חידושי הרי"ם חושן משפט חלק א סד

שלא לקדש פחות מעשרה כו' וא"כ בנ"ד בשעת גמר דין שפיר חשוב שנגמר לפני ב"ד כשר דאין נפסלין רק מאחר הפס"ד ויהי' שפיר דין הזמה רק גם אי לא נימא כמהרי"ט הנ"ל מ"מ הא מפורש בש"ס פ' מרובה הלכתא שהעידו תוך כ"ד והוזמו כו' דלא שייך איגלאי מילתא דכי אסהידו פסולין כיון שיכולין לחזור תוך כ"ד חשוב שנפסלו רק מאחר כ"ד ואילך לא שייך איגלאי מילתא כו' ויש דין הזמה בהם ע"ש. וממילא כיון שאז העדות בשעת גמ"ד והיו יכולין לחזור אין פסולין רק מאחר כ"ד ומועיל ההזמה שפיר לפני ב"ד אחר כנ"ל

עוד נראה יותר פש ט דהא הרי"ף ז"ל יבמות (פר' ד' אחין) פסק דכשהשטר ביד העדים לא חשוב הגדה כיון דאי בעי כבשי לשטרא אין זה עדיין נחקרה בב"ד ע"ש. וזה עצמו כדאמר בגמ' הנ"ל דאין נפסלין בעדות שקר עד לאחר כ"ד דכל זמן שיכולין לחזור ולבטל הגדתם עדיין לא חשוב הגדה דעדות כנ"ל. ולכך בכל דוכתי עדים שהעידו משנחקרה א"י לחזור בהן אף קודם שגמרו ב"ד הדין וממילא שפיר כשהוזמו נפסלו משעה שהעידו אף קודם גמ"ד אבל כאן בב' מכירין ח"י עדים כו' דאמרין מעידין בפניו כו' וכן בכולם אם ענ"ד מהני כשמעידין בפני אחד ואף דבקבלת עדות בג' מ"מ מהני כמ"ש ר"ן ורשב"א דנעשה דיין לקבל עדות עצמו בשעה שמעיד ע"ש. וא"כ נראה דבזה כל זמן שלא פסקו וגמרו הדין הא שייך אי בפי כבשי לשטרא דאם לא יפסקו ע"פ עדותם אין כאן עדות בב"ד כיון שהן עצמם המקבלי עדות ויכולין לכבוש עדותם כיון שאין רק א' בלא הם ועדיין לא חשוב הגדה ויכולין לחזור בהן מעדותן רק כשגומרין הדין ע"פ עדות זה שהעידו לפני הא' אז חשוב הגדה שלא יוכלו עוד לחזיר. וכמו דכשנותנין השטר לבע"ד דהוי כנחקרה כו' כן כשפוסקין ומחייבין עפ"י העדות. וא"כ כשיוזמו לא יהיו נפסלין כלל משעה שהעידו כמו בתוך כ"ד הנ"ל כיון שהעידו רק לפני א' ורק משעת גמר הדין ושוב תועיל ההזמה כמו שם בהעידו תוך כ"ד והוזמו. ושפיר כ' תוס' טעם דועמדו או עשאאי"ל ודחו שיכולין להזימן לפני ב"ד אחר כנ"ל על מה שהעידו בפני הא' כנ"ל דמ"מ הי' חשוב גמ"ד כנ"ל. ואף דלכאורה למ"ש רשב"ם ור"ן ב"ב קי"ד דפריך וניחוש דלמא הדר בי' כו' דכיון שיכול לחזור אין דינם דין ואף דלא חזר בי' מ"מ כשפסקו לא הי' דין כיון שהי' יכול לחזור וכמו פסקו קודם גמר הטענות ע"ש. וא"כ כאן כנ"ל שהעדות שלא יוכלו לחזור הוא בשעת גמ"ד וא"כ כיון שהדיינים יכולין לחזור תוך כ"ד ג"כ מגמר דינם וא"כ שוב עדיין אי בעי כבשי כו' שאם יחזורו לא יהי' עדות ג"כ ושוב פסקו קודם שנגמר דהא היו יכולין לחזור בשעה שפסקו ועדיין אין כאן דין ועדיין עדות ליכא כנ"ל. אך ז"א דכמו דחשבינן בעדים אחר כ"ד שא"י לחזור דאז נגמר העדות כמו כן חשבינן בדיינים אחר כ"ד שא"י לחזור דאז נגמר הדין ואז נגמר העדות ג"כ וחשוב שבא בב"א שהדין בכשרות כשנגמר נגמר העדות ג"כ שא"י לחזור וא"ש כנ"ל

ולמ"ש י"ל לדידן שפיר צירוף ב' הטעמים על אין עד נ"ד דממ"נ אם מעידים רק בפני אחד פסול משום ועמדו דאין כאן עמידה לפני ג' וכשמעידין לפני ג' דלא שייך ועמדו שוב שייך טעם המרדכי דפסול כשפוסקין העדים הדין אח"כ דיהי' למפרע נפסל משעה שהעידו בפני ג' קודם הגמר דין ולא הי' גמ"ד בכשרות וממ"נ פסול ואין עד נעשם דיין כנ"ל

עוד נראה לע"ד ברור מה שתוס' לא ס"ל כטעם המרדכי הנ"ל. דהא חזינן כשהעידו עדים ונחקרה עדותן בב"ד נגמר וא"י לחזור בהם וא"צ לעדותן עוד ואף אם מתו קודם גמר דין גומרין הדין אח"כ ע"פ עדותן דהא בעדים חתומים על השטר גובין כשמתו משום דכנחקרה כו' אף שלא נגמר הדין. וע"כ לא כ' הרמב"ם (פ"ג מה"ע) שהוא תקנת חכמים בשטר כשמתו אלא משום דסבר דבעינן ראוי להגדה כשבא לב"ד שלא יהי' מפי כתבם וגם שם נחלקו כל הפוסקים דמהני מה"ת כדאמר בש"ס (גטין לו) זימנין דמייתי עדים כו'. אבל בעדות בע"פ שהעידו ונחקרו ומתו אח"כ לכ"ע יכולין לגמור הדין כנ"ל. ולכאורה הא כיון דעשאאי"ל לא הוי עדות ואין עדים נעשים זוממין עד שיוגמר הדין כו' א"כ קודם גמ"ד לא הוי עדות כלל דאאי"ל עדיין ובשלמא כשהעדים קיימים שפיר יכולין לגמור הדין ע"פ עדותם דכשיוגמר הדין יהי' יכול להזימם וממילא גומרין ע"פ עדות כשר אבל כשמתו איך יכולין לגמור הדין ע"פ עדותן הא הי' עשאאי"ל ועתה אין קיימים. וע"כ פשוט דז"א דכיון דהוי בשעת עדותם עדות שאתה יכול להזימו כשיוגמר הדין שפיר הוי עדות מיד כשמעידין כיון שאפשר לגמור הדין ולהזימם וממילא מהני מיד א"כ אף שמתו קודם גמ"ד מה בכך מ"מ כבר העידו עדות המועיל שהי' יכול להזימם ושפיר גומרין הדין ע"פ עדים כשרים כנ"ל

וא"כ גם בנ"ד דנימא עד נעשה דיין כשהעידו בפני ג' אחרים רק שהם יגמרו הדין אח"כ כנ"ל ממילא לא שייך טעם המרדכי הנ"ל דהוי עשאאי"ל משום למפרע נפסל ולא הי' גמר דין כנ"ל דהא כיון שהעידו בפני ג' אחרים א"כ שפיר הועיל עדותם שהי' עדות שיכול להזימם דהיו הג' מקבלי עדות יכולין לגמור הדין. ויועיל ההזמה. א"כ ממילא העדות כשר שהי' י"ל ושוב כשהן עצמם גומרין הדין למה לא יועיל הא שפיר מחייבין וגומרין הדין ע"פ עדות כשר שהי' יכול להזימם ואף דע"י שגומרין בעצמן הדין לא יוכלו להזימן מ"מ לא גרע ממתו העדים קודם גמ"ד ומה בכך שאחר גמ"ד של אלו לא יוכלו להזימם הא כבר הועיל העדות שהי' יכול להזימם כשיגמרו האחרים ושפיר יכולין בעצמם לגמור הדין כיון דכשר העדות כנ"ל. ותוס' כתבו שפיר אי הוי אמרינן דגזה"כ דוקא שיוכלו להזימם בפני אותו ב"ד שגומרין הדין הוי א"ש דאין נ"ד לגמור דמעולם לא יהיו יכולין להזימם בפני אותו הב"ד כיון שבעצמם גומרין הדין ואין עליהם שם ב"ד לגמור וזה דחו דדי שיוכלו להזימם בב"ד אחר וכיון דמהני כשי"ל בב"ד אחר שוב הועיל עדותם כשיגמרו אחרים ושפיר יכולין לגמור בעצמם ג"כ שהוא ע"פ עדות כשר ולא שייך טעם המרדכי כנ"ל

ואפשר דהמרדכי סבר באמת דאינו מועיל כשמתו העדים קודם גמ"ד ודוקא קיימים כשר משום שע"י הגמ"ד יהי' ראוי להזמה. ומה שכשר בשטר כשמתו משום דבשטר לא בעינן שראוי להזמה כמ"ש בעה"מ פ"ב דכתובות דאין הזמה לעולם בעדות שבשטר וע"כ כך הכשירה תורה אבל בע"פ באמת לא מהני כשמתו קודם גמ"ד ולכך כאן דאחר גמ"ד לא תועיל הזמה פסול. אבל תוס' סוברים כרוב הפו' החולקין על בעה"מ וממילא שפיר מהני כנ"ל דבשעת עדות י"ל

ובמ"ש י"ל לדידן כטעם הרמב"ן ז"ל שכ' ב"ב דילפינן לה לרבנן מועד לא יענה דאין עונה בד"נ בין לזכות ובין לחובה וממילא גם בד"מ אינו עונה וכ"ש שאין נעשה דיין ור"מ כריב"י דלזכות עונה ובמידי דבד"נ פסול רק לחובה לא ילפינן ד"מ מינה דמה שחוב לזה זכות לזה ע"ש. ולכאורה תמוה דהא אמר שם סנהדרין ל"ד דמקרא דלא יענה למות דריש ריב"י דוקא למות אבל לזכות עונה רק טעמא דרבנן דאינו עונה לזכות דהוי כנוגע בעדות שא"י לחזור בו ורוצה לזכות כדי שלא יתחייב כשיוזם ע"ש. וא"כ איך נילף ד"מ דאין ענ"ד לחייב הא מצד שאינו עונה לחוב בד"נ א"א ללמוד ד"מ דהוי זכות לב' ומה דפסול בד"נ גם לזכות לאו מקרא רק משום נוגע וזה לא שייך בממון כשהוא לחוב דהא אדרבא גומרין הדין לחוב וממילא לא שייך ב' הטעמים בד"מ שלא יהי' נעשה דיין לחייב ע"פ עדותו. וצריכין לדחוק דמ"מ כיון שפסול בד"נ בין לזכות בין לחוב ילפינן ד"מ ממשפט אחד משום דגם לזכות יש סברא לפסול שהוא כנוגע כו' ומה"ט מוקי לקרא גם לזכות כנ"ל. ולכך שפיר ילפינן דיני ממונות מינה אף דלא הוי נוגע כנ"ל. אך רש"י ז"ל פי' שם דזה כל הטעם שאינו עונה לזכות דהוי נוגע ע"ש. וא"כ לא שייך ללמוד ד"מ לפסול כנ"ל אמנם למ"ש י"ל שפיר הטעם דכשהעידו לפני אחרים א"י אח"כ לפסוק הדין ולחייב דשפיר ג"כ הן נוגעין כמו בד"נ כנ"ל דאם לא יגמרו הדין לחיוב ויגמרו אחרים הדין ע"פ עדותם דא"י לחזור בהם ותועיל הזמה משא"כ כשגומרין בעצמם הדין לא תועיל הזמה אח"כ כמ"ש המרדכי הנ"ל דאיגלאי מילתא שלא הי' גמ"ד כנ"ל. וא"כ ממילא מה שגומרין הדין לחיוב הם נוגעין ממש כמו בד"נ לזכות משום הזמה דפסול כן בד"מ שאין נעשה דיין אף לחוב דלענין הגמ"ד לחיוב הן נוגעין ופסולין כנ"ל: ולטעם הנ"ל אפשר דבשטר דלא שייך הזמה בדלא כתב בי' בזמנו כתבנוהו או אף בע"פ כשלא אמרו החקירות דליכא