חידושי הרי"ם חושן משפט חלק א סז

כשהן ג' ביום מה בכך שהעידו הא א"צ לדון ע"פ העדות שהעידו רק ע"פ הראי' ולא היו צריכין להעיד ודוקא בלילה שצריכין להעיד אין נעשין דיינים. אולם ברשב"ם ז"ל (ב"ב קי"ג ע"ב) מבואר להדיא רצו כותבין רצו עושין דין כו' דאם כתבו והכניסו עצמם בתורת עדות שוב אין עושק דין וכן משמע לשון הגמ'. ומבואר דאף ראו ביום ג' והיו יכולין לדון על הראי' מ"מ כשכתבו והוי כהעידו דעדים החתומים על השטר כו' שוב אין דנין גם על הראי'. אך י"ל דרשב"ם לטעמי' דכיוון להעיד פוסל מאחר שיש שם עד עליו ואף שאחרים מעידין בפניהם כנ"ל שפיר גם בזה כ"ש הוא מאחר שכבר העיד ואף שלא ידון אח"כ ע"פ עדות שהעיד רק על הראי' מ"מ מפסל דכבר נעשה עד כנ"ל. משא"כ לתוס' ולדידן בש"ע דלא מפסל אלא א"כ כשדנים ע"פ עדותם וא"כ י"ל דגם כשהעידו אינו פוסל דא"צ לדון ע"י עדותם רק ע"פ הראי' והוי כאחרים העידו בפניהם שהדין אינו ע"פ עדות עצמם כן בהנ"ל. ומלשון הגמ' אין הכרח כ"כ די"ל רצו כותבין רצו עושין דין גם כשכתבו כנ"ל

אך למ"ש תוס' טעם דחולקים על רשב"ם בכוון להעיד דראי' לחוד אין פוסל גם בנמצא א' קא"פ ע"ש. וא"כ ממילא בהגדה דשפיר פוסל דלכ"ע נקרא עד שוב גם לתוס' אף שראו ביום מ"מ כיון שאח"כ הגידו לפני ב"ד לכ"ע שם עד עליהם ואין נ"ד. אולם לטעם האחר שמחלקים דדוקא לענין נמצא קא"פ דהוא גזה"כ משא"כ כאן דהטעם משום ועמדו או עשאי"ל. וכתב הש"ך דתפסינן זה הטעם לעיקר דפסקינן דגם ראי' לחוד פוסל ואעפ"כ קי"ל הכא כתוס' דכוונה להעיד אינו פוסל ליעשות דיין. א"כ גם בהעידו י"ל דכשרין לדון אח"כ דלא מיקרי עשאאי"ל או מטעם ועמדו. דאין דנין אח"כ בתורת עדים שהעידו רק ע"פ הראי' ביום שהיו ב"ד ואינו פוסל מה שהעידו ונעשו עדים בנתיים. וכמו בעדים דבעי תחלתו וסופו בכשרות ומ"מ מה שהיו פסולין באמצע אינו פוסל כן י"ל לענין ב"ד מאחר שהי' להם דין ב"ד בשעת ראי' וגם עתה בשפת הדין. אינו פוסל מה שהעידו בנתיים כנ"ל

ומ"מ נראה לע"ד דפסול מאחר שלא מצינו חולק ארשב"ם בזה בהדיא ופשטא דש"ס רצו כותבין כו' משמע כן דאם כתבו אין עושין דין עוד דהא לתוס' הראי' מתלי תלוי וקאי דאם דנין אח"כ הוי הראי' למפרע כתחילת דין ומה"ט בלילה פסול. וא"כ כיון שהעידו ובעדות צריך ראי' והגדה דאו ראה כו' שוב ממילא נעשה הראי' למפרע בתורת עדות שוב הוי כזימנום להעיד לדידן דאין נ"ד כמו שפסק בש"ע דלא מהני אח"כ הדין למשוי למפרע ת"ד כן בהנ"ל שכבר נעשו על הראי' תורת עדים כנ"ל. והא פ"ב דכתובות גבי גץ שישבו לקיים וקרא ערער על א' אף דהעידו דעביד תשובה פי' תוס' בשם ר"ח דנתבטל מעד המושב של אותו ב"ד מאחר שהי' הערער אמת אף דאיגלאי מלתא שהי' כשר ע"ש וכ"ש בזה דכבר נתבטל שם ב"ד שהי' על הראי' מאחר שהעידו ונעשו עדים ואף שרוצים לדון עכשיו בתורת ב"ד אבל הראי' אינו שוב תחילת דין למפרע ושוב אין עד נ"ד כנ"ל

ועוד דטעם הרמב"ן מועד לא יענה או כמ"ש לעיל דהוי נוגעין עי"ש (ס"ק ד') שייך גם בזה כיון דכבר העידו רק לטעמים אחרים יש לדון

ובמ"ש יתישב מאי דקשה לכאורה למאי שפסק הרמב"ם וש"פ כר' אחא דמה"ת חד נמי כשר מבצדק תשפוט רק מדרבנן ולהפ' דלא כרמב"ם רק דגם דין ב"ד יש לו מה"ת וא"כ כיון דקי"ל עד הרואה נעשה דיין אף בדאורייתא ובדרבנן גם עד המעיד נעשה דיין וא"כ למה דוקא ג' אבל ב' אין עושין דין הא אף שהעידו מ"מ יהיו יכולין לדון דהא מה"ת הוי רק עד הרואה דלא הי' צריכין כלל להעיד מה"ת שיכולין לדון על הראי' ואף שהן רק ב' דהן ב"ד מה"ת ורק מדרבנן צריכין להעיד והוי להו עד המעיד ושוב הא בדרבנן גם עד המעיד נעשה דיין ויהיו גם ב' נעשים דיינים בראו ביום אף שהעידו בפני שלישי המצטרף. וצריך לחלק בין כשגוף הדבר דרבנן ובין כאן דגוף הדבר מה"ת רק דהוי עד הרואה מה"ת. מ"מ קצת דוחק דברמב"ם (פ"ה מה"ע) מבואר הלשון סתם במה שא"צ עדות מה"ת וגם בזה אין צריך לעדות מה"ת שהן ב"ד. ולהנ"ל מיושב דמ"מ כיון שצריכין להעיד מדרבנן שאין ב"ד שוב הוי עד המעיד מה"ת דאף שלא הי' צריך להעיד מה"ת מ"מ כיון שהעיד שוב אינו נ"ד מה"ת כנ"ל

ויש להסתפק מ"מ בראו ג' והעידו לפני ב"ד ואח"כ העידו אחרים בפניהם אם יכולין לדון דלא דמי להנ"ל דשם כשהעידו הי' הראי' בתורת עדות. אבל בזה מה מזיק שהעידו הא מתחילין לדון עכשיו ע"י הגדת עדים אחרים והוי רק כעד הרואה דנ"ד. ונראה דתלוי במחלוקת רשב"ם ותוס' דלרשב"ם כשכוונו להעיד לא מהני ליעשות דיין גם ע"פ הגדת אחרים ע"ש וגם בהנ"ל י"ל דלא מהני אף אי לא כוונו דההגדה משוי להו עדים כמו הראי' בכיוונו. ולתוס' שפיר נ"ד לטעם הא' דלטעם דמדמי לקא"פ גם בזה לא מהני דבנמצא א' קא"פ משמע דבהגדה פוסל אף שהעיד הפסול בב"ד אחר כיון דמ"מ בכלל מקיימי דבר הוא ע"ש בתוס' מכות ו' ולמאן דפוסל זימנום להעיד אף שהעידו אחרים בפניהם ה"ה גם בזה: ועוד אפשר דשייך גם מעם דעשאאי"ל למ"ש תוס' סנהדרין מ"א בג' וא' א"י החקירות דפסול מטעם נמצא א' קא"פ דשייך ההיקש דג' לב' ע"ש וממילא פוסל גם כשמעיד אחר כ"ד וכן אפילו בב"ד אחר דכיון שהעיד הוי עד ופוסל כדמשמע מתוס' מכות ו' וסנהדרין ט' ע"א ע"ש וא"כ כיון דהם העידו ועדותן עשאאי"ל אף שדנין ע"פ עדות אחרים ועדותן יכול להזימם מ"מ פוסל עדותן שאאי"ל מטעם צירוף נמצא א' קא"פ כמו א' שא"י החקירות דבשלמא לפרש"י שם בא' אינו יודע חקירות משום אין נעשין זוממין עד שיוזמו כולן ע"ש וזה דוקא תוך כדי דיבור ולא שייך כאן מכ"ש כשזה העיד בב"ד אחר. רק לפי' תוס' דהוי כא' קא"פ י"ל דשייך גם בזה. אך באמת ז"א דהא גם עדותן יכול להזימם בפני ב"ד שהעידו רק ע"י גמר דינם א"א להזימם אבל אינו פוסל עדות האחרים. ואינו מוכרח דמ"מ שייך ההיקש. והגם שפ' הש"ך סי' ל"ו דבלא כיוון בראי' להעיד אינו פוסל אף שהעיד היינו לענין נמצא א' קא"פ דליכא צירוף להכשרים לפסלם אבל לענין ענ"ד ודאי דכשמעיד חשוב עד אף שלא כיוון בראי'

שוב ראיתי בש"ג ב"ב פ' י"נ שכ' בשם הר"ן דכשהעיד אינו נ"ד כלל אף שמעידין אחרים בפניהם ע"ש. אך י"ל הר"ן לטעמי' דסבר זמנום ג"כ פסול אף שמעידים אחרים בפניהם. וי"ל דתלי' בפלוגתא הנ"ל בש"ע. ובשם מז"ה כ' בש"ג הנ"ל לא אמרו שאין ענ"ד אלא בצריך להעיד ולדון על עדותו אבל אם יש עדים אחרים כו' יכול להיות דיין אע"פ שהעיד כיון שא"צ לעדותו ע"ש וחולק אר"ן הנ"ל הרי שבמחלוקת שנוי' כמ"ש: וראיתי בכנה"ג סק"ז בשם בני שמואל אדברי ש"ג הנ"ל שהוא נגד כל הפוסקים ע"ש ולא ידעתי מניין לו זה הפ' כ' עד המעיד אנ"ד היינו לדון ע"פ עדותו אבל יש אחרים מעידים אינו ראי' כלל

(ח) אפילו כוונו להעיד כו'. דעת רשב"ם דכיוון להעיד פוסל וכ' ש"ך ס"ק ד' דאע"פ דקי"ל כהפ' דלענין קא"פ פסול בראי' לחוד כשכיוון להעיד ותוס' ור"ן מדמי לה אהדדי מ"מ י"ל כמ"ש תוס' ורא"ש בתחלה כו' דשם גזה"כ אבל לענין אענ"ד דטעמא מועמדו או עשאאי"ל א"כ בנתכוון להעיד לא שייכי הני טעמי כו'

ולענ"ד הדברים תמוהים דדחיית תוס' הנ"ל לא שייך רק על מ"ש רשב"ם אפילו כשמעידין אחרים בפניהם א"י לדון כשנתכוונו להעיד ע"ז דחו כנ"ל דהא מקוים ועמדו וג"כ יכול להזימם כנ"ל. אבל לענין שידונו בעצמם כשראו ביום הא אין זה דחי' כלל דהא ע"ז אנו דנין כיון שנתכוון להעיד בראי' נעשה עד ולא דיין הוי כראו בלילה וממילא צריך להעיד ושוב פסול לעשות דיין דשייכי ב' הטעמים ועמדו והוי עשאאי"ל דע"כ גם תוס' מודים דראו בלילה משום דנעשה עד פסול והיינו דיצטרך ע"כ להעיד דבידיעה לחוד אין דנין כמ"ש לעיל וממילא הוי עד המעיד ושייכי הטעמים. וכן לרשב"ם בנתכוון להעיד ואין שום טעם רק מה שדחו דלא נעשה עד בראי' לחוד דגם בנמצא קא"פ אין ראי' פוסל. וא"כ למאי שפוסק דראי' פוסל בקא"פ ממילא גם לענין ענ"ד יועיל רק כשמעידין אחרים בפניהם דלא שייכי הטעמים כנ"ל אבל שיהי' נ"ד בלא אחרים כמ"ש בש"ע שכ' אם אינו מעיד ע"ז אין טעם כיון שהוא עד בנתכוון ממילא צריך להעיד ואענ"ד כנ"ל: