חידושי הרי"ם חושן משפט חלק א סו

בשעת ראי' משום ובערת דלא דמי לעדים כנ"ל ונעשו עדים גם ביום וצריך הגדה ואין ענ"ד כנ"ל

ומיושב בזה היטב ש"ס סנהדרין ע"ח דטריפה שהרג בפני עדים פטור דהוי עשאאי"ל בפני ב"ד חייב דכ' ובערת הרע מקרבך כו'. ופי' תוס' דמיירי שראו ביום ע"ש. ותמוה מאוד כמ"ש לעיל (ס"ק ב') מה לו להביא קרא דובערת הוי לי' למימר דראו ביום עד נ"ד כר"ט. ולמ"ש א"ש דאף אי אמרינן בד"נ כשינוי' בתרא הנ"ל דגם ראו ביום אין עליהם שם ב"ד היינו כשאינו טריפה דיקוים ובערת כו' דיוכל להעיד בב"ד אחר אבל בטרפה דבתור' עדות יהי' עדות שאאי"ל ולא יקוים כלל ובערת שוב דמי ממש להא דעדים חייבין להעיד בלי תביעה בד"נ כנ"ל כן בזה שפיר נעשין ב"ד בשעת ראי' ממילא משום ובערת הרע כו' ואין צורך להגדה ושפיר מהני ודוקא בטריפה קאמר רבא דמהני והוצרך לאתויי קרא דובערת כו' דמה"ט ענ"ד וא"צ להגדה כנ"ל. ומוכח מזה כדעת רש"י ז"ל דבשאר דברים בעי הגדה כנ"ל

וכן משמעות הש"ס פ"ב דכתובות דע"כ לא מספקא לי' לר' אשי אי דיינין המכירין ח"י עדים צריכין להעיד בפניהם או לא אלא בקיום ולמה לא מצינו זה בכל עדיות שבתורה שראו הלואה כה"ג ומשמע דדוקא בקיום שהעדות רק הכרה שפיר בשעה שמקיימין נעשו ב"ד ושייך לא תהא דמעולם לא הי' להם שם עדים ולא ב"ד עד שמקיימין ומה"ט מספקא לי' משא"כ בהלואה וכה"ג

וכן מורה לע"ד דעת הרמב"ם ז"ל פ"ה מה' עדות ה"ח כל עד שהעיד בד"נ כו' ולא יעשה דיין שאין עד נעשה דיין אפילו בד"מ ע"ש. וכ' הכ"מ שאינו מחלק כלל בין ד"נ לדיני ממונות בכולהו עד המעיד אינו נעשה דיין ע"ש. וזה שפיר לענין דכשמעיד לפני אחרים אינו נעשה דיין זה נכלל בלשונו כל עד שהעיד כו' אבל למה לא הביא החילוק בין ראו ביום לראו בלילה דכשראו ביום א"צ להעיד ודנין ע"פ ראייתם ובראו בלילה צריכין להעיד ואין עד נ"ד זה לא נכלל בדבריו כלל והא מבואר זה בגמ' פ' החובל אי פסק כשינויא קמא ובה' קה"ח (פ"ב) כ' החילוק בין ראו ביום כו'. וכן בה"ס (פ"ג) גבי צואת ש"מ כ' החילוק ולמה השמיטו כאן. וכן מה שתמה הכ"מ למה פ' כר' טרפון נגד ר"ע והלח"מ הביא דבההוא דפ' הכותב פוסק כר"ע נגד ר"ט גם מ"ש הכ"מ דהאי דעד עמדו כו' ר"ע היא דאמר לה והוא פ' כר"ט ותמה הלח"מ הא הרמב"ם פסק להא דר"ע דרוצח שיצא חוץ לתחום כו' אינו נהרג עליו ע"ש ולמ"ש מיושב הכל דפסק שפיר כר"ט מהא דרבא דסנהדרין הנ"ל דטריפה שהרג בפני ב"ד חייב משום ובערת כו'. ולר"ע דעד הרואה אין נ"ד כיון דחזי דקטל כו' לא מהני ובערת כו' לעשות שלא כדין וע"כ כר"ט וכשאינו טריפה צריך הגדה שלא נעשו ב"ד ואין עד נעשה דיין משא"כ בטרפה משום ובערת דלא יקוים בענין אחר נעשו ב"ד בשעת ראי' וא"צ להגדה כנ"ל. ושפיר מייתי הרמב"ם ז"ל הך דינא דרבא פ"ב מה' רוצח ע"ש וכאן שפיר לא הזכיר שום חילוק רק כל עד שהעיד כו' היינו כשאין אחרים להעיד לעולם צריכין להעיד בין בד"ל בין בד"מ אף שראו ביום וכשינוי' בתרא דהחובל דזה ג"כ מוכח מרבא דסבר כשינוי' בתרא הנ"ל דלשינוי' קמא א"צ לקרא דובערת דאף כשאינו טרפה בראו ביום מהני ולא הזכיר בלילה שמ"מ יהי' מועיל משום ובערת כו'. דכיון דנקט בפני ב"ד אדרבא משמע ביום כשיש עליהם דין ב"ד. וע"כ כשינוי' בתרא הנ"ל ושפיר חתם כל שהעיד כו' דלעולם צריכין הגדה כנ"ל ורק בקה"ח ובנחלות מחלק כנ"ל כמ"ש וא"ש

ומה שהקשה הלח"מ דפסק כר"ע בהא דרוצח שיצא חוץ לתחום כו' והי' לו לפסוק כר"ע בהא דסנהדרין שראו באחד שהרג כו'. לא קשה לע"ד דבאמת פסק בהא כר"ע כדמבואר ברמב"ם ז"ל בהדיא פ"א מה' רוצח ה"ה רק דמפרש לה דאין ממיתין אותו כשראו שעבר עד שידונו אותו ואין העדים והרואין אותו יכולין להמיתו עד שיוגמר דינו ע"ש ואין זה ענין אם נעשה דיין או לא רק דצריך גמ"ד שידונו אותו ע"ש. ולתוס' דפסקו כר"ע צ"ל בהא דרבא דכיון דכ' דר"ע יליף מעד ממדו כו' עד שיעמוד בב"ד אחר ע"ש ב"ב קי"ד רק דהש"ס אמר טעם דלא ילפינן ד"מ מד"נ משום כיון דחזי דקטל כו'. וא"כ י"ל דוקא בכל אדם דאפשר עד עמדו מוזהרין שלא ידונו כנ"ל משא"כ טרפה שהרג לא שייך עד עמדו כו' בב"ד אחר דלא יוכלו לחייבו כלל שיהי' עשאאי"ל ולכך יכולין הן לדונו משום ובערת כו' דלא שייך עד עמדו כנ"ל ומודה ר"ע ושפיר סבר רבא כר"ע והוצרך לקרא הנ"ל. אך עדיין קשה פ' החובל דפריך אר"ע מהא דאמר וכי בפני ב"ד הכהו כו' דאם הי' בפני ב"ד הי' חייב ע"ש ואי כמ"ש מאי פריך הא אם לא יועיל בפני עדים דאומד דידהו לא מהני שוב יהי' הדין כשהכהו בפני ב"ד יכולין לדון משום ובערת הרע כו' כמו בטרפה שהרג כנ"ל ע"ש וי"ל בדוחק: ומדברי רשב"ם ב"ב קי ד נראה ג"כ דסבר כרש"י דצריך הגדה שדקדק כמה פעמים ולכך ראו ביום עושין דין דהודאות בע"ד כעדים ודמי לקה"ח ע"ש. והיינו דלדידי' לא שייך לומר שהתורה עשאן ב"ד דמפרש שם דקמ"ל רק דחילוק נחלות אינו כחלוקת שותפים רק כשאר דין. ולכך במאי נעשין ב"ד שלא יצטרך הגדה ולכך מפרש דהודאות בע"ד כעדים כו' ואף דבשאר אודיתא עד דקבעי דוכתא מ"מ בש"מ אינו כן כמ"ש הרא"ש ע"ש. והכ"מ פ"ג מה' סנהדרין הביא דעת הריטב"א דבעי הגדה ודוקא בקה"ח וקיום אבל שאר ד"מ צריך הגדה אף ראו ביום ובש"מ הצוואה הגדה היא וכן כ' דלשון רש"י ז"ל כן שלא כנ"י ע"ש. ולע"ד גם נ"י לא קאמר ושמעינן מינה כו' אדברי רש"י רק מגמ' ולעצמו דייק כן שהרי רש"י ז"ל בכמה מקומות כ' דבעי הגדה ולשון רש"י שם בסנהדרין פ' אד"מ משמע בהדיא דהוי הצוואה כגמ"ד ממש שא"צ דיינים עוד רק דוקא כשהוא ביום ובפני ג' ע"ש. וכן הראב"ד ז"ל כפי שהביא בעה"מ ורמב"ן פ"ב דכתובות סבר דבעי הגדה והרמב"ן עצמו ג"כ כמסתפק בדבר מאחר דתלי' בב' שינויי דש"ס פ' החובל וי"ל לאבע"א דגם ראו ביום צריך הגדה וכן ר' אשי נסתפק בקיום אי ג' המכירין צריך להעיד בפניהם והי' נראה דיכול המוחזק לומר קים לי כרש"י וראב"ד וריטב"א

ורמב"ן בחי' ב"ב קי"ד כ' ג"כ לפשוט אפירשב"ם שפי' אע"ג דאין אדם מעיד בפניהם הא אמר בר"ה לא תהא כו' וכ' ואינו מוחוור לי שלא אמרו אלא בעדות החודש כו' כמו שפרש"י כו' אבל בד"מ ספיקא דגמרא הוא וגם משמעות הרמב"ם ז"ל כן כמ"ש. ויוכל המוחזק לומר קים לי אף ג' שראו ביום דצריך הגדה ודינם בטל דאענ"ד. אולם להלכה צריכין אנו לכוף דעתינו לבעלי הש"ע שסתמו כתוס' ורא"ש בלי חילוק. ונראה טעמם דאין מדברי רש"י הכרח כ"כ לדינא דמה שפי' בר"ה אפירכת הש"ס לא תהא כו' דלא כ' הגדה היינו רק ליישב דמה קשיא לי' לש"ס בפשיטות לא תהא כו' הא ר' אשי פ"ב דכתובות מספקא לי' אף בקיום דרבנן בג' מכירין אי צריכין להעיד. ע"ז בא לישב דבקה"ח דלא בעי הגדה פשיטא לש"ס כנ"ל אבל לדינא י"ל דסבר ג"כ כדיוק הש"ס ודחי' דדחי ר"א דמקוים הגדה בחד דחי' בעלמא היא. וכן הרמב"ן עצמו מאחר שכ' דתליא בספיקא דר"א כו' וא"כ מאחר שאינו מחלק בין קיום דרבנן לשאר ד"מ לענין זה שוב מוכח מהרי"ף ורמב"ם ושאר פ' דפסקו בקיום כסתמא דש"ס דא"צ להעיד בפניהם דממילא גם בשאר ד"מ הדין כן

וכן הרמב"ן במלחמות פ"ב דכתובות מסיק לבסוף דמסתברא דבכל דיני ממונות הדין כן שא"צ הגדה מדלא פירשו חילוק ע"ש וכן בדעת הראב"ד כתב ג"כ שאפשר שמודה לדינא דדחי' דר' אשי דחי' היא רק דג"כ בא לתרץ ס"ד דר"א והא פשיטא לש"ס ר"ה ולא תהא כו' וע"ז מתרץ הראב"ד דבממון בעי הגדה כנ"ל. וכן בדברי רש"י נראה ג"כ שהרמב"ן מסתפק שאפשר לדינא מודה כמ"ש. וא"כ ממילא גם מהריטב"א שהביא הכ"מ ג"כ אין ראי' שהביא דבריו לתרץ אהא דרצו עושין דין וא"ת הא בעי הגדה כו' וי"ל ג"כ אמאי לא פשיט ר' אשי מהך דר"י דלא בעי הגדה. וע"ז תירץ דהודאות ש"מ חשיבא הגדה אבל לדינא י"ל דמודה. ולכך מאחר שאינו מבואר בודאי דעת שום א' מהפוסקים הנ"ל לדינא שיצטרך הגדה ודעת תוס' ורא"ש ובעה"מ ורמב"ן ור"ן ונ"י מבוארים שא"צ. פסק כוותייהו כנ"ל

(ז) אם אינו מעיד כגון שהנ' ראו ביום כו'. יש להסתפק אם העידו בפני ב"ד אם יכולין אח"כ לדון ע"פ רחייתם