוגע פסול לדון אף דעבידא לגלויי בב"ד אחר שיכתבו הטענות להפס"ד כנ"ל רק די"ל דלא חשוב כלל נוגעין כאן כיון דגם אם לא יחזירו הם יחזיר ב"ד אחר הדין ויהיו פטורים וכדאמר בש"ס ריש ז"ב ביש כת אחרת דלא חשוב נוגע לפסול העדים ע"ש

והי' אפשר לישב בזה לשון הש"ס דמשני ר"נ כאן שיש גדול כאן שאין גדול ממנו כו' ותמוה הוי לי' למימר שהגדול מחזיר ואינו גדול אינו מחזיר ולא לתלות בין יש גדול ממנו כו' דהא אף שיש גדול מ"מ אינו גדול אינו מחזור. ולמ"ש י"ל דתרתי מתני' מיירי באותן הב"ד עצמם שדנו אי מחזירין ולכך ביש גדול לא הוו נוגעין דאף שלא יחזירו הם לא ישלמו שהגדול יחזיר ושוב גם הם עצמם מחזירין דאף שב"ד אחר אינו יכול לבטל כו' אלא א"כ גדול כו' מ"מ הם עצמם שפיר מבטלין והתם באין גדול ממנו דאם לא יחזיר בעצמו לא יוכל ב"ד אחר להחזיר דאין יכול לבטל כו' שוב גם הם עצמם אין מחזירין דהם נוגעין כנ"ל ושפיר מה שעשה כו' ומשלם. ותני סיפא אם הי' מומחה לב"ד פטור ושוב יכול להחזיר דלא הוי נוגע כנ"ל. דדוקא לר"י דחולק בין מומחה דהי' הטעם משום מי יימר כפרש"י ז"ל ולא הי' תלוי בתשלומין הי' הפירכא שפיר מסיפא דאם הי' מומחה פטור משמע דעכ"פ מה שעשה עשוי דאל"ה אינו ענין לתשלומין כיון שלא תלוי הא דהדין חוזר בפטור תשלומין משא"כ לר"נ דהטעם משום התשלומין שפיר תני דאי מומחה פטור ממילא חוזר הדין כיון דתליא בהא ומיושב כנ"ל כיון דלא אמרי' כפי' הרי"ף ז"ל

אך ז"א דא"כ למה נד ר"נ מאוקימתא דר"י הא הוי מצי ג"כ למימר כנ"ל דכאן במומחה דפטור ולכך מחזירין וכאן באינו מומחה והוי נוגע וכמ"ש לעיל ושייך שפיר ג"כ הסיפא כיון דע"כ גם לדידי' הפי' בסיפא דפטור ולכך חוזר הדין כנ"ל. אך י"ל דר"י דלא חלק בין יש גדול לא הי' טעמא משום נגיעה ע"כ רק משום מי יימר ולכך הם עצמם אין מחזירין אף שיש גדול ופריך שפיר מסיפא כמ"ש. ומשני ר"נ כאן שיש גדול היינו שאין הטעם משום מי יימר רק משום נגיעה ולכך ביש גדול גם הם בעצמם מחזירין כיון שאין נוגעין ושפיר י"ל כאן שיש גדול כו' וגם כשנוי' דר"י דכאן במומחה כו' ומיירי מתניתין דהכא בכל גווני בין במומחה שפיר מחזירין כיון דפטור ובין באינו מומחה ויש גדול דג"כ מחזירין כנ"ל

ומיושב ג"כ מה שתמהו איך מוקי ר"נ הא דדן כו' באינו מומחה ואין גדול דאין סברא באינו מומחה כלל שלא הי' נמצא גדול ממנו בחכמה כו' בעילם והוא תימה. ולמ"ש א"ש דא"צ כלל שלא יהי' בעולם. גדול ממנו דלא מיירי מהחזרת הגדול רק מהב"ד שדנו. וכשאין כאן גדול ממנו במקום זה וצריך הוצאות לילך לב"ד הגדול שפיר הוי זה נוגע דאם לא יהי' מחזיר הדין בעצמו יצטרך הדיין להוציא מנה על מנה ולהחזיר ע"י הגדול דאל"ה מחויב לשלם כל זמן שאינו מחזיר וממילא כשאין גדול כאן אין הוא יכול להחזיר ומה שעשה כו' ומשלם עד שיחזיר ע"י הגדול כנ"ל ודוקא ביש גדול כאן דאין נוגע ושפיר מחזירין בעצמם כנ"ל. ומיושב שפיר. ומיושב ג"כ מה דתמוה שע"כ ס"ל דטעה בד"מ חוזר כמ"ש תוס' מכמה דוכתי דר"נ ור"י גופי' סברי הכי וא"כ למה לא הזכיר כלל חילוק בין טעה בד"מ כו'. ולמ"ש מיושב למ"ש לעיל דגם על זה המו"מ לדון שהטעות בד"מ הוי נוגעין דאם הטעות בש"ה צריכין לשלם כנ"ל. וא"כ כיון דר"נ משני דמיירי רק מאותו הב"ד עצמו שדנו אי מחזירין או לא כנ"ל. וא"כ גם בטעה בד"מ אמרינן זה החילוק עצמו דביש גדול א"כ גם אי הטעות בש"ה לא ישלמו דהגדול יחזיר ואין כאן נגיעה ושפיר יכולין לדון שהטעות בד"מ ומחזירין בעצמם משא"כ באין גדול כו' דאם הטעות בש"ה יצטרך לשלם והוי נוגע שוב גם בטעות בד"מ אין מחזירין בעצמם דנוגעין לדון ע"ז שהטעות בד"מ שלא ישלמו ומה שעשה כו' וצריך לשלם כנ"ל. ולכך לא מחלק כלל בין טעה בד"מ כנ"ל כיון דמיירי מהן עצמם החילוק רק בין יש גדול או לא כנ"ל רק החילוק הוא דבטעה בד"מ שפיר ב"ד אחר מחזירין אף שאינם גדולים מהם כיון שהם אינם נוגעין יכולין שפיר לדונו שהטעות בד"מ ולא הי' דין כלל וחוזר וא"צ ב"ד גדול לבטל כו' דלא שייך אין בית דין כו' כיון שטעה בד"מ ואעפ"כ הן עצמם אין יכולין לדון שטעו בדבר משנה דשפיר נוגעין ע"ז שנוטים כו' דאם הטעות בש"ה אז ב"ד אחר לא יוכל לבטל רק גדול וכיון שאין גדול כאן יצטרכו לשלם ושפיר אין יכולין