חידושי הרי"ם חושן משפט חלק א נט

תשלומין לא הוי נוגע כנ"ל. מ"מ א"ש דבחיוב מלקות ודאי דאין עונה כמו בדיני נפשות דמשום מלקות הוי שפיר נוגע ע"ש. וא"כ הא ר"מ ס"ל בכל עדים זוממין דלוקין ומשלמין וא"כ ממילא הוי שפיר נוגעין ולא איצטריך ביום הנחילו לאין עד נעשה דיין רק לאין דנין בלילה וע"כ דאתי הקישא דריבים לגמר דין ואמר רבא שפיר מתניתין דלא כר"מ כיון דסבר מכאן ולהבא כו' ויתחייבו מלקות. משא"כ לדידן לא הוי נוגעין כנ"ל וא"ש הקישא דריבים על תחלת דין וביום הנחילו לאין עד נעשה דיין כנ"ל וא"ש. והש"ס פריך שפיר ור"מ האי ביום הנחילו כו' לאין עד נעש' כו' כיון דלדידן למפרע נפסל כנ"ל ולדידן מתני' שפיר גם כר"מ

או י"ל דאף דאמרינן משום ממון אינם נוגעין כנ"ל אך כיון דהטעם דאינם חייבין מלקות על עדותם שקר כשהוזמו הוא משום דבפירוש רבתה תורה לתשלומין ופוטר ממלקות כו' והיכא דליכא תשלומין חייבין מלקות ע"ש (כתובות ל"ב ע"ב). וא"כ לכאורה אם הוזמו קודם גמר דין יתחייבו מלקות כיון דקי"ל אין העדים נהרגין ולא משלמין עד שיגמר הדין ומלקות חייבין על לא תענה מיד בשעת עדות שקר א"כ רק מכאשר זמם לא מחייבין עד אחר גמ"ד וא"כ קודם שנגמר הדין דליכא ממון יתחייבו מלקות כנ"ל אך ז"א דמלא תענה אינם חייבין דהוי לאו שאין בו מעשה רק מוהרשיעו את הרשע כו' וחייבי מלקות ילפינן ג"כ דאין לוקין עד שיגמר הדין מרשע רשע ע"ש (מכות ה' ע"ב). אך המפ' כתבו שם דלר"מ דלוקין מלא תענה שפיר חייבין ע"ש וא"כ ממילא י"ל בסופך הכא דהם שפיר נוגעין אף דלמפרע הוא נפסל וכשיוזמו לא נגמר הדין בפני ב"ד כשרים א"כ פטורים מתשלומין וממילא חייבין מלקות כנ"ל מלא תענה לר"מ וא"כ הם שפיר נוגעין כנ"ל אף אי למפרע נפסל ואף דלרבא דמכאן ולהבא נפסל וא"כ הוא בהיפוך דאינם נוגעין שיהיו משלמין ופטורין ממלקות דשפיר נגמר הדין כנ"ל מ"מ הא לאותו דבר מודה רבא דפסולין ע"ש. וי"ל להיפוך ממ"ש לעיל דהא זה מיקרי אותו דבר וממילא ג"כ לא נגמר הדין והם נוגעין כנ"ל ולא איצטרך ביום הנחילו לאין עד נעשה דיין כנ"ל וע"כ הקישא דריבים אתא לגמר דין לר"מ כנ"ל. אך י"ל דאיצטרך שלא נעשים דיינים על הקבלת עדות עצמו לקבל עדות שלהם דבדרבנן באמת מהני כמ"ש הר"ן ז"ל ע"ש. ולענין זה שפיר אינם נוגעין דאם יוזמו לא העידו כלל לפני ב"ד כשרים ויהיו פטורים גם ממלקות ואיצטריך שפיר ביום הנחילו כנ"ל. אך למ"ש הר"ן ז"ל ריש חולין לענין שוחט בשבת דלאותו דבר שנעשה מומר ע"י אין דבר זה נק' עדיין שחיטת מומר ע"ש. וכן כתב מהרי"ט לענין עדות. וא"כ לכאורה איך כתב השר מקוצי דכשיוזמו לא יהי' נגמר הדין בב"ד כשרים כיון דלמפרע הוא נפסל כנ"ל הא זה הוא שע"י נפסל ועדיין אינו פסול שהוא דבר זה עצמו כנ"ל. אך ז"א דעל הגמר דין א"ש כיון שמיד שהעידו נפסלו א"כ על הגמר דין כבר היו פסולים כנ"ל אבל לענין שמקבלים עדות של עצמם בשעת העדות ממילא לא שייך זה דאף אם יוזמו מ"מ העידו לפני ב"ד כשר כיון דע"י העדות נפסלין מיקרי עדיין כשרים בשעת העדות והיו דייני' כשרים לקבל העדות ושפיר יתחייבו מלקות והם נוגעין ולא איצטרך ביום הנחילו לאין עד נעשה דיין כנ"ל

הפ' כתבו כשאינו רשע דחמס שאינו פסול מסברא משום חשש שקר רק גזירת הכתוב הוא שפסול לכך אותו דבר עצמו אינו פסול רק מאז ואילך אבל ברשע דחמס שהוא מסברא משום חשש שקר ודאי גם בשעת אותו דבר פסול ע"ש וכן כתב בס' קצה"ח ע"ש. וא"כ ממילא בעד זומם פסול ג"כ מחשש שקר מסברא ושפיר פסול אף בשעת עדות וממילא לא העיד לפני כשרים כנ"ל ופטור ממלקות כנ"ל ולא הוו נוגעין כנ"ל

אך לרבא דמכאן ולהבא נפסל דחידוש הוא והוא גזירת הכתוב רק מ"מ לאותו דבר פסול וא"כ ממילא בשעת העדות עדיין אינו פסול כנ"ל וממילא העידו לפני כשרים והם נוגעים ואינם נעשין דיינים אף על קבלת העדות ולא איצטרך ביום הנחילו כנ"ל וע"כ הקישא דריבים אתא לגמר דין דתחילת דין מוכח מביום הנחילו ורמי שפיר ושפטו וביום הנחילו כנ"ל ואמר דמתניתין דלא כר"מ כנ"ל. אבל הש"ס לדידן דלמפרע נפסל וממילא בשעת עדות ג"כ פסולין ולא העידו לפני ב"ד כשר ופטורים ממלקות ולא הוו נוגעין ואיצטרך שפיר ביום הנחילו לאין עד נעשה דיין לענין קבלת עדות כנ"ל ואמר שפיר ור"ע ביום הנחילו כו' לאין נעשה דיין כנ"ל ומיושבים ממילא דברי הרמב"ם ז"ל דלדידן י"ל שפיר דהקישא דריבים אתא לתחילת דין דמביום הנחילו לא מוכח כנ"ל וגם דלדידן אינם חייבים כלל מלקות קודם שנגמר הדין ואינם נוגעין כלל ואיצטרך שפיר כנ"ל וא"ש

סימן ז

סעיף ה' אין ענ"ד ודוקא עד שמעיד כגון אם העיד א' מהדיינים בפני חביריו כו' א"י להצטרף עמהם לדון כו' אבל אם אינו מעיד כגון שהג' דיינים ראו המעש' אפילו כיונו ראייתן בתורת עדות אם ראוהו ביום כו' אבל אם ראוהו בלילה א"ד כו' ואם הוזמנו להעיד אף בעדו' אחרים א"ד

(א) אין עד נעשה דיין כו'. והוא מש"ס (ר"פ ראוהו ב"ד) דפריך לא תהא ש"ג מראי' ומשני בראוהו בלילה ע"ש ואינו מובן החילוק ממ"נ אם ק"ו זה סברא דכיון שהב"ד יודעין בעצמם שזה לוה דעדיף מידיעתם ע"י שמיעה מעדי'. א"כ מה בכך שראו בלילה מ"מ יהיו יכולין לדון אח"כ ביום ע"פ ידיעתם שזה לוה דאטו הראי' בלילה אינה ידיעה ברורה רק גזה"כ שפסול לדון אבל עכ"פ ביום יוכלו לדון דג"כ לא תהא שמיעה גדולה כו' דמ"מ יודעים יותר בבירור שזה לוה כשראו בלילה מששומעין מעדים. וכולם כתבו הטעם דעד המעיד אינו נעשה דיין משום ועמדו או עשאאי"ל אבל לא כתבו טעם למה בראו בלילה יצטרכו להיות עד המעיד ידונו ג"כ עפ"י ראייתם. ואם נאמר דהך ועמדו גזה"כ הוא דוקא לדון עפ"י עדים אחרים לא ע"פ עצמם. גם בראו ביום איני מועיל הק"ו לא תהא שמיעה כו' דמ"מ גזירת הכתוב לדון דוקא ע"פ עדים אחרים ולומר דמטעם דיו לבא מן הדין כו' אתינן עלה כיון דהא דמהני הראי' ק"ו משמיעה דיו כו' דוקא ביום דחקירת עדים ת"ד וביום. זה דוחק גדול דאין זה ק"ו רק מסברא שהידיעה יותר ברור' מע"י שמיעה מן עדים וזו הסברא שייך גם בראו בלילה

ונראה לע"ד דהא אמר פ' הכותב כגון אבא מר ברי דקים לי בגוי' כו' קרענא לשטרא כו' ופריך קרענא ס"ד ומשני מרענא כו' ע"ש. ומה פריך בפשיטות הא בממון א"צ עדים רק לידע האמת וכיון דברור לב"ד שזה אומר אמת למה לא הא ברוב וחזקה ואומדנא דגמל האוחר לר' אחא כו' מהני בממון ולמה לא יועיל קים לי בגוי' כנ"ל. אמנם נראה החילוק דהא בעינן משפט השוה לכולכם כדאמר ריש פ' החובל משפט א' ע"ש ולכך כשעדים מעידים על דבר שיש רוב או חזקה או מעשה של אומדנא כמו גמל האוחר כו' דכל ב"ד יכולין לדון על אומדנא זו שזה חייב שפיר יכולין לחייבו. אבל אומדנא כזו דידענא בי' דקים לי' דלא משקר דשאר ב"ד אין יכולין לדון ע"פ אומד זה שאינו אלא ע"א ממילא גם זה הדיין דקים לי' בגוי' ג"כ אינו יכול לדון יותר מב"ד אחר דבעינן משפט השוה לכל וכמו שב"ד אחר לא היו יכולין לחייבו כן הוא אף שברור אצלו מ"מ בתורת ב"ד אינו יכול לדון רק כשאר ב"ד ואינו מועיל מה שאצלו ברור כיון דאין ב"ד יכולין לחייבו לא נשתנה הדין אצלו מלפני שאר ב"ד. ולכך פריך בפשיטות ס"ד כו' כמו בדין מרומה דמ"מ יודע כנ"ל. וא"כ כיון דבתורת עדות אמרה תורה שאינו עדות עד שיעידו בב"ד דבעי הגדה ושיהי' יכול להזימו וכה"ג א"כ לא שייך כלל הק"ו לא תהא שמיעה גדולה מראי' כו' דבשמיעה שמגידים העדים בב"ד בהכשר שומעים מפי עדים כשרים שהאמינתם התורה אבל בראי' דאינו עדות הכשר כל שלא העידו בפני ב"ד א"כ דנין ע"פ עדות פסול שלא הכשירה תורה דכל שלא הגידו בב"ד אינו עדות ואיך יחייבוהו ע"י זה רק מחמת ידיעתם שיודעין שזה חייב וזה הוי רק כמו קים לי בגוי' הנ"ל דרק הם לבד ידונו כן דשאר ב"ד לא יוכלו לחייבו אין כאן עדות כשר שהעידו כנ"ל וא"כ אף שהב"ד זה יודעין שזה לוה א אין יכולין