חידושי הרי"ם חושן משפט חלק א נה

שיש עוד אחד א"כ ממילא אין כאן אלא א' ולא מהני כנ"ל. וגם שייך על זה ג"כ התקנה כנ"ל דאם יהי' אותו האחד מיושבי קרנות דפסול ממילא אף שהעדים גמירי מ"מ פסול מטעם דבדאורייתא אין עד נעשה דיין וכיון שהא' לא גמיר ממילא פסול מדאורייתא כנ"ל ושייך התקנה ממילא דלא מהני כנ"ל ושפיר בעינן ג' אחרים כנ"ל וא"ש

גם י"ל למה שפוסק הרש"ך הובא בכה"ג ע"ש ובמ"ל (פט"ז מה"ע) דגם בדיינים אמרינן אף ביותר משלשה דנמצא א' קרוב או פסול נתבטלו אף הכשרים כמו בעדים ע"ש וא"כ כיון דבדאורייתא אין עד נעשה דיין והוי דיין פסול מגזרת הכתוב כשפוסק ע"פ עדותו מטעם אין עד עונה כו' כמ"ש הרמב"ן (ב"ב קי"ד) וא"כ ממילא אף דיש כאן עוד דיין א' שאינו עד ומדאורייתא סני בחד מ"מ הוא בהיפוך דכיון שגם הם נעשים דיינים ממילא מדאורייתא כיון שהם פסולים נתבטל גם החד שאינו עד דנמצא א' כו' דבכ"מ כשעדים מעידים אינם נעשים דיינים כלל אבל הכא דע"כ צריכים ליעשות דיינים מדרבנן ממילא בטל מדאורייתא גם זה הכשר שאינו עד כיון דבדאורייתא אין עד נעשה דיין וממילא עדיין הוא דאורייתא שאין כאן אפילו אחד מדאורייתא וממילא אין עד נעשה דיין וצריך שפיר ג' אחרים כנ"ל דהוי דאורייתא כנ"ל

אך למ"ש לעיל (סק"ב) נדחה זה דמדאורייתא כיון דסגי בחד ממילא לא שייך כלל נמצא א' קרוב או פסול שיתבטלו גם הכשרים כו'. וצ"ל כמ"ש לחלק בין קיום כו'. ובל"ז פוסקים דלא כהרמב"ם רק דבעינן מדאורייתא ג' ובפרט לענין קבלת עדות ע"ש דמשמע באמת מהרמב"ם ז"ל דאין לא' דין ב"ד מדאורייתא שכ' אע"פ שאין ב"ד פחות מג' מותר לא' לדון מן התורה כו'. ומוכח דאף מדאורייתא אין דין ב"ד לאחד. ואף דלשמואל מהני אף לענין קיום ואודיתא והוי ב"ד מדאורייתא מ"מ לדידן אינו כן ע"ש (פ"ב מה"ס)

(ה) כל שאינם שלשה ואינם מומחין כו' הודאה שמודה כו' כמודה חוץ לב"ד כו'. ודעת הרמב"ם ז"ל דאף ביחיד מומחה אין ההודאה לפניו הודאה. וכן פסק בש"ך וגם לקמן סי' מ"ו כתב דאינו נקרא ב"ד לשום דבר ואינו יכול לקבל עדות כלל ע"ש. ובאמת מבואר להרמב"ן בחי' לכתובות פ' ב' אהא דג' שישבו לקיים השטר כו' מעידין בפניו כו'. והקשה הא קבלת עדות בעינן ג' ומאי מהני מה שמעידין בפני היחיד ותירץ דאיירי שהא' יחיד מומחה ומהני לשאר דברים וממילא מהני הקבלת עדות רק לענין קיום לא מהני ע"ש. ומבואר להדיא דיחיד מומחה יכול לקבל עדות כנ"ל ומזה מוכח ג"כ כמ"ש לעיל דלא כהתומים ע"ש. וי"ל דלכאורה אמאי לא תירץ באמת כהר"ן ז"ל ושאר פוסקים דכיון דעד נעשה דיין נעשה גם בשעת עדות דיין לקבל עדותו של עצמו ע"ש רק משום דסובר דלענין ועמדו לפני ה' בעינן אף בקיום שטרות בשעת עדות שיהי' ועמדו כו' רק שאר טעמי הקילו כו' וכיון דפחות מג' לא מיקרי דיינים ולא הוי עמדו לפני ה' כו' ולכך תירץ דאיירי שהיחיד מומחה דהוי דיין בכל מקום והוי שפיר ועמדו לפני ה' רק דנימא דבעינן ב"ד לענין קבלת עדות ולענין זה ממילא שפיר עד נעשה דיין שאף בשעת עדות נעשים דיינים והוי שפיר ב"ד לקבל עדות וגם יש כאן ועמדו לפני ה' כיון שהיחיד מומחה כו'

או י"ל למאי שכתבו המפ' דאף לרבא הא דתיקנו דבעינן ג' דוקא אף דבהדיוטות אין חילוק בין א' לג' הוא ג"כ משום יושבי קרנות כו' או דקושייתו הוא לר"א בדר"א כו' וממילא גם לענין קבלת עדות שייך התקנה כמ"ש שלא ידע דיני קבלת עדות כו'. ולכך מקשה הרמב"ן שפיר דאף דנימא דנעשים דיינים בשעת עדות מ"מ בעינן ג' אחרים לקבל עדות דשייך ג"כ שיושבי קרנות יקבלו עדות ומאי בכך שגם העדים מצטרפים מ"מ לא שייך א"א דלית בהו חד דגמיר לענין לקבל עדות כו' ולכך תירץ דהיחיד מומחה וממילא לא שייך התקנה כמבואר בש"ס ורק משום דבעי ב"ד ולענין זה עד נעשה דיין בשעת קבלת עדות כנ"ל. אך פשט דבריו לא משמע כן דמקשה דהוי כחוץ לב"ד ע"ש. וגם מרשב"א פ' החובל מוכח דמהני קבלת עדות ביחיד מומחה ע"ש מ"ש לענין ראי' יחיד מומחה ע"ש. ומהרי"ט בתשובה חלק ח"מ סי' מ"ו כ' דמ"ש הרמב"ם דאינו ב"ד לענין הודאה אין כונתו שיוכל לחזור או לענין משטה כו' דודאי מהני ואינו יכול לחזור ולטעון רק דאינו כב"ד לענין אודיתא דבעינן קבעו דוכתא כו' וכן הוחזק כפרן לענין חזרתי ופרעתי ע"ש. ובס' נה"מ האריך בזה ולא ראה שהן דברי מהרי"ט הנ"ל ע"ש

סימן ד

סעיף א' יכול הי' אדם לעשות דין לעצמו אם רואה לו ביד אחר שגזלו יכול לקחתו מידו ואם האחר עומד כנגדו יכול להכותו עד שיניחנו (אם לא יוכל להציל בענין אחר) אפילו הוא דבר שאין כו הפסד כו'

(א) יכול להכותו כו'. דקי"ל עביד איניש דינא לנפשיה וכמו דשליח ב"ד רשאי להכות למסרב ולקיים הפס"ד כמו כן רשאי גם הוא עצמו כיון שהפסק מבורר. והנה הרמב"ם ז"ל פ"ב מה' עבדים פסק דנרצע שהגיע היובל והי' רבו מסרב בו לצאת ואינו רוצה וחבל בו פטור שהרי נאסר בשפחה ע"ש. והוא כאוקימתא דר"נ ב"י למ"ד לא עביד דינא לנפשי' כו' ע"ש בש"ס (ב"ק כ"ח). והוא תמוה לדידן דקי"ל כר"נ דעביד דינא כו' אינו צריך להטעם דנאסר בשפחה דבל"ז יכול להכותו כמבואר שם בש"ס דלא פריך רק למ"ד לא עביד כו' ע"ש. ובס' לח"מ תירץ דהקושיא קאי אף למ"ד עביד דינא כו' דדוקא לנפשי' כו' כשרוצה ליקח את שלו משא"כ כשאינו רוצה ליקח את שלו כלל אינו רשאי להכותו כו' ע"ש ובאמת נראה שגם הש"ע סובר כן דפסק לקמן סי' תכ"א די"א דרשאי להכותו כשמסרב כו' וכאן כתב בסתם והוא ג"כ כנ"ל דשם אינו לוקח את שלו ע"ש. אך באמת תרוצו דחוק כיון דאמר הטעם דכיון דבדין עביד לא טרח א"כ מאי חילוק כיון שגם בכה"ג הב"ד מוציאין אותו ורשאי ג"כ השליח ב"ד להכותו ע"ש

ואפשר לישב דברי הרמב"ם ז"ל דהנה בש"ס פריך התם מברייתא דתני מנין לנרצע שכלו ימיו ורבו מסרב כו' וחבל בו שפטור שנאמר לא תקחו כופר לשוב לא תקחו לשב כו' ופי' רש"י ז"ל לא תקחו לצרכו שום ממון כו' למי שדינו להיות שב ואינו רוצה כו' ע"ש. והוא ג"כ תמוה דמאי פריך למ"ד לא עביד דינא כו' הא התם קרא כתיב דאמר מנין שפטור כו' דכתיב לא תקחו לצורך השב שום ממון ומאי ראי' משם ודוחק לומר דפריך דנילף מהתם. ואדרבה לכאורה קשה למ"ד עביד דינא כו' והוא מסברא כדקאמר כיון דבדין קעביד לא טרח כו' א"כ למה לי' קרא דלא תקחו כופר הא בל"ז מסברא עביד דינא כו'. וגם מאי אמר מנין לנרצע כו' כיון דבכל מקום הדין כן. גם למה אמר וחבל בו שהוא פטור כי' הא אף לכתחלה רשאי לחבול בו דעביד דינא כו' כנ"ל ויש לישב דפריך שפיר דאין לומר דבאמת אסור להכותו דלא עביד דינא כו' רק דנימא דפטור מלא תקחו כו' דא"כ אמאי פטור לגמרי הא קי"ל דהכהו הכאה שאין בה שוה פרוטה לוקה משום דבאמת איכא מלקו' בחובל רק דממונא משלם ובדליכא ממון לוקה ע"ש (כתובות ל"ב). וא"כ כאן בנרצע אי נימא דפטור מממון משום לא תקחו כו' לצרכו שום ממון א"כ כיון דליכא ממון שהתורה פטרתו ממילא חייב מלקות כמו הכאה שאינה שוה פרוטה כו' דממלקות לא פטרתו התורה ואמאי פטור ממלקות וע"כ דרשאי להכותו לכתחילה משום עביד דינא לנפשי'. אך עדיין קשה כנ"ל למה אמר מנין לנרצע כו' ולמה לי' קרא דלא תקחו כו'. וצ"ל כמ"ש המפ' דהיכא שהי' יכול להציל בהכאה בלא חבורה ממילא חייב לשלם כשחבל בו אף אי עביד דינא כו' וא"כ א"ש דפטור לגמרי כשחבל בו בנרצע אף שהי' יכול להוציאו בלא חבלה דכיון דממלקות פטור על הכאה משום עביד דינא כו' דבלא הכאה לא הי' יכול להוציאו וממילא פטור גם מממון משום לא תקחו כופר כו' וא"ש דקתני חבל בו דלכתחלה אסור לחבול בו כיון שהי' יכול להוציאו בהכאה בלא חבלה וצריך שפיר קרא דולא תקחו כו' ופריך שפיר דמוכח דעביד איניש דינא כו' דאי לא עביד כו' ממילא