חידושי הרי"ם חושן משפט חלק א ח

שהעד מהני לעצמו. מ"מ הם אין נאמנים בעדותם עפ"י דיבורם רק ע"י צירוף עד אחר ולא חשוב עפ"י ב' עדים כנ"ל. וכמו גבי נכי ריבעא אפומי' דחד כנ"ל

וא"כ בעדים קרובים לדיינים כיון דאם אין עדים אחרים בשעה שמעידים לא מהימני דהוי עדים שא"א יכול להזימם גם בב"ד אחר כנ"ל ורק כשיש עדים אחרים כנ"ל. שוב לא מהני גם כשיש עדים אחרים דשוב לא מקרי עפ"י ב' כו' דאין נאמנים בדיבורם לחוד רק כשיש עוד עדים ואף שאותן העדים אינם מעידים רק רואים מ"מ הא גם בשעת ראיה חשוב עד דמה"ט פוסל בנמצא אחד קא"פ. וכן כ' תוס' גיטין נ"ה לענין חצי דבר ג"כ דתלי בשעת ראיה אם אינו מועיל בלא כת האחרת חשוב ח"ד ולא קרינן ע"פ ב' יקום דבר כו'. וממילא לענין הנאמנות כשאין נאמנים רק כשיש עוד עדים אחרים בשעת עדותן שפיר לא קרינן ביה ע"פ דבורם לחוד וכמו בצריך עד מסייע כנ"ל. וא"כ אם נאמר טעמם כנ"ל לא קשה כלל בהדיוטות דכשרים לעדות שפיר מהני מה שיכולין להזימם אחר. ולא קאמר הרי"ף רק באותן שגם לעדות יהי' פסולין כנ"ל. אך הב"י וש"פ לא פירשו כן דברי הרי"ף ז"ל וצ"ל כמ"ש לעיל. ובזה מיושב דברי הטור שהביא פירש"י ז"ל הודאות היינו עדי הודאות כו' אף שאין נ"מ בזה לדינא ע"ש. ולמ"ש א"ש דס"ד דלענין קבלות עדות לא מהני בהדיוטות כנ"ל. ולכך הביא פירש"י הנ"ל דלא בעינן י"ל וא"ש. ואח"כ מצאתי בר"ן ספ"ב דכתובו' שהביא בשם יש שכתבו טעם הירושלמי כמו שכתבתי שיצטרך הב"ד להעיד שהעידו בפניהם והם קרובים וכמ"ש ושמחתי ת"ל שכוונתי לדעתם ואף שדחה שם דבריהם מ"מ נלמוד מדבריו דאף לתוס' לא מהני רק כשיש עדים אחרים בשעת הדין שיוכלו להעיד וכמ"ש ואל"ה לא מהני ע"ש היטב

(ד) הודאות והלואות כו'. לשון הש"ס ופירש"י ז"ל עדים שהודה בפניהם או עדים שהלוה בפניהם ע"ש (ריש סנהדרין). ותמו' מה חילוק וכמו שדחה רש"י הפירוש הודאה מודה במקצת והלואה כופר הכל דא"כ הודאות וכפירות איבעי' למימר. כן קשה על פרושו אידי ואידי הלואות נינהו רק זה הבירור ש"י עדים וזה ע"י הודאתו והודאה ועדים הוי לי' למימר. עוד תמי' למה לא פירש"י הודאה שמודה בב"ד

והי' נראה לענ"ד דשפיר יש חילוק דהודאות אפשר אף שמודה גזילות וחבלות דלאו קנס ג"כ דנין ומחייבין ושפיר פלגינהו הודאות כל הודאות והלואות היינו עדי הלואה דוקא. דהא כמו שמבואר בכל הפ' ובש"ע סי' ע"ה בתובע גזלתני ומודה מקצת וכה"ג חייב שבועה. ואף דלדבריו פסול לעדות ולשבועה מ"מ כיון שאינו נאמן לפוסלו ולעשותו גזלן כלל דנין ומחייבין אותו שבועה רק מצד הממון שתובע דמ"מ תבע ני' ממון דאית לי' גבי'. וא"כ לגבי הודאות בע"ד דקי"ל אין אדם משים עצמו רשע ולא מחזקינין לי' בגזלן כלל ע"פ הודאתו רק דמ"מ הודאת בע"ד כעדים לענין חיוב הממון שיש בו דמ"מ מודה שחייב. וא"כ כשמודה שגזל או חבל אין אנו דנין כלל גזילות רק ע"פ הודאתו שחייב ממון דזה הוא כל החיוב שמאמינים לו שחייב ולא בשביל שגזל רק דפלגינן דיבורי'. וממילא יכולין לדון בהדיוטות. דבשלמא בעדים דכשמעידין סתם שיודעין שחייב אין עדות כמבואר במשנה פ' ז"ב האיך אתם יודעים כו'. וזה אף בממון דהא תחלתו בפסול וסופו בכשרות פסול אף שיודעין בבירור כשהן כשרים שזה חייב לזה מ"מ כיון שבשעת ראי' פסולין היו אין כאן עדות על המעשה שמסתעף החיוב וכ' או ראה כו'. וידיעה בלי ראיה דכשר בד"מ היינו מנה הודית דאיכא ידיעה על מעשה המחייב ע"ש. ולכך שפיר כשמעידין שגזל א"א לדון על החיוב מצד עצמו רק ע"י המעשה שמעידין שגזל כו' הוי גזילות וחבלות דבעי מומחין. משא"כ בהודאתו דאדרבה אין דנין כלל על המעשה שגזל דזה אינו נאמן כלל ורק מצד החיוב לבד דמהני הודאתו שחייב יהי' מה שיהי'. וממילא שפיר דנין כמו בשאר החיוב כנ"ל. וא"ש דנקיט הודאות והלואות דהיינו כל הודאות אף מגזילות שדנין רק מצד ההודאה לא מצד המעשם. והלואות היינו שדנין מצד ההלואה דהיינו בעדים שהלוה שבעדים דנין מצד המעשה דוקא ולכך דוקא הלואות כנ"ל

והי' מיושב בזה גם קושיא הנ"ל דדייק רש"י ז"ל עדים שהודה בפניהם ולא הודאה בב"ד שהי' מיושב הל' יותר כנ"ל דהא בהודאה בב"ד בלא אתם עדי דמהני רק משום שהם ב"ד וא"כ במודה שגזל או חבל נראה דלא שייך טעם הנ"ל דנימא כיון דפלגינן דיבורי' דנין מצד החייב. דכיון דהיכא שאין לנו דין ב"ד אין הודאתו הודאה כלל לחייבו רק כשיש דין ב"ד עליהם. וא"כ לא שייך כלל פלגינן דיבורי' דמ"מ לפי הודאתו שמודה שגזל וא"כ אין לנו דין ב"ד דגזילות אין דנין א"כ אינו מודה כלל דהא אומר בהודאתו שמודה חוץ לב"ד וא"כ אין כאן הודאה המחייבת אותו: ולא שייך פלגינן דיבורי' שנדון מצד החייב דמודה עכ"פ שחייב כנ"ל דז"א דדוקא היכא שלפי דבריו והודאתו שגזל עכ"פ חייב בהודאה זו דאם גזל חייב כנ"ל שוב יכולין למיפלג דיבורי' לדון עכ"פ על הודאתו שחייב. אבל בהנ"ל כיון דלדבריו שגזל אין הודאתו הודאה בב"ד כלל א"כ לא מתחייב בהודאה זו כלל כנ"ל ועדיין יכול לומר משטה שלא להשביע דלא הודה בב"ד כלל ולא שייך פלגינן דיבורי' כלל כנ"ל. ולכך פירש"י ז"ל עדים שהודה בפניהם. דבעדים ואמר אתם עדי שפיר מהני אף בגזילות דמ"מ הודאתו הודאה דעכ"פ עדים הם גם בגזילות. ושוב שפיר דנין אח"כ מצד החיוב דפלגינן דיבורי' ומהני ההודאה שהודה בעדים שעכ"פ חייב וסגי בהדיוטות כנ"ל. ומיושב קושית תוס' דבכמה דוכתי דהיו דנין גזילות כו'. די"ל בעדי הודאה דשפיר דנין כנ"ל. אך לא מצינו בפ' הראשונים. ואפשר דגם הודאה בפני עדים הא דמהני אתם עדי היינו משום דיכולין לחייבו כשיעידו בב"ד אבל כיון שאין לנו דין ב"ד בגזילות ולעולם לא יוכלו לחייבו שוב גם באומר אתם עדי לא חשוב הודאה לחייבו דהא מודה שגזל א"כ הוי כבלא עדים דשייך עדיין משטה ושלא להשביע דמודה בדבר שאין עדים יכולין לחייבו בב"ד שאין ב"ד על זה כלל. ולא שייך ג"כ פלגינן דיבורי' כנ"ל וא"כ י"ל דבגמ' פירש"י ז"ל שפיר כן דהא כשהי' מומחין בא"י לא שייך טעם הנ"ל דהוי ההודאה בעדים הודאה גמורה דיכולין להעיד בפני מומחין ויתחייב א"כ ממילא פלגינן דיבורי' ודנין גם הדיוטות מצד ההודאה כנ"ל. משא"כ אם הי' מודה בב"ד הדיוטות בלא א"ע דשייך כנ"ל ולא הי' מהני ופי' שפיר כנ"ל אבל לדינא עכשיו דליכא מומחין כלל שפיר לא חילקו דגם בהודאה דגזילות א"א לדון דלא מהני גם שהודה בפני עדים ואתם עדי מטעם הנ"ל דהא לא משכחת שיחייבוהו והוי כמו בפני ב"ד כנ"ל

אך מ"מ גם לפני ב"ד אינו מוכרח דלא להוי הודאה דכמו בעדים פלוני רבעני לרצוני כו' דפלגינן דיבורי' ולא אמרינן ג"כ סברא הנ"ל דלדבריו רשע הוא ואינו עד א"כ אומר בעדותו שאינו מעיד כלל עדות כשר. וע"כ לרבא כיון דהדין דא"נ למשוי רשע ופלגינן כו' ממילא נשאר עדותו כשר. וכן בהנ"ל אף שאומר בהודאתו לפני ב"ד שגזל ואין כאן הודאה בב"ד מ"מ כיון דאאמע"ר ולא מהימן שגזל נשאר ההודאה לחיוב הודאה בב"ד ואין יכול לטעון משטה כו'. וכן לפני עדים. דכיון שהדין שיכולין לחייבו מטעם פ"ד שוב לא שייך משטה וש"ל. ולא אמרינן להיפך כמו בעדים כנ"ל דג"כ היכא שלדבריו פסול אינו עד כדאמר ביבמות פרק החולץ נתגיירתי כו' לדבריך נכרי אתה כו'. אמנם הא באומר גזלתי וכה"ג לאו מטעם פלגינן דיבורי' כמו בעדים אתינן עלה דהא בחד דיבורי' לא פלגינן לרוב הח' כמ"ש רשב"א (הובא בסמ"ע סי' ל"ד ס"ק ס"ד) באומר אני זניתי כו'. וגם לתוס' פ"ב דכתובות באנוסים כשצריך לומר דבר אחר ממה שאומר לא פלגינן. ובגזילות ע"כ לומר שלא גזל רק חיוב אחר. רק הטעם דבשלמא בעדים אם הי' האמת כדבריו שרבעו לרצונו א"כ רשע הוא ופסול והיכא דלדבריו פסול אינו עד וע"כ כשרוצין להכשיר העדות לומר שלא רבעו לרצונו ולמיפלג דיבורי'. וזה דוקא בב' דיבורים נאמן על אחד ולא הב' אבל דיבור אחד לא. משא"כ בע"ד שמודה שגזל לחובתו שהאמינו תורה נאמן על הכל ואף דאאמע"ר ואין מאמינים לענין לפסול אבל מה שלחיוב ממון מהני הודאתו ואין אנו צריכים לומר דוקא שלא גזל דהא גם אם גזל חייב לשלם ולענין ההודאה לחיוב אין צריכין למיפלג דיבורי' דוקא כיון שבין גזל ובין חיוב אחר חייב ושפיר מהני לחייב אף בדיבור אחד כנ"ל. וא"כ זה דוקא בהודאה לפני עדים