חידושי הרי"ם חושן משפט חלק א נ

הקנס ממילא בטל גם לענין הבושת ופגם. אך זה הטעות דהא עדות היא עדות כשר ולא בטל כלל רק דאין לנו דין ב"ד לקבל העדות על הקנס והוי כהעידו חוץ לב"ד על הקנס וממילא על מה שיש לנו דין ב"ד מהני שפיר ולא בטל כנ"ל

אמנם למ"ש דבאמת לענין שיהא מהני תפיסה יש לנו דין ב"ד ומהני הקבלת עדות רק דלא מהני משום דהוי עדות שאאי"ל א"כ עדיין שוב הוי עדות שבטלה מקצתה כו' כיון דבטל עדותם לענין הקנס שאינה נאמנים על זה שיהי' מועיל תפיסה משום עדות שאאי"ל וממילא בטל גם על בושת ופגם. ואף בהא דאין בודקין עידי נשים (סוף יבמות) אמרינן להיפוך כיון דאיכא כתובה למשקל כדיני ממונות כו' מ"מ כתבו שם המפ' דהטעם הוא משום דעיקר עדותם על הממון ע"ש גם אין בודקין ולא הוי עשא"א י"ל כמ"ש הש"ך ז"ל ע"ש. אבל הכא הוי שפיר עדות שבטלה מקצתה כו' כנ"ל. אך ז"א דהא בקנס לא מהני כלל הקבלות עדות על התפיסה ואין לנו דין ב"ד גם על זה כמ"ש המהרש"ל ז"ל והוי כהעידו חוץ לב"ד על הקנס וממילא לא שייך עדות שבטלה כו' כנ"ל. ופריך שפיר בושת ופגם דשכיח נעביד שליחותייהו דאף דמעידים גם על הקנס מכל מקום מהני כנ"ל

ולפ"ז מיושב דמשני שפיר בושת אף דשכיח כיון דלית בי' ח"כ לא עבדינן כו' ואם כן ממילא גם פגם אין דנין דכיון דמעידין גם על בושת ועל בושת יש לנו דין ב"ד שיהי' מהני תפיסה שהוא ממון כנ"ל ואף על פי כן לא מהני עדותם על התפיסה דהוי עדות שאאי"ל כנ"ל: וא"כ לא מהני ממילא גם על הפגם משום עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כנ"ל ומשני שפיר. ואף היכא דאיכא פגם בלא בושת מ"מ שוב הוי מלתא דלא שכיח כיון דהיכא דאיכא בושת אין דנין ממילא גם פגם לחוד אין דנין וכמ"ש לעיל. ואף ע"י הודאתו בלא עדים ג"כ אין דנין כמ"ש המפרשים דכיון דאין יכולין להוציא בע"כ ע"י עדים שוב לא שייך התקנה דנעילת דלת ע"ש ואין דנין כלל וא"ש. ובזה מיושב ג"כ מאי דאמר אדם באדם דלא שכיח כו' והקשו הא חבלות שפיר שכיח ע"ש. ולמ"ש א"ש דכיון דהיכא דאיכא בושת אין דנין משום עדות שבטלה מקצתה כו' דלית בי' ח"כ א"כ ממילא אף דליכא בושת אין דנין משום לא שכיח כנ"ל. ולכך גם ריפוי ושבת אין דנין דג"כ שייך הטעם הנ"ל משום עדות שבטלה מקצתה כו'

והרמב"ם ז"ל דפוסק דדנין ריפוי ושבת אזיל לטעמי' דסובר גבי שן ועין דהיכא שיהי' מהני תפיסה צריכין העדים לשלם כשהוזמו דזה מיקרי ממון מה שהי' מהני תפיסה ע"ש בלח"מ. וא"כ מהני שפיר עדותם על התפיסה דהוי יכול להזימו כנ"ל ולא בטלה כלל ולכך ממילא דנין ריפוי ושבת כנ"ל דשכיח ואית בי' ח"כ כנ"ל. משא"כ להראב"ד ז"ל כנ"ל וא"ש או שסובר דלא בעינן כלל י"ל לענין תפיסה כמ"ש לעיל וכן צ"ל להרי"ף ורש"י דגרסי דאי תפס דמשמע אף בקנס מהני כנ"ל והאי דלרכובה שלש צריכין לדחוק לפרושם מאד ע"ש. וצ"ל דהי' משמע לי' שרוצה לחייבו מיד בלא תפיסה והא דמביא הרא"ש מאין מועד בבבל ולכאורה עדיין אמאי לא משכחת כשכבר תפס דאז מקבלין עדות דז"א דשוב הוי לא שכיח שיהא ג' פ' ע"י תפיסה אבל אין לומר דזה לא מיקרי צד חיוב כמ"ש תוס' פ' כיצד ד"ה במכירין כו' דא"כ לא הוי מקשה הרא"ש מידי וע"כ דלא דמי להפקר ע"ש רק כמ"ש

סימן ב'

סעיף א' כל ב"ד אפילו אינם סמוכים בא"י אם היו רואים שהעם פרוצים בעבירות (ושהוא צורך שעה) (היו) דנין בין מיתה בין ממון בין כל מיני עונש ואפילו אין בדבר עדות גמורה ואם הי' אלם (היו) חובטין אותו ע"י כותים ויש להם כח להפקר כו' כפי מה שרואים פרצת הדור כו'

א) כל ב"ד אפילו אינם סמוכין כו' בין מיתה כו'. הנה דין זה אינו מוסכם שהנ"י פ' ד' מיתות אהא דאימרתא בת טלי כו' אקפה ר' חמא כו' חבילי זמורות כו'. וכ' הנ"י ואי קשיא הא קי"ל דב"ד (היו) מכין ועונשין שלא מן הדין כו' י"ל דהתם סנהדרי גדולה הי' ורב גוברייהו אבל ב"ד דעלמא לא כו' ע"ש והובא בב"י ג"כ. והרי שפסק שאין כח ביד ב"ד אחר לדון מיתה כו'. ובתומים דחה דברי הנ"י הנ"ל דהתם לא היה צורך שעה ולא מיגדר מלתא ע"ש. וזה ודאי שהנ"י לא טעה בזה דמפורש בש"ס דדוקא במיגדר מלתא כו' אלא שסובר דודאי אף רב חמא לא עשה ע"פ הדין דאיך אמר אקפה ר"ח כו' הא משנה מפורשת דבעינן עשרים ושלשה בדיני נפשות ואיך הי' לי' סנהדרין לדונה וצריכין לומר שדנה בכ"ג וכולם טעו וזה דוחק גדול. וגם למה תלה הטעות בו דאמר טעה בתרתי כו' וגם אקפה ר"ח משמע הוא לבד. ולכך הוכיח הנ"י דודאי הי' שם מגדר מלתא ולכך דנה בשריפה אף בלא סנהדרין כשאר גדול הדור כו'. ואעפ"כ אמר דטעה בתרתי דשריפה הוא פתילה של אבר ואף שהי' משום מיגדר מלתא מ"מ אינו יכול לעשות מיתה אחרת שאינה בתורה. וכמ"ש בחי' אנשי שם יבמות (פ' האשה רבה) דברכב על סוס כו' דנוהו כאלו חלל שבת במלאכה גמורה דבסקילה ובהטיח אשתו כאלו בא בזנות דבמלקות ע"ש. וכן משמע מש"ס דאמר ב"ד מכין ועונשין כו' ולא לעבור על ד"ת אלא לעשות סייג כו'. ופרש"י ולא לעבור לבדות מיתה למי שאינו חייב כו' ע"ש ותמהו כמה שתמהו המפ' דהיאך יעלה על הדעת שהב"ד יחייבו מיתה למי שאינו חייב ומאי אשמעינן בזה ע"ש. ולמ"ש מיושב דהיינו אף שהוא מיגדר מלתא שיש רשות לדונו במיתה מ"מ לא לעבור על דברי תורה לחייבו מה שאינו בתורה כלל ואינו על ענין זה כגון ברכב על סוס לחייבו שריפה כה"ג רק לעשות סיג לתורה לעשות כמו שחייבה התורה על עבירה גמורה בעבירה זו וכמ"ש החי' א"ש הנ"ל. ולכך אמר שפיר דטעה דאקפה חבילי זמורות כו' שאין ענין כלל למיתה זו. וגם טעה בהא דבזמן שיש כהן כו' דאין רשות לדון מיתה כלל בזה"ז אף משום מיגדר מילתא. וע"ז הקשה הנ"י הא ב"ד מכין ועונשין כו' ותירץ דדוקא סנהדרין סמוכין כו' אבל ב"ד אחר לא כנ"ל וא"ש. וכן מצאתי להר"ן ז"ל בחידושיו לסנהדרין מ"ו וז"ל ומעתה נראה שאלו הב"ד העונשין עונש מיתה למי שאינו מחויב לה בדרך הסייג ראוי שיהי' הב"ד מומחין וסמוכין כשמעון ב"ש וחביריו דיותר חמור הוא זה מעונש ד"ת כו' דהא ב"ד אלקים בעינן כו' אלא דאי אית להו הרמנא דמלכא כו' אבל בדין שבדיניהם פטור כו' ודאי אסור דב"ד מומחין וסמוכין בעינן אבל ברודפים כו' מדין רודף ע"ש. ואף שמדברי הרי"ף ז"ל לא משמע כן שהביא אהא דר"נ (ב"ק צ"ו) גזלנא עתיקא כו' ובעינן למיקנסי' כו' והוכיח דאף בח"ל יכולין לקנוס והביא עוד מהא דב"ד מכין ועונשין כו'. וא"כ מאי ראי' הא שם דוקא בסמוכין דמכין ועונשין וע"כ שסובר דגם שם קאי אכל ב"ד אף אינם סמוכין. מ"מ אין זה מוכרח דסובר כן גם במיתה די"ל דוקא בממון דילפינן (פרק השולח) הפקר ב"ד כו' מראשי אבות דמנחילין ולכך לא בעינן סמוכין כמ"ש הר"ן ז"ל לענין הפרת נדרים דכתיב ראשי המטות דלא בעינן סמוכין רק כל ראשים במשמע ע"ש ולא הביא מהא דב"ד מכין כו' רק שיכולין לקנוס לצורך שעה. וממילא מהני מטעם הפקר ב"ד כו' אבל במיתה שפיר י"ל דבעינן סמוכין. וכן יש לדקדק מדברי הרמב"ם ז"ל פ' כ"ד מה' סנהדרין ה' ד' שכ' יש לב"ד להלקות כו' ולהמית מי שאינו מחויב כו' ובה"ה כתב וכן יש לב"ד בכל מקום ובכל זמן להלקות למי ששמועת רעה כו'. וגם אח"כ ה' ו' כ' וכן (הי') לדיין כח להפקיר ממון כו' ופי' הכ"מ תמיד אפילו בחוץ לארץ כו'. ולמה כתב בהנך ב' בבוה תמיד ובכל זמן דהיינו אף בחוץ לארץ ובהא דלהמית ולהלקות לא כי רק יש לב"ד ולא תמיד ובכל זמן ומשמע דסובר לענין מיתה וכה"י לא עבדינן רק בסמוכין וכנ"ל ואף שגם אח"כ כתב סתם וכן יש לב"ד ולא כתב בכל זמן אף בדברים הנוהגים כו' היינו משום דקאי וכן אדלעיל שכבר כ' תמיד כו' משא"כ במאי שהתחיל במיתה למה לא כ' בכל זמן כו' ומוכח כנ"ל. ובב"ח כתב להיפוך דמדכתב וכן כו' משמע דגם ברישא כן ע"ש ולא משמע כן ע"ש. ולכך נראה דקשה לעשות מעשה בדבר זה להמית מי שאינו חייב מיתה כיון שמצינו חולקים בדבר וכ"כ בס' בנ"ש הובא בכה"ג וז"ל ולדידי לא הייתי מיקל לענין מיתה אלא בחתיכת אבר ע"ש. וכן נראה. ואח"כ