חידושי הרי"ם חושן משפט חלק א עח

שטעו והקבלה קיימת יכולין להחזיר הטעות ולדון. וגם זה אינו מוכרח כיון שהם רק ב' צריכין להעיד בפני ב"ד ומה להם להיות דיינים בע"כ גם ע"ז אם טעו וגם במכחיש שלא קיבל אותו יש להסתפק אם יכולין לדון בע"כ בלי שיעידו בפני ב"ד של ג' שקבלם די"ל דשייך בזה ג"כ אין עד נעשה דיין. דאף דיש לחלק בין התם בב' לא שייך לא תהא שמיעה גדולה מראי' דלא הי' להם דין ב"ד ונעשו עדים מיד משא"כ על זה העדות של הקבלה כיון שיודעין שקבלם נעשו מיד דיינים גם על הקבלה אף שהם ב' והוי כמו ג' דאמרינן לא תהא שמיעה כו'. ואינו מוכרח דדוקא ג' דיש שם ב"ד עליהם מצד עצמם משא"כ ב' דכ"ז שלא נתברר הקבלה אין שם ב"ד עליהם כנ"ל

(ג) אם טעו בדברים הגלוים כו'. הנה לכאורה בשלמא כשהבע"ד אינו מכחיש ומודה אח"כ שכך טענו ובכך הי' הפסק שפיר מחזירין דנתברר שטעו בדבר משנה אבל כשהבע"ד מכחיש אח"כ שהי' טענות אחרים ולא הי' טעות כלל. לכאורה איך נאמין לדיינים אלו שכבר פסקו וגמרו הדין במה שאומרים עכשיו שטעו בד"מ ואף שמעידים כן בב"ד אחר. לא מיבעיא אם כתבו פס"ד פלוני נתחייב וכה"ג דשייך כיון שהגיד כו' וכמו עדים דלא מהימני טעינו במה דלא עבידי למטעי. ובש"ך ז"ל ס' ל"ט ס"ק ל' באומרים הדיינים שלא אמרו לו שנתנו הפס"ד נסתפק אם שייך בדייני' כיון שהגיד כו'. ולטעם ב' כתב שם דוקא כו' דלא מבטלי לגמרי ע"ש. וא"כ שייך כאן כיון שהגיד כו' ואף בלא פס"ד רק שפסקו וגמרו הדין ג"כ שייך ספק של הש"ך אי נאמנים אח"כ דהא אין בכתובת הפס"ד יותר ממה שפסקו וכיון שפסקו ויש עדים שהי' הגמ"ד שזה חייב או זכאי י"ל דאינם נאמנים אח"כ שהי' שלא כדין ובש"ה אפשר דהוי עבידי למטעי. משא"כ בד"מ. והא במשנה סוף פ"ק דמכות בבאו עדים נגמר דינו בב"ד פלוני אין חוזרין ודנין אלא הורגין אותו כו' ע"ש ואין חוששין כלל שמא טעו בדין. וצ"ל דאעפ"כ נאמנים דדוקא בסתם לא חיישינן אבל בתורת ב"ד או שמעידים אח"כ שכך היו הטענות וטעו אפשר דגם בדבר משנה מיקרי מצוים לטעות. גם אפשר דדוקא בכתבו פס"ד נסתפק הש"ך כיון דחתומים וכמו שנחקרה עדותן בב"ד שעשו כדין משא"כ בפסק לחוד בלא כתיבה דלא העידו מעולם לפני ב"ד על הפסק ודוחק

ויש להקשות אף דמעידים זה בב"ד אח"כ שכך הי' הטענות וטעו בד"מ איך יהיו נאמנים למ"ש הרא"ש ז"ל כתובות פ' הכותב גבי בקרא דאמר לאחר מיתה תפסי' דאינו מחייב שבועה להתופס כיון שצריך לשלם לא הוי עד דחשוב נוגע ובע"ד ואף דאם הי' אומר מחיים תפסי' לאו הי' צריך כלל לשלם מ"מ לא דמי להא דפ"ב דקדושין דאי מצי אמרי אהדרינהו כו' לא חשיבי נוגעין דהתם הן פטורין בין חשוב עדותן עדות ובין לא וכיון דמצי לפטור גם בטענה אחרת אינם נוגעין משא"כ גבי בקרא עכשיו דכבר מודה ואומר שלאחר מיתה תפסי' אם לא יועיל עדותו יצטרך לשלם וע"י שנאמר שמועיל עדותו יתחייב התופס ויפטר הוא א"כ גוף העדות שיועיל הוי לזכותו ולא הוי עדות אף שאם לא הי' אומר כן הי' פטור ג"כ מ"מ עכשיו שאומר כן הי' העדות לזכותו וכמו בע"ד שאינו עד אף שהי' אפשר לו לזכות בטענה אחרת כנ"ל ע"ש ס"ג וא"כ כאן לתוס' וש"פ דגם בטעה בדבר משנה היכא דלא מצי למיהדר חייב הדיין לשלם ורק במצי למיהדר פטור וא"כ עכשיו שמעידין שכך היו הטענות וטעו בד"מ חשיבי נוגעין גמורין דאם לא יועיל עדותן להחזיר הדין מ"מ מהני הודאתם לגבי דידהו וחייבין לשלם והבע"ד יהיו פטורין וא"כ גוף העדות שיועיל הוא לזכותם והוו נוגעין ואף דאם לא היו אומרים שטעו ג"כ לא היו צריכין לשלם מ"מ עכשיו שאומרים שטעו הוו נוגעין בעדות שנחזור הדין הוא לזכותם וכמו בבקרא הנ"ל. וכן לענין שיחזורו בעצמם וידונו כיון שטעו בד"מ וחוזר יש לעיין ג"כ כיון דנוגע פסול לדון כמו להעיד א"כ מה שיהיו דיינים עכשיו לדון על החזרה אחר שכבר פסקו הוי נוגעין דזה זכות עצמם מה שיחזירו הדין שע"י זה פטורין מלשלם דאם לא יהי' הדין חוזר יהיו חייבין לשלם כנ"ל והם עתה פסולין לדון על חזרת הדין אחר הפסק כנ"ל

ובזה אפשר דדוקא בקרא כיון שאמר בב"ד לאח"מ תפסי' דעל כל פנים הודאה כק' עדים וחייב אף שהוא שקר א"כ שפיר הוי נוגע במה שיועיל העדות משא"כ כשנודע להם שטעו ולא אמרו כלום בב"ד אחר רק הן עצמם ואין כאן נגיעה על משא ומתן של הדין בחזרה אי טעו או לא דאם באמת לא טעו אין חיוב כלל ואי טעו באמת חייב להחזיר ושפיר יכולין להחזיר. אך עדיין אינו מספיק דהא ודאי דגם בגמ"ד בעינן דיינים כשרים ואם נשאו ונתנו והוסכם אצלם לחיוב או לזכות ונפסלו קודם שגמרו הדין לומר איש פלוני אתה זכאי כו' או שנעשו נוגעין ודאי דאין יכולין לגמור הדין דהא חזינן בש"ס דצריך קרא דגמ"ד כשר בלילה. וכן ריש סנהדרין לחד מ"ד דאמר תלתא דכתיבי בגמ"ד כתיבי כו' וצריך ב"ד כשר כמו על המו"מ ובכמה דברים חמור שעת גמ"ד ממו"מ לענין עמידה וכה"ג. וא"כ כאן כיון שאחר שנשאו ונתנו נודע להם שטעו יודעין שחייבין הן לשלם אם לא יחזירו הדין וא"כ על הגמר דין שמחויב זה להחזיר הם נוגעין גמורין לזכותם שיפטרו ואיך יכולין לגמור הדין בפסול אף שבאמת חייב אין הם דיינים כנ"ל. וגם על הכפי' לכוף ע"פ פס"ד שלהם להחזיר מה שקיבל ע"פ פסקם הראשון בטעות הן נוגעין כנ"ל

ומ"מ י"ל דהא למ"ש הפ' דנוגע לאו משום גזה"כ רק מסברא פסול מחשש שקר. א"כ סברת הרא"ש תמוה דהא אם לא הי' הבקרא אומר לאח"מ תפסי' לא הי' חייב ואין חשש לשקר. ונר' טעמו מ"מ דהא אם הי' הבקרא מודה בפני עדים מקודם חוץ לב"ד דלאח"מ תפסי' ודאי דלא הי' מהני אח"כ בתורת עדות לפני הב"ד דהודאתו דחוץ לב"ד לא הי' עליו שם עדות. ולענין חיוב שפיר נתחייב דהועיל לחובתו ובין אמת או שקר כבר חייב. וא"כ עתה מה שחוזר ומעיד לפני ב"ד בתורת עדות פסול דנוגע ויש חשש שקר כדי שיפטור ממה שנתחייב כנ"ל וא"כ אף בלא הודה מקודם רק עתה במה דאומר לפני ב"ד דלאח"מ תפסי' מ"מ כיון דמהני הודאתו לחוב ואם הי' מעיד אח"כ הי' פסול כנ"ל א"כ גם בב"א פסול דהודאה אינו עדות רק דיש באמירתו ב' דברים הודאה לחובתו וגם עדות לזה ונדון מצד עדותו והא נעשה עכשיו נוגע באמירה זו שלא הי' מועיל אח"כ להעיד וכמו אם נעשה פסול בשעה שמעיד דנקרא עד פסול וכמ"ש מהרי"ט ז"ל לענין עובר על החרם בשעת עדות. ובתוס' ב"מ פ' א"נ גבי שטר שיש בו ריבית כו' ע"ש. וכן בזה כיון דהודאה לחובתו אינו תלוי' בעדות אי מועיל או לא ונעשה נוגע וכמו שפסול אח"כ מחשש שקר פסול גם בב"א כיון שדנין העדות לדבר נפרד דאין הודאה עדות וכמו אם הי' צריך ב' אמירות כנ"ל

וא"כ בדיינים לכאורה כיון שבשעת מו"מ היו כשרין בשלמא אם נעשים קרובים וכה"ג קודם גמ"ד שייך שפיר לפסול כיון דגזה"כ לפסלן אף שאמת וכיון דבעי ב"ד לגמ"ד אין כאן ב"ד דפסולין. אבל בנעשו נוגעין אחר המו"מ קודם הגמ"ד כיון דאין גזה"כ רק חשש שקר ולענין המו"מ שפיר החשש שנוטין לזכותם משא"כ על הגמ"ד דאין כאן נטי' לזכות או לחוב רק לגמור מה שנשאו ונתנו מקודם והיכא דאין חשש אין נוגע פסול כלל ושפיר הן ב"ד כשר לענין הגמ"ד. אך ז"א דמ"מ אם אחר המו"מ נודע להם זכות לא היו גומרין הדין כן וא"כ כל שלא גמרו הדין עדיין צריך שלא יהי' להם נגיעה לענין המו"מ דשמא הי' נר' להם זכות ולא היו גומרין כן הדין וע"י שנוגעין להם נוטה להיפוך ולכך שפיר פסול אם נעשו נוגעין קודם הגמ"ד כנ"ל

אמנם כאן נגיעה זו בטעו בדבר משנה דגם בשעת הגמ"ד אינם נוגעין כלל לענין המשא ומתן של הדין דאם יראה להם זכות שלא טעו א"כ גם הם אינם חייבין כלל ואין שייך נטי' כלל לזכות יותר מלחוב רק דאם באמת טעו והדין חוזר הם נוגעין על גוף הגמ"ד שחוזר והא אינו פסול כלל על הגמ"ד והן ב"ד כשר כיון דכאן לעולם אין הנגיעה חשש שינטו כנ"ל גם בשעת הגמ"ד רק על הגמ"ד גופי' היא הנגיעה והגמ"ד גופי' לא שייך כלל פסול דנגיעה דאין חשש שקר ואיני פסול מצד גזה"כ ושפיר יש כאן ב"ד וזה נכון. אמנם לדעת הע"ש בש"ך לקמן ס' ל"ז דנוגע מיפסל מטעם גזה"כ כמו קרוב ע"ש. א"כ לא שייך מ"ש דכיון דהגמ"ד באמת לזכותם פסול גוף הגמ"ד וכמו נעשו קרובים קידם גמ"ד אף שאינו תלוי במו"מ ואין חשש נטי'. וגם פשט דברי הרא"ש הנ"ל בהא