חידושי הרי"ם חושן משפט חלק א לה

ולמ"ש א"ש דמה שהב"ד עשו עפ"י עדותן הוי מעשה שלהם דרחמנא קריא מעשה כנ"ל

ובזה י"ל טעם פשוט על דברי רמב"ם ה' עדות (פ"כ) התמוהים מאוד שפסק במלקות וממון דאף שעשו חייבין ע"ש שתמהו בשלמא ממון משום דמצי לאהדורי או משום דבממון עונשים מן הדין כמ"ש תוס' ב"ק (ד' ע"ב) אבל מלקות מאי טעם ולמ"ש י"ל דסבר דוקא גבי מיתה דבעינן יד העדים כו' להמיתו שפיר הוי כאשר עשה נגד העדים ג"כ משא"כ במלקות אף דב"ד ושלוחם הלקוהו אבל בעדותם אינו אלא כאשר זמם דלא עשו כלום כנ"ל ושפיר קרינן בהו כאשר זמם לעשות אבל כל הפ' שחולקין שם על הרמב"ם נראה הטעם כמ"ש דרחמנא קרי' מעשה שלהם מה שהב"ד עשו על פי עדותם כנ"ל. וכן ריש מכות דקאמר תדע שלא עשו מעשה ומשלמין ואח"כ אמר שהרי ממון ביד בעלים כו' ופריך היינו הך כו' ע"ש. ומה קושיא הא זה ב' דברים אף שהוציאו ב"ד את הממון מ"מ הם לא עשו מעשה ומשלמין. ולמאן דלא דאין דינא דגרמי היו פטורין. ולמ"ש א"ש דאם הוציאו הממון רחמנא קריא מעשה שלהם כנ"ל ושפיר היינו הך כנ"ל

וא"כ נראה שפיר דמחייבין שניהם כאן כשהוציאו ב"ד ממון ע"פ והוזמו כנ"ל אף שלא העידו בב"א כנ"ל. דכמו בשליח היגא די"ש לד"ע וא' צוה לשליח להזיק ואח"כ צוה גם השני לשליח זה ועשה שליחות שניהם והזיק דהיו חייבין המשלחין כדבעי למימר ב"ק נ"א בבור של ב' דשוו שליח ע"ש. ואף שלא עשאוהו בב"א כיון דאין החיוב מצד גירי דילי' בשעה שעשאו שליח רק בשעה שעושה השליח ההיזק אז הוי שלוחו כמותו והוי כאילו שניהם עשאו ביחד דחייבין כנ"ל. וכן כאן דרחמנא קרי' מעשה של הב"ד שמוציאין הממון ע"פ עדותם כמעשה שלהם כאילו עשו בעצמם. וא"כ אף שלא העידו בב"א רק זה אחר זה מ"מ עתה הב"ד מוציאין עפ"י שניהם והוי כאילו הם הזיקו ביחד. כיון שמחייבין אותן על המעשה של הב"ד לא מצד הגורם שבשעת עדות כנ"ל ושפיר חייבין כנ"ל

ואף דלכאורה כמו באנסוהו להראות ואוקמי' עלי' דפטור אף שנו"נ ביד אח"כ דמיקלי קלי' משעה שהראה (ב"ק קי"ז) וכן כאן שוב על המעשה פטורים דכבר חייב מחמת עדותם. ז"א דשם הוא מעשה אחרת ואף בלא מעשה זו דנו"נ ביד כבר אבוד. משא"כ כאן דהיא על מעשה זה של העדות רק שהתורה אמרה שמעשה זה של הכפי' לשלם שע"י מה שהעידו כבר חשוב שהם עושים שפיר חייבין. וכמ"ש תוס' ב"ק פ' כיצד דאף דזורק כלים ובא אחר ושיברם קודם שנפלו לארץ מיבעיא לי' אי חייב דמנא תבירא תבר אבל זורק חץ על הכלי וקודם שהגיע החץ קדם א' ושיבר הכלי לכ"ע חייב המשבר וכ"כ כל הפוסקים ע"ש (בש"ך סי' שפ"ו). וכן כאן דשם בהראה מיקלי קלי' וכזורק כלי כנ"ל. משא"כ בעדים שאינו רק חציו וגירי דילהו שיוציאו הב"ד וכשהי' אחר מאבד נכסיו קודם שהוציאו הי' חייב כמו זורק חץ כנ"ל וממילא גם הם עצמם חייבים על ההוצאה מהבע"ד לשלם כנ"ל ושפיר סתם כאן בש"ע דחייבין כנ"ל

ובזה מיושב דלקמן סי' נ"ה פ' רמ"א סתם בשליש שהחזיר שטר פרוע דפטור דהוי רק גרמא. ובש"ך ומ"ב כתב דדוקא כשהחזיר למלוה דלא ברי היזיקא ע"ש. ולמה בעדים שהעידו שקר פ' סתם דחייבין דג"כ רק גרמא ומה חילוק אולי לא יגבה בעדותם. ואין טעם נכון לחלק ע"ש. ולמ"ש א"ש דבעדים החיוב על המעשה של הב"ד שמוציאין הממון ואז הוי כנו"נ ביד דלכ"ע חייבין כנ"ל. משא"כ נגד השליש כנ"ל. וכן מיושב דבסי' ל"ח הביא הטור דעת ר"ח בעדות שקר העדנו דפטורין ולמה כאן סתם דחייבין די"ל דגם הר"ח לא פליג רק באומר כנ"ל דלא שייך בי' הזמה. וי"ל דוקא בעדים זוממין קרי' רחמנא מעשה אבל בלא הזמה לא מוכח והוי רק גרמא כנ"ל אבל כאן כשהוזמו י"ל לכ"ע חייבין הנ"ל. והרא"ש וש"פ סוברים כיון דגלי קרא בעדים שקרים דחשוב מעשה אין חילוק בין הזמה או שאר עדות שקר כנ"ל. ובש"ע סי' ל"ח לא הביא דעת ר"ח גם בעדות שקר ע"ש

ועי"ל בין שליש שהחזיר שטר פרוע דהא יכול לטעון אשתבע לי דלא פרעתיך ושייך מי יימר דמשתבע דבנוטל אין זה רק גורם לממון כדאמר בחשוד וכמ"ש לעיל והוי כתרים בידו דההצלה בידו שלא יטול בלא שבועה משא"כ בעדים. ועוד נראה עיקר דבשליש שהחזיר שטר הוי כשיסה בו נחש וכלב כו' שאח"כ עושה שלא על ידו ההיזק והוי גרמא היכא שלא ברי לגמרי כיון שאין הארס בעין. וכן בהנ"ל גורם שיפסקו ב"ד ע"פ השטר משא"כ העדים שההיזק אח"כ גם על ידם שפוסקים ומחייבין ע"פ עדותם כנ"ל

(ל) שהעידו כו'. הנה כשכבר כפר שפיר דבעדותן מתחייב אבל כשהעידו ואח"כ אמר לא לויתי דמחייב א"כ כשהעידו שלוה הי' יכול לומר פרעתי ולא ברי היזיקא. ומ"מ נראה דחייבין דאינו מחויב לטעון שקר ולא חשיב זה כתריס בידו. ואף דבהא דאי תם הוי מעריקנא לי' כו' (ב"ק ד"מ) משמע דאף מה שיכול לעשות שלא כדין חשוב ג"כ בידו לא דמי לכאן. ואף דאפשר כיון שיודע שהעדים משקרין מותר לומר פרעתי ולעבור על מדבר שקר תרחק כי היכא דלא יעברו העדים והתובע איסורא רבא. ואף דבתוס' ריש שבת כ' היכא שע"י פשיעה אין אומרים חטא בשביל שיזכה חבירו. וכאן ע"י פשיעתו במתכוון מ"מ הא ע"כ לא אמר פ' שה"ע אטעננו ר' כדי שיודה ק' כו' או אכפור כו' דאסור משום מדבר שקר תרחק רק כשכופר ממון שחייב או תובע ממון שאינו חייב. ולא נקיט רבותא כה"ג משמע כיון שאין כאן כפירה גוף החיוב רק טענה אחרת לפטור עצמו ממה שאינו חייב אפשר דרשאי ויש לדחות

וגם אם הי' מותר י"ל דחייבין דבזורק כלים אף שהבעלים עומדים ובידם להניח כו"כ תחתיהם מ"מ חייב ואף דאפילו סימנים בשוק פטר לי' בסנהדרין ע"ז. היינו דוקא במיתה והחילוק מבואר בש"ס ב"ק סוף פ"ב הניח גחלת על בגדו ונשרף אף שהי' יכול להשליכו מ"מ חייב דיודע שחייב לשלם א"צ להסיר הגחלת משא"כ על לב עבדו כו' דיודע שיסיר להציל נפש אף שזה חייב ולכך פטור ע"ש ומה"ט גבי מיתה פטור כשסמנין בשוק דבודאי יציל כו' משא"כ זורק כלים אין הבעלים צריכין להציל כיון שהזורק חייב כנ"ל. ולכאורה גם בהנ"ל אף שהי' יכול לטעון פרעתי בשקר ולהציל הוי כנ"ל דא"צ כיון שהם חייבין. אך ז"א דא"י אם יוזמו. ועוד דדוקא במעשה בידים שייך כן משא"כ בגורם דמ"מ ברי היזיקא לא מיקרי כיון שיכול להציל עצמו כנ"ל

אך למ"ש לעיל גם בזה חייבין דבהזמה כה"ג חייבין וחשוב מ"מ עה שהב"ד גובין ממנו שהוא ע"פ עדותם כמעשה שלהם וחייבין כנ"ל

(לא) עדות שקר והוזמו כו'. הוא כפל דברים. י"ל דקמ"ל לאפוקי כשהמזימין אומרים דהמעשה אמת רק שהם לא ראו דכה"ג פטורין בממון כמבואר פ"ק דמכות בחד בשבא כו'. וכן כשהלוה מודה שלוה בפניהם דפטורים ואעפ"כ א"י להשביע הלוה שמא חייב ונוטל מהם שלא כדין דטענת ס' הוא וע"פ התובע הוי הוגד לי מנוגע דאינו ברי. ולא הוי כאשתבע לי דלא פרעתיך דשטר לפרעון קאי וכאן הוי כאמנה וכה"ג וגרוע משם כיון דההיזק ברור לפנינו. אף כשהוזם רק אחד דחייב ג"כ חלקו כמ"ש הפ' ריש מכות אהא דע"ז משלם לפי חלקו ע"ש. ואף שלא נצרפו בהגדה דנשאר ע"א כשר דלכאורה יכול להשביע כע"א מעיד שפרוע דהעד שנשאר מעיד שחייו: וממילא פטור הוא אף דשקר העיד. מ"מ א"י להשביע כע"א מעיד ששטר אמנה הוא רק אחר ששילם. נראה דיכול להשביע ע"פ הע"א ש"ד דמעיד שלקח שלא כדין וע"פ ע"א משביעין בספק כנ"ל. ואף שיצטרף ובטל כולי' י"ל עכ"פ הוגד לי הוי להיסח ולחייב ש"ד צריך לחזור ולהעיד ויועיל להפ' דלא אמרינן עביד לאחזוקי דיבורי' כנ"ל

ובהעיד ע"א וחשוד דהי' הדין נשבע ונוטל והוזם ג"כ פטור דמי יימר דמשתבע כדאמר פ' שה"ע ובשאמר הלוה א"י משמע משם דחייב כיון דהי' משאיל"מ ודוקא כשאמר א"י קודם שהעיד דאח"כ פטור העד דלא הוי ברי היזיקא כנ"ל ואף קודם שהעיד יש להסתפק. דכיון דאם חייב באמת פטור העד אף ששיקר א"כ כיון שאומר א"י אין יכול להוציא מהעד בספק אף שגם העד א"י ודמי למוציא שטר וא"י אם נפרע דא"י להוציא מספק