חידושי הרי"ם חושן משפט חלק א עג

רק כמו לבטלן זכוותא דנדריה כ"ח והוא רק שמבטל זכותו וראייתו. ונגד הלוה שפיר כשרי' שזכותו לא נתבטל וכיון שהוא כדין נפטר לא גבי גם מלוקח ונראה דוקא בלוה שייך כנ"ל אבל כשבא להוציא מלוקח בעדי גזילה או אבהתא ואומר אין לי עדים לא מהני מה שמוכר יביאם דלא שייך טעם הנ"ל ועדיין צ"ע. ומ"מ נראה כן דאל"כ למה נקיט בלוה הו"ל למימר רבותא טפי בעדי גזיל' או סתם במוכר ולוקח. גם בל"ז הא השמיטו הפוסקים הנ"מ זו של התו' ומשמע דלא ס"ל ועכ"פ הבו דלא להוסיף עלה

(ה) אינו כלום כו'. משמע הדין כבלא עדים ונשבע הנתבע היסת בכ"ה וש"ד אם מ"מ ולא מהני העדים לפוטרו ואף דהא השבועה בחנם דאנן אעדים סמכינן מ"מ כיון דאודי הוי כאין עדים. וכדמוכח בש"ס הובא ס"ס פ"ב באומר פרעתי מחצה ועדים מעידים שפרעו כולו נשבע שבועת מ"מ כיון שמודה שהעדים משקרים. ולא אמרינן מה תועלת בשבועה כיון דאודי וכן בהנ"ל. וכן בתובע בשטר שהי' חייב שבועה ואמר אין לי עדים והביא עדיין צריך לישבע אף דיש עדים כדבריו ג"כ כנ"ל. אך כשהתובע בשטר ונתחייב שבועה ליטול והנתבע אמר אין לי עדים ואח"כ הביא עדים שפרע דנימא שעדיין ישבע תובע ויטול ואיך הא ידעינן דשקר נשבע ויפסל לעדות ולשבועה ע"י העדים והודאתו של זה לא יצילנו מלפסול וגרע משמא ישבע זה כו' דפ' שה"ד

וא"כ בסעיף זה ביורש כשהי' גדול בשעת מיתת אביו ואמר אין לי עדים דפסק בש"ע דלא מהני כשמביא עדים והא מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה וכיון שיש עדים א"י לישבע ולא יטול אף דאמר אין לי עדים. ומש"ס אין ראי' די"ל דמיירי בקרקע דבל"ז משמע דמיירי בנמצאת שדה שאינו שלו בגוני דנזקקין ע"ש בפ' או שכבר נשבע משא"כ בש"ע משמע אף דעדיין לא נשבע על שטרו וצ"ל דמ"מ נשבע ודוחק ואפשר דנוטל בלא שבועה דאפסיד אנפשי' וצ"ע

(ו) יש לך עדים כו'. בטוען פרעתי ואמר אל"ע אם מביא עדים שקיבל מעות ויש לו כנגדו מהני דלא הודה רק על עדי פרעון. וא"כ לכאורה למ"ש הש"ך ס' ע' ס"ק ט"ז במהימנת עלי כבי תרי שלא פרעתי דלא מהני כשמביא עדים שפרע. מ"מ כשפרעו יכול לחזור ולתבעו בהעדים שנתן לו מעות ב' פעמים. דאף דהאמינו טל הפרעון פלגינן דיבורייהו ונאמנים עכ"פ שקיבל ב' פעמים ע"ש. וא"כ גם כאן יחזור ויתבענו אחר פרעון הב' ויועיל שנתן לו ב' פעמים דאף דאמר אין לי עדים על הפרעון פלגינן דיבורייהו כנ"ל. אך אינו נראה כן דשם לא שייך שהודה בשעת הלואה שהעדים יהיו משקרים. ורק מתנה ואינו בכלל רק על פרעון שיצטרך לפרעו אבל לא על קבלת המעות משא"כ כאן הודה שמשקרים שפרע ושוב בטל עדותן גם ע"ז שקיבל ב' פעמים וכמבואר לקמן ס' ע"ט ס"א בלא לויתי דא"י לחזור ולתבעו עם העדים ע"ש

(ז) אינו כלום. מלשון המשנה מוכח דאף אם אמר נזכרתי שהיו עדים בדבר לא מהני מדאמר רשב"ג מה יעשה זה שלא הי' יודע כו'. וקשה מ"ש ממה שפ' הרמב"ם וש"ע ס' ע"ט ס"ג בהודה שחייב ואחר כך אמר נזכרתי שפרעתי והרי עדים דפטור. וכשהודה שחייב אין לו עדים שפרעו. ומכש"כ כאן אף שהודה שאין לו עדים למה לא יוכל לומר נזכרתי שיש לי עדים והרי עדים מעידין כדבריו. וי"ל דשם שלא הי' ההודאה על העדים רק על החיוב א"כ עדים כשרים מסייעים אותו ונאמן משא"כ כאן דלפי הודאתו אין עדים ולא שייך לומר דע"י עדותן הרי עדים דהא על זה הי' ההודאה כנ"ל

ועוד דהא מבואר שם ברמ"א בנזכרתי דוקא שטען שפרע קודם שבאו העדים אבל כשבאו אינו נאמן ע"ש וכ' הסמ"ע ס"ק ט' דתלינן שודאי העדים טועין כו' רק כששמע הלוה מהעדים חוזר בו ואומר נזכרתי כו' ע"ש. וא"כ כאן מה שחוזר נזכרתי שיש לי עדים הוי כבאו עדים ואח"כ חוזר דהא זה עצמו החזרה שיש לו עדים ותלינן שפיר דהאמת כהודאתו הראשונה וע"י שרואה שמוצא עדים או שכרן כמ"ש רש"י חוזר בו כנ"ל:

ומ"מ צריך לחלק מהדין המבואר בש"ס באומר פרעתי מחצה ועדים מעידים שפרעו כולו דמהימן בשבוע' ואף דאי חשיב העדים כמאן דליתא אינו נאמן נגד השטר וכ' הנ"י דמספק אתרע השטר שמא העדים זוכרין יותר ממנו רק צריך לישבע. והא עכ"פ אומר על המחצית שלא פרע שאין לו עדים שפרע ואעפ"כ מהני לאורועי השטר וכאן פסקו דאינו כלום דמשמע שגובה זה בשטרו אף דעדי' מעידים שפרע וע"כ כחילוק א' הנ"ל דשם אין ההודאה על העדים וכיון שיש עדים אמרינן שזוכרין יותר משא"כ בהוד' שאין לו עדים א"א לדון שזוכרין יותר מחמת עדות העדים דהא הודה שר שאין לו עדים וכנ"ל

גם לכאורה כמו באומר פרעתי בפני פו"פ ומכחישים אותו דאמרינן כל דלא רמי' עלי' לאו אדעתי' אם ראו עדי' או לא והי' סבור שראו כיון שא"צ להם דנאמן בלא הם ואף דצריך להם להפטר מהיסת וע"כ כיון דיכול לישבע גם זה חשוב לא רמי' עלי'. א"כ גם להיפוך שאמר אין לי עדים כשנתחייב שבועה נימא ג"כ דלא רמי' עלי' וחשב שלא ראו וראו ויפטר מהיסת. אך ז"א דשם לא אמר פרעתי בפני פו"פ כדי ליפטר מהיסת אמרינן לא רמי' עלי' ואין מחייבין אותו ממון בשביל זה משא"כ כשנתחייב היסת ואמר אין ל"ע דעל זה הי' דנין אם יש לו ראי' להפטר מהיסת שפיר רמי' עלי' כנ"ל

(ח) ודנו אותו וחייבוהו כו'. מלשון המשנה משמע דבאמר אל"ע ונמשך ולא פסקו הדין ומביא עדים וראיה קודם שפסקו ג"כ לא מהני דברישא תני סותר הדין ואינו סותר ובסיפא אינו כלום ע"ש ובסיפא דקרבו כו' תני ראה שמתחייב בדין כו' ולשון זה אפשר לפרש ג"כ שרוא' שחייבוהו. אולם בש"ע כ' מקודם בדין הא' סתם אינו כלום כלשון המשנה ואף קודם שפסקו ובהך ואצ"ל ודנו אותו וחייבוהו משמע דוקא אחר גמ"ד לא מהני. ובמשנה דתני בסיפא ראה שמתחייב אם נפרש כש"ע שכבר נתחייב היינו דבזה רשב"ג מודה ואפשר דמודה רק לענין אחר גמ"ד אבל אנן דקי"ל כרבנן ברישא מכש"כ בקרבו כו' אף קודם גמ"ד וא"כ הש"ע שכ' ואצ"ל קרבו כו' לא הי' לו לכתוב דנו וחייבוהו דלא גרע מריש דאף קודם גמ"ד לא מהני. אולם המחבר נמשך אחר לשון הרמב"ם ז"ל פ"ז מה' סנהדרין. אולם לשונו תמוה מאד שכ' ה"ז אבל אם סתם טענותיו אינו סותר כיצד אמרו כו' אין לי עדים כו' ודנו אותו וחייבוהו כיון שראה שנתחייב אמר קרבו פו"פ אין זה כלום כו' ע"ש. ותמוה הא בזה רשב"ג מודה ואיך השמיט דין המשנה באין לי כו' בלא קרבו דהוא פלוגתא דרשב"ג ורבנן וקי"ל כרבנן כמבואר בגמ' ומהתימה על כ"מ שהביא הגמ' ולא העיר כלום. ובלח"מ הקשה עליו ותי' דסמך על מה שכתב בד"א שהי' הראי' עמו במדינה ע"ש. ותמוה דלשון רמב"ם הוא לשון ר' דימי בגמ' דפריך עלה קרבו כרשב"ג ודחה הש"ס דבריו ואיך כ' כן ע"ש. ונראה דרמב"ם מפרש למסקנא דכי אתא ר"ש בר"י אמר ר"י לעולם מביא ראי' וסותר עד שיסתתם טענותיו ואומר אין לי כו' אבל באו עדים ממדה"י או דסקיא כו' סותר וי"ל דסיפא ראה שמתחייב היינו בעודו בפני ב"ד אמר קרבו כו' זה דוקא לרשב"ג או דמפרש גם סיפא לרבנן והוי פירושא דרישא דהא דאין לי עדים כו' אינו כלום ראה שמתחייב ואח"כ אף שיצא מב"ד ואח"כ אמר קרבו כו' אינו כלום להורות דוקא כה"ג שא"א לו לתרץ דיבורי' שאמר אין לי והרי יש לו רק דלרשב"ג לא מיקרי סתם טענותיו די"ל דלא הי' יודע שיש לו עדים כו' ולרבנן הול"ל א"י ומיקרי סתם שאמר אין לי ובזה קי"ל כרבנן וגמ' לא דחי לשון ר' דימי רק דאמר עד שיסתתה ויאמר קרבו דמשמע שניהם יחד בב"ד קודם שפסקו או מיד אח"כ וזה כרשב"ג אלא כי אתא רשב"י כו' לעולם סותר כו' עד סו' אבל באו עדים ממדה"י כו' סותר שוב מפרשין המשנה קרבו כו' או שהוציא מאפונדתו כו' אחר שיצא מב"ד רק שהי' מצוי כאן עדים וראי' וסיפא לרבנן לאפוקי באו ממדה"י והיינו לשון הרמב"ם דנו וחייבוהו וראה שנתחייב אמר קרבו כו' היינו אף אחר שיצא מב"ד וכ' אח"כ בד"א כו' כשאפשר לתרץ דיבורו לא מיקרי סתם כו'. אבל עכ"פ משמע מהרמב"ם דגם ברישא דוקא כשכבר דנו. מ"מ למ"ש נראה דנקיט דנו וחייבוהו משום דנקיט קרבו כו' ורוצה להשמיענו אחר שיוצא מב"ד דאל"ה בעודם בפני ב"ד גם רשב"ג מודה דהא ע"כ ידע מהם ולכך נקיט דנו כו' אבל גם אם לא פסקו עדיין