חידושי הרי"ם חושן משפט חלק א עד

ונמשך ויצא מב"ד ואמר אח"כ יש לי עדים ג"כ לא מהני. מ"מ פשט הלשון הרמב"ם שבכולם נקיט שאינו סותר הדין משמע דוקא כשכבר פסקו

וכן מלשון רשב"י בגמ' לעולם מביא ראיה וסותר עד שיאמר אין לי כו' משמע אז אינו סותר הדין וגם במשנה י"ל אינו כלום דקאי ארישא דסותר ואינו סותר. דבאמת הטעמים שכתבתי ס"ק ז' לחלק בין מודה שחייב ואומר נזכרתי שפרעתי והרי עדים קצת דחוקים. ובפרט למ"ש הש"ך שם דהה"מ חולק אף דבאו עדים קודם שחזר ואמר נזכרתי אחר שבאו עדים ג"כ מהני. א"כ נסתר תירוץ הב' ובפרט קודם שיצא מב"ד מבואר סי' פ' לקמן בריב"ש ס' שצ"ב דאף פי' זר ורחוק יכול לפרש דבריו ולהיות חוזר וטוען ולמה לא יוכל לומר שכחתי ונזכרתי שיש לי עדים קודם שיצא מב"ד. ולכך אפשר דוקא אחר שפסקו וחייבוהו אז לא מהני. גם י"ל דהוי כקיבל עליו לדונו כמו שאין לו עדים. וכקבל הבע"ד בבי תרי דיש חילוק בין קודם גמ"ד לאחר גמ"ד. ובש"ע י"ל דאורחא דמילתא נקט בקרבו כו' כיון שבאמת ידע מהם למה לא אמר מקודם ואח"כ אמר. ומסתמא משום שחייבוהו אבל ה"ה קודם גמ"ד. ודוחק

וכן הלשון בסמ"ג אמר אין לי כו' ודנו וחייבוהו ואח"כ הביא כו' אינו כלום וכ"ש אם אמר קרבו כו' הרי שכ' בדין הא' ודנו וחייבוהו. וכן קצת ראי' מפי' בעה"מ בגמ' שם דלא אמר גם אהא דאין הלכה כרשב"ג ה"מ דיעבד דמסתמא מיירי לכתחלה ע"ש. ואי כנ"ל אכתי איצטריך דס"ד דיעבד היינו אחר גמ"ד דאין סותרין דזה הדיעבד היינו לכתחלה דהא כבר פסקו לחיוב. אבל לכתחלה קודם שנפסק הדין דהוי לפסוק לכתחלה פוסקין כרשב"ג ואין מחייבין אותו קמ"ל אין הלכה כרשב"ג ומחייבין לי' ואי כנ"ל א"ש דקודם גמ"ד גם לרבנן אין מחייבין

שוב ראיתי בב"ח כ' דמשמע דאף קודם גמ"ד לא מהני וכ' כן בשם המרדכי. וע"ש במרדכי לגירסא שלפנינו מבואר להיפוך דדוקא אחר גמ"ד. ויש ב' גרסאות ולגירסא א' אינו כלום גם קודם גמ"ד. ובשארית יוסף הובא בחידושי אנשי שם דאף לפי גרסא זו הא סותר למאי דמשמע מקודם מהמרדכי דדוקא אחר גמ"ד ומסיק דהא מיירי בקרבו פלוני כו' שידע מהם בודאי קודם שאמר אין לי עדים בזה פ' מרדכי לפי גרסא הנ"ל דלא מהני גם קודם גמ"ד אבל במביא עדים אח"כ סתם אף לגרסא הנ"ל מהני הרי שסובר דלא כהב"ח. ומה שפי' הב"ח הך ואצ"ל שבטור שזה הוא הכי היכא שחייבוהו ע"ש בסמ"ג א"א לפרש כן דאדרבא דין הראשון כ' וחייבוהו ולע"ד דלא מפקינן מהמוחזק באמר אין לי עדים וראי' והביא קודם גמ"ד

סימן כב

סעיף א' מי שקיבל עליו קרוב או פסול בין להיותו דיין בין להיותו עד עליו (ולא מיקרי קבלה אא"כ קבלו לדונו אבל אם השליש בידו מעות שדנין עליו לא מיקרי קבלה) אפי' קיבל א' מהפסולים בעבירה כב' עדים כשרים להעיד עליו או כג' ב"ד מומחין לדון לו (וי"ח וס"ל דדוקא אם קיבל קא"פ בדיין אחד או בע"א אפל אם קבלו בתרי דאיכא ב' לריעותא אפילו אחר גמ"ד יכול לחזור בו וכן הסכמת רוב הפ' אבל אם קנו מידו בכל ענין לא יוכל לחזור) בין שקיבל ע"ע לאבד זכיותיו ולמחול מה שהי' טוען על פיהם בין שקיבל עליו שיתן כל מה שיטעון עליו חבירו בעדות זה הפסול או בדינו אם קנו מידו ע"ז א"י לחזור בו ואם לא קנו מידו יכול לחזור בו עד שיגמור הדין

(א) מי שקיבל כו'. לדעת סמ"ע וש"ך לעיל ס' ה' בליל' דכשבאים לדון הוי קבלה וכן ס' כ"ה בש"ך ס"ק י"ב וס' מ"ו ס"ק ד' וב"ח וט"ז ס' ג'. וממילא משמע דאף קרובים ופסולין כשיודעין הבע"ד מפסולם ובאין לדון בפניו מהני כקבלו בפירוש וכ"כ מהרש"ל להדיא ב"ק פ"י ס' ל"ד הובא בש"ך ס' ז' ס"ק ט"ו ע"ש דכ' כשבא לפני רב מומחה א' לדון על קרובו יכול לדיינו מאחר שהוא תובעו לפניו הרי הוא מכשירו כעובדא דרבינא דדן חמוה ע"ש. ומה דמשמע מדבריו דסגי בקבלת התובע לחוד ע"י שתבעו לפניו. תמוה דודאי שאינו יכול לדון קרובו בע"כ אף לחוב דגזה"כ בין לזכות בין לחוב ולא מהני קבלת תובע שיוכל לכוף הנתבע קרובו. ומשנתנו היא זו נאמן עלי אבא צריך קבלה כמו נאמן אביך כו'. רק כוונת מהרש"ל שיוכל לדון בריצוי קרובו ג"כ ומגמ' אין ראי' כלל די"ל בקבלו בפירוש. ולכאורה מוכח להיפוך מש"ס סנהדרין כ"ט בני חמוה דמר עוקבא קרובים ונתרחקו הוו אתו לקמי' לדינא א"ל פסילנא לכו לדינא א"ל מ"ד כר"י מייתינן איגרתא כו' א"ל אטו בקבא דקירי אידבקנ' בכו כו' ומשמע דאף דאתו לקמי' מעצמם א"ל שפסול ואף שהי' כוונתו משום דלא צ"ד מ"מ מדשתק להו מוכח שכדין דיברו. וגם מדהשיב אטו בקבא כו' משמע דאם הי' קרוב לא הי' מהני מה שבאו לפניו לדון. אך אין ראי' די"ל משום דבאמת הלכה כרבנן דקרוב ונתרחק כשר א"כ אף לסברת' דסבר כר"י מ"מ אינו מועיל מה שבאו לפניו דדלמא טועים וסוברים כרבנן דכשר וכיון דהוא סבר כר"י צריך להודיעם שפסול ואז אם יתרצו יועיל באמת. ועוד די"ל שבאו לפניו שהיו תובעין לאחר וא"ל שפסול לכוף הנתבע כנ"ל

גם בש"ס סנהדרין ל"ד האי סמיא דהוי דאין כו' ולא א"ל ר"י ולא מידי ופריך כו' הא ר"י סבר הלכה כס"מ דסומא פסול לדון. ומה פריך דלמא דן כשבאו לפניו דיכול לדון כנ"ל. וצ"ל דמשמע להו שהי' דן בכפי' כשאר ב"ד ואף דדאין משמע ביחיד כדדייק גמ' מהא דדן את הדין כו' והא אף מומחה אמרינן אל תהי דן יחידי כו' וע"כ כשבאו מעצמם דמותר כדאיתא בירושלמי דלענין זה מהני הריצוי דממילא ושוב מה פריך אי חשיב קבלה. אך י"ל כיון דפסול וצריך הקבלה להכשירו שייך שוב אל תהי דן יחידי כמ"ש הש"ך ס' ג' והיינו דאמר הגמ' ולא א"ל ולא מידי דאף שהוא רק חומרא מ"מ הוי לו לומר לו דאינו רשאי כנ"ל. ובל"ז י"ל דבעובדא דהוי אין להוכיח מלשון דאין שהי' ביחיד וגם בסומא דאיכא למטעי כמ"ד דכשר לא מהני מה שבאים מעצמם שיהי' כקבלה כנ"ל

אולם לשון המשנה אמר לו נאמן עלי אבא כו' ולשון הגמ' קיבל עליו קא"פ ולשון הפ' משמע קבלה בפירוש. ועיין מ"ש בגמ' ליישב למה נקיט במשנה דאמר בפירוש לפוסקים הנ"ל. גם י"ל דהא לכאורה משמע בנוגע דפסול לדון דאם עבר ודן לחוב ג"כ אינו דין אף דבעדות מהני דדיין צריך להיות שיוכל לפסוק בין לזכות בין לחוב משא"כ כשא"י לדון רק לצד א' דהא אין ב"ד שקול מטעם שאם יהיו מחולקים לא יהי' הכרעה ומה"ט פסול אף כשמסכימים כן בהנ"ל. וכן משמע קצת מאוהב ושונא גמור דפסול דיעבד ולא חילקו דלחוב האוהב כשר דיעבד וא"כ במשנה דתני אמר לו נאמן עלי אבא דרק א' קבלו ואם יפסוק לחוב הב' לא יועיל. א"כ לכאורה פסול גם לחוב של מי שקבלו כיון דא"י לדון ב' הצדדים אך מה בכך יש עוד פסול בו שא"י לחייב הב' הא מ"מ קבלו עליו וכשיש ב' פסולים בא' ג"כ מהני הקבלה ולא חשיב ב' לריעותא אבל רבותא חשיב דאף שיש בו ב' פסולים מהני הקבלה ואי הוי תני סתם שבאו לפניהם דהוי קבלה בסתם משניהם אין כאן רק פסול א' מה שהוא קרוב דהא יכול לדון בין לזכות בין לחוב כנ"ל וקמ"ל כה"ג שקיבל א' ג"כ מהני. ומיושב דדייק ר"ד דקיבלי' בחד דלכאורה מנ"ל. ולהנ"ל א"ש דאי מיירי מתני' בקיבלו בב' דהוי ב' לריעותא אעפ"כ מהני א"כ למה תני אמר לו כו' ליתני בסתם שבאו לפניו דאין רבותא במה שיש ב' פסולין כיון דאף קיבלו בב' וג' מהני אך באמת משמע דכשר אף כשאין הדיין יכול לפסוק רק לצד א' וגם אוהב ושונא מהני כשדן לחוב אוהב ולזכות שונא וב"ד שקול גזה"כ הוא לעשות ב"ד נוטה ועדיין צ"ע

אך א"כ י"ל דהיינו דקמ"ל אף שרק א' קיבל עליו ולא הב' כמבואר הלשון נאמן עלי כו' מ"מ מהני כשפוסק לחובתו ואם פוסק לזכותו אינו דין דהב' לא קיבלו משא"כ אם באו לפניו שניהם דהוי קבלה משניהם בין לזכות ובין לחוב. ונראה דגם לדידן שאם שניהם באו חשיב קבלה משניה' כנ"ל. ואם האחד קיבל עליו בפירוש גרע דשוב לא חשיב קבלה מה שהשני טוען לפני הפסול ג"כ דשפיר טוען מחמת קבלת הב' שיועיל כשיחייב מי שקבלו עליו ואין הוכחה שמקבלו ג"כ לחובתו כנ"ל: