חידושי הרי"ם חושן משפט חלק א נב

סימן ג

סעיף א' אין ב"ד פחות משלשה וכל שלשה נקראים ב"ד אפילו הדיוטות (דאי אפשר דלית בהו חד דיודע סברות בדינים אבל אי לית בהו חד דידע ן פסולי' לדון)

(א) אין ב"ד כו'. וכ' הסמ"ע היינו מדברי סופרים אבל מן התורה בחד סגי וכ"כ הרמב"ם כו'. והש"ך ז"ל דחה דבריו ותמה על הרמב"ם שפסק דב' שדנו אין דיניהם דין ואיך פסק כר"א דמדאורייתא בחד סגי הא אמר בש"ס דאיכא בינייהו רב אחא אית לי' דשמואל כו' רבא לית לי' כו' ע"ש. וגם הא אמר דבהודאות והלואות שליחותייהו עבדינן בפ' החובל ובגיטין ע"ש וע"כ דמדאורייתא הוא דבעינן מומחין כו' ע"ש. וכבר קדמו בקושיא הנ"ל הרשב"א והר"ן בחידושיו והכ"מ ע"ש (פ"ב מה"ס). ונראה בפשיטות דהנה ז"ל הרמב"ם פ"ב מה' ס' ה' י' אע"פ שאין ב"ד פחות משלשה מותר לאחד לדון מן התורה שנאמר בצדק תשפוט כו' מד"ס עד שיהיו שלשה ושנים שדנו אין דיניהם דין ובסמוך ה' י"א כ' א' שהי' מומחה לרבים ה"ז מותר לו לדון יחידי כו' אבל אינו חשוב ב"ד כו' ע"ש. והנה בהא דמשני ר"א דמדאורייתא חד נמי כשר דכ' בצדק כו' כתב רש"י ז"ל דסבר אין עירוב פרשיות כו' ותמהו בתוס' דא"כ למה לי' בצדק תשפוט כו' ע"ש. ונראה ג"כ דהנה הרמב"ם ז"ל מחלק בין דברים שצריך ב"ד או דין לבד. שפסק דיחיד מומחה דן יחידי ואעפ"כ לא הוי ב"ד לענין הודאה ושאר דברים ע"ש. והרשב"א ז"ל כתב דהוכחת הרמב"ם הוא מהא דפ' ראוהו ב"ד כמ"ש התוס' שם ובאמת לרבא קשה מתניתין דהתם וצריכין לדחוק ע"ש בר"ן. ולכך נראה דודאי אי אמרינן עירוב פרשיות וקאי תלתא אלקים גם אהודאות והלואות א"כ ליכא למימר מקרא דבצדק תשפוט דסגי בחד כמו דלא אמרינן גם לר"א דגם בגזילות יהי' סגי בחד מהא דבצדק תשפוט משום דמפורש גבי' ג' אלקים כו'. וכן ממילא אי אמרינן ע"פ בעי בהו"ה ג"כ ג' וא"כ קשה קרא דבצדק תשפוט. וע"כ לחלק כנ"ל דבהא דעירוב פרשיות וקאי אמודה במקצת דהלואה דבעי ג' היינו משום דלענין הודאה בעינן ב"ד וקאי על מה שצריך ב"ד דבעינן ג' וקרא דבצדק תשפוט דקאי על שאר דינין סגי באמת ביחיד דרשאי לדון מדאורייתא אבל ב"ד לא הוי כנ"ל. אבל אי לא אמרינן ע"פ רק דנילף דליבעי ג' ממשפט אחד כמ"ש תוס' והנה תוס' כתבו דהיכא דאינו שוה לגמרי לא שייך למילף ממשפט אחד כו' ע"ש. וא"כ כיון דכתיב בצדק תשפוט דסגי במשפט ביחיד א"כ ממילא אף בדברים דבעי ב"ד סגי בחד כיון דאין ע"פ ולא ידעינן כלל ג' בהלואות רק ממשפט אחד דנילף מגזילות וכיון דע"כ סגי במשפט בחד במה שהוא דין לחוד מקרא דבצדק תשפוט א"כ שוב יהא שוה למשפט זה אף במידי דצריך ב"ד דלמה נילף יותר ממשפט דגזילות וע"ש בתוס' וממילא א"צ ג' כלל אף לענין הודאה וכה"ג וממילא הדין כשמואל דב' שדנו דיניהם דין כו' אף במאי דצריך ב"ד דלשמואל יש להם דין ב"ד אף לענין הודאה וכה"ג כמבואר בש"ס (כתובות כ"ב) לענין קיום דאמר דילמא כשמואל סבירא לי' ובקיום בעי ב"ד כו' ע"ש. וממילא מיושב קושית התוס' על רש"י ז"ל דפי' דסובר אין ע"פ דאי הוי סבר ע"פ א"כ אף דכתיב בצדק תשפוט ע"כ דבמידי דבעי ב"ד בעינן ג' מדאורייתא וא"כ איך משני ר"א דמדאורייתא חד נמי כשר ופירשו דלר"א הפירוש במתניתין תרתי דיני ממונות בג' מדרבנן וגזילות כו' בג' מדאורייתא ע"ש. וא"כ אי סבר ע"פ הא גם בדיני ממונות בעי ג' מדאורייתא ומאי חילוק יש וע"כ דסבר אין ע"פ רק דנילף ממשפט אחד ולכך ילפינן מבצדק תשפוט דלא בעי כלל ג' וכנ"ל וממילא מיושבים שפיר דברי הרמב"ם ז"ל דהש"ס קאמר שפיר דר"א אית לי' דשמואל דכיון דמשני מתניתין דלא כרבא רק כנ"ל דדיני ממונות בג' מדרבנן וגזילות מדאורייתא וא"כ ע"כ דסובר אין עירוב פרשיות דאל"כ גם בהלואות ת בעינן ג' במאי דצריך ב"ד וקתני סתם וגם בגזילות היכא דלא בעינן ב"ד לא לבעי ג' מבצדק תשפוט דכיון דע"פ אין חילוק. וע"כ סובר אין ע"פ ולא ילפינן ממשפט א' כנ"ל וממילא לא בעינן כלל ג' מדאורייתא ואית לי' דשמואל כנ"ל. אבל רבא דסובר כדקי"ל ע"פ ולכך אף דסובר ג"כ קרא דבצדק תשפוט מ"מ ע"כ כנ"ל דמידי דבעי ב"ד בעינן ג' מדאוריי' ומומחין רק מדרבנן משום נעילת דלת סגי בהדיוטות בהלואה כו'. ולכך משני דמתניתין תרתי קתני הודאות כו' בג' היינו עדי הודאות כו' במידי דצריך ב"ד וקבלת עדות סגי בג' הדיוטות מדרבנן כנ"ל וגזילות וחבלות בעינן ג' מומחין כיון דצריך ב"ד כנ"ל. ומיושב גם אליבא דרבא סוגיא דפ' ראוהו ב"ד דבעלמא לענין דין גרידא באמת סגי בחד מדאורייתא כנ"ל. וגם א"ש אליבי' ברייתא דיחיד מומחה דן יחידי והיינו דבמומחה לרבים אוקמוהו אדאורייתא דסגי בחד היכא שאינו צריך ב"ד כנ"ל ובמה דצריך ב"ד באעת לא מהני כמ"ש הרמב"ם ז"ל כנ"ל

ומיושב לשון הרמב"ם ז"ל שכתב אעפ"י שאין ב"ד פחות משלשה מ"מ מותר לאחד לדון מדאורייתא והיינו דין לבד היכא שאינו צריך ב"ד כנ"ל שנאמר בצדק תשפוט כו' והיינו דלדידן דקי"ל ע"פ ילפינן בצדק תשפוט דהיכא דלא צריך ב"ד סגי בחד ומד"ס עד שיהי' ג' אף לדין לחוד וב' שדנו אין דיניהם דין כיון שאין להם דין ב"ד ויכולין הבע"ד לחזור אם רוצים כמ"ש המהרי"ט ז"ל שהקשה מאי חילוק אי דינם דין או לא אם פסקו כדין עדיין יקיים ע"ש ותירץ כיון שאינו דין לא הי' הודאה ויכולין לחזור מטענותם ע"ש וא"כ ממילא כיון שאין להם דין ב"ד אין דינם דין כנ"ל. ואח"כ כתב מיד דיחיד מומחה רשאי לדון יחידי לכתחלה אבל ג"כ אין לו דין ב"ד כנ"ל וא"ש דפוסק כרבא לגמרי כנ"ל ואח"כ ראיתי בתומים קצת מדברינו באופן אחר ע"ש. ולמ"ש מיושב גם קושיא הב' מהא דאמר ר' יוסף שליחותייהו עבדינן מידי דהוי אהודאות והלואות כו'. ולמ"ש א"ש דהיינו כמו בהודאות כו' במידי דצריך ב"ד דבעי מומחין מדאורייתא והוא רק מטעם שליחותייהו עבדינן כמו כן לענין מעשין אגיטא ג"כ כנ"ל. אבל לענין שיהי' רשאי לדון מן התורה שפיר בחד סגי כנ"ל. ולכך פ"ה מה' ס' כ' אע"פ שאין ב"ד של ח"ל אלקים כו' שליחותם עושין כו' והיינו דלענין שיהי' לנו דין ב"ד הוא רק מטעם שליחותייהו עבדינן כנ"ל ודברי הסמ"ע נכונים כנ"ל. רק דדבריו תמוהים במ"ש אהא דאין ב"ד פחות מג' דהיינו מד"ס כו'. וז"א דהרמב"ם כתב להיפוך דאעפ"י שאין ב"ד פחות מג' מותר לדון לא' כו' אבל ב"ד לא הוי מדאורייתא ולמה כתב אהא דאין ב"ד שהוא מדרבנן וכ"כ הרמב"ם ובאמת כתב להיפוך כנ"ל ע"ש ומה שתירץ התומים כבר מבואר בחידושי הר"ן ז"ל די"ל דאף לר"א מ"מ בעינן עכ"פ חד סמוך מדאורייתא ולכך צריכין לטעמי' דשליחותייהו עבדינן עכ"ל. וממילא ב' אין דיניהם דין כיון דלא מהני רק מדרבנן ומדרבנן בעינן ג' כנ"ל

וכן מצאתי להרא"ה ז"ל בס' החינוך מ' רל"ה וז"ל וכן כו' שכל איש שהוא חכם כו' שידון ד"ת כו' ואפילו יחיד יכול לדון דין תורה וכמו שאמרו אחד דן את חבירו דין תורה שנאמר בצדק תשפוט כו' וחכמיה הזהירו כו' ע"ש. ומבואר להדיא ג"כ כדברי הרמב"ם ז"ל שפוסק כר"א דמדאורייתא חד כשר כו'. ועיין בס' קצה"ח שכ' דאי פריעת ב"ח מצוה בעינן מומחין לענין כפי' כמו בעשה סוכה כו' ע"ש. ובאמת מבואר גבי נרצע ב"ק דף כ"ח דלענין לכוף לקיים מצוה לא בעינן כלל ב"ד ע"ש דכל א' מצווה על זה וכן השיג עליו בס' נה"מ. אך ראיתי שמהרש"ל ז"ל פ' החובל נסתפק בזה שכתב לענין אונס ואפשר אף בימי התלמוד היו דנין בזה בבבל מאחר שאינו גביות ממון רק עשה דולו תהי' לאשה וכופין אותו כשאר מצות עשה ול"ת שבתורה ע"ש. ומוכח אף במאי דלא שכיח ולא שייך שליחותייהו עבדינן מ"מ כופין לקיים מ"ע ע"ש. אך מצאתי הדבר מבואר להיפוך לר"א ממיץ בס' יראים סי' רע"ח שכ' וז"ל וחוב שעבר עליו שביעית אין רשאי הלוה לעכבו אלא ע"פ המלוה כו' אלא הלוה יזמן להמלוה לדין שישמט חובו כאשר צווה וב"ד יחייבו המלוה לומר משמט אני כו' ואם אין המלוה רוצה לומר כו' יכופו אותו שיאמר דתניא בכתובות על פריעת ב"ח מצוה כו' אבל עשה סוכה כו' כופין ומכין אותו כו'. ונראה לי דאין הדברים הללו אלא בב"ד של א"י אבל בב"ד שבחוץ לארץ אין רשאי לכופו כו' במידי דלא שכיח כו' ע"ש. ומבואר דאין כופין לקיים מצות עשה