חידושי הרי"ם חושן משפט חלק א לד

עושים הראשונים גם עכשיו מעשה דע"י ישיבתם ביחד על הספסל נשבר וכיון שהיו יכולין לעמוד עושים כולם ההיזק ביחד בישיבתם וחייבים משא"כ כאן בשעת עדות הב' נסתלק מעשה ראשון ורק על מה שלא חזר בו כשהעיד הב' זה אינו מעשה לחייבו ורק ככובש עדותו דפטור מד"א מלשלם אף בב'. ומהא דשה"ע דכפרו כ"א תוך כ"ד דחייבין אין ראי' דהתם שפיר כיון דהראשון חייב אכפירתו דיש ב' שפיר גם הב' חייב כיון דהיה הראשון יכול לחזור תוך כ"ד ולהעיד א"כ עדיין יש ב' עדים בשעת כפירת השני וחייבין ק"ש אבל לחייב בתורת גרמי שהראשון הי' פטור בשעת עדותו דלאו כלום עבד. ממילא לא מחייב במה שלא חזר בו כשהעיד הב'

אך למ"ש הריטב"א שם פ' שה"ע דכיון שכפר הב' תוך כ"ד חשוב ככפרו כאחת ע"ש וי"ל לענין גרמי ג"כ כו' דכיון דתוך כ"ד כדיבור דמי לא חשבינן זה לב' דברים נפרדים רק כאילו היו בב"א עדות ב' העדים ועשו ההיזק ביחד אף שהעיד הא' קודם כיון דתוך כ"ד העיד הב' ואז יגמור עדות הראשון ג"כ דהא אמר בש"ס ב"ק ע"ג והלכתא שהעידו בב"א כו' דאף דלמפרע הוא נפסל מ"מ כיון שהיו יכולין לחזור תוך כ"ד מעדות גניבה עשרים היו ולא נפסלו עד אחר כ"ד ע"ש בתוס' ד"ה שהעידו ואף שאז אינו עושה כלום רק שאינו חוזר. ומשמע דחשוב כאילו אז נגמר הדיבור של העדות כשאינו חוזר כנ"ל. וכן מהא דפריך ע"ג דכתובות וניתרי בהו תוך כ"ד והא צריך התראה כשעובר כמ"ש תוס' מכות וע"ב דלא נגמר כנ"ל. אמנם מה שכתב סתם עדים שהעידו דמשמע אף שלא העיד הב' רק אחר כ"ד של הא' ג"כ חייבין מדינא דגרמי וזה אינו מובן דהראשון לכאורה ודאי פטור רק הב' כמו ב"ק ס' א' הביא עצים כו' או שאין בליבויו כדי ללבות דהאחרון חייב. וכן חופר בור ט' ואחרון לי' וכה"ג ב"ק י' הרבה כשלא היה בראשון כדי להזיק דהאחרון חייב והא משביע ע"א פטור פ' שה"ע דגורם לאו כממון. ואף דלכאורה גם הב' יפטר כיון שכבר העוד האחד והיה חייב שבועה א"כ שייך על הב' מי יימר דמשתבעת כיון שגם בלא עדותו היה חייב שבועה לא גרם לו היזק ברור כדאמר פ' שה"ע בשכנגדו כו' דפטור משום מי יימר דמשתבעת אף שהוא שבועת אמת וכן לכאורה גם בהעידו בב"א אחר דתיקן רבנן היסת יהיו פטורין מה"ט דאף דלא נחתינן לנכסי' מ"מ הא מחויב לישבע או לשלם כשאינו רוצה להיות עבריין ושייך מי יימר דמשתבעת וכן אם היה מודה במקצת וכה"ג יהיו העדים פטורין. אך נראה דז"א דדוקא בנשבע ונוטל כל שאינו נשבע אין לו חיוב ברור עליו דמה"ט אין אדם מוריש שבועה לבניו ולכך לא חשיב במקום שמגיד מתחייב ממון וכן לענין הודאה במקצת כמ"ש הר"ן בס"פ ש"ה. אבל בנשבע ונפטר אף שיש עליו חיוב שבועה מ"מ ממונא הוא כיון שהיה יכול לפטור עצמו. דהא אפילו כופר בממון שיש עליו עדים קיי"ל שבועות ל"ז דחייב דחשוב כפירת ממון משום זימנין דמייתי עדים כו' וב"ק מ' אי תם הוי מעריקנא לי' לאגמא כו' כיון שהיה אפשר לו לפטור אף שלא כדין חשוב הוא גורם היזק דחייב ע"ש בתוס'

אך עד הראשון למה יתחייב הא לא עשה רק חיוב שבועה והב' עשה הכל ועיין לקמן סי' שפ"ו דתפסו פי' ר"י דצריך שיהא ברי היזיקא בשעה שגורם. ואף די"ל כיון שהחיוב ע"י ב' העדים א"כ עדיין דיבורו הוא המזיק דגירי דיליה הוא כשהב"ד גובין וכחופר בור ט' והב' הוסיף לענין נזקין חייבין שניהם דז"א דדוקא בבור שהתקלה של שניהם ומשום ממונו הוא דחייב. ודוקא דבר שיש בו ממש כדאמר ב"ק כ"ב דאשו ל"ד לממונו דלית בי' ממשא אף למסקנא דגם הוא משום ממונו היינו דהגחלת יש בו ממש. ואעפ"כ פטור בב' עשו האש ולא הי' במה שעשה הא' כדי שיגיע האש למקום שהזיק וע"י השני בא פטור הא' וחייב רק הב' אף שעתה הולך אש של שניהם ע"ש ובש"ע סו' תי"ח ס' י'. מכ"ש כאן שאין החיוב רק על שעה שהעיד ואז לא הי' ראוי להזיק כלל. וכזורק כלים והי' כו"כ דפטור הראשון לכ"ע שלא הי' עומד לישבר

והי' אפשר למאי דאמר בסנהדרין ל' דמ"ד הגדה כ"א בעי משום דעד א' לשבועה אתי ולר"נ דאטו בחד פומא כו' ואינו מחלק בין תוך כ"ד או אחר כ"ד. וכיון דמה"ת גם בממון בעי עשאי"ל ע"כ דבהזמה מחייב גם עד הא' ולא מצי אמר לשבועה קא אתינא וע"כ דחשבה תורה עדותן כחד אף שאין מעידין ביחד. וכדיליף לפסול מוהוא עד דבעי שיראו כא' לרבנן דריב"ק. כן לדידן דקי"ל כריב"ק וכר"נ חשבינהו כחד אף שלא העידו כאחת וכיון דלענין הזמה חשוב כחד כן לדידן לענין גרמי כנ"ל

ומ"מ אינו הוכחה כלל דדוקא לענין הזמה י"ל דמסתמא כוונתו להצטרף לממון כשיעיד עוד א'. וברי היזיקא לא צריך לענין הזמה כדאמר פ' כיצד הרגל אנן לחייבו פלגא נזקא קאתינא אבל אם הי' כוונתם לחייב נזק שלם כשיבאו עוד עדים היו חייבין. וכדמשני במכירין בעל השור כו' ואף דמ"מ ע"י עדותן לא היו מחייבין אז וע"כ דלא צריך ברי היזיקא ורק בכוונ' תליא מלתא משום דכ' כאשר זמם כו' אבל לחייב מטעם גרמי שצריך להיות בשעה שעושה הגורם שיהי' ברי היזיקא ואל"ה אף שכיון להזיק כשיהי' עוד דבר מ"מ פטור כשיסה הנחש והכלב דפטור ע"ש. א"כ מניין לנו לחייב עד הראשון מטעם גורם כיון שלא הי' ראוי להזיק ע"י אם לא הי' עוד עד שקר אח"כ. ואף מרמזי רמוזי וכה"ג לא מהני לחייבו. דמ"מ לא ברי היזיקא. ולדעת הרמב"ם ה' חובל פ"ז הובא בטור סי' שפ"ו בזורק כלים והיה כו"כ וקידם אחר וסילקן דשניהם חייבין ע"ש כיון דנשתברו אז מכח שניהם שפיר כאן חייב גם הראשון דהחיוב אח"כ ע"י שתיהם. דבשבועה דאורייתא יש חיוב עליו לשלם כל זמן שלא נשבע ועד הב' סילק ההצלה שלא יוכל לשבע ולפטר. ושניהם חייבין

אך הראב"ד וטור וש"פ כולם דחו דבריו כדאמר בש"ס ולא נחלק הרי"ף רק על המסלק אבל הזורק ודאי פטור ע"ש ואף די"ל דשם לא הי' עומד כלל להשבר וכדאמר דפסקא גירי' משא"כ כאן דהי' מחייבו ממון כל שלא נשבע ומתלי תלי ההיזק וכיון שלא נשבע החיוב גם מחמת עד הא'. ז"א דהא בסנהדרין (ע"ז ע"ב) בזרק חץ ותריס בידו וסילקו אח"כ כו' ובור והי' בו סולם. ובסמנין כו' ג"כ פטור. ולתוס' שם גם בממון פטור כה"ג וכיון שהי' יכול לפטור בשבועות אמת הי' ההצלה בידו כמו התם ולא חשוב גורם כלל. ואף שנסתלק אח"כ לא מחייב הראשון כנ"ל

ואפשר לומר דהא ב"ק ה' אמר עדים זוממין רחמנא קריא מעשה דכ' כאשר זמם לעשות ולכך חשוב לי'. היזק שע"י מעשה ע"ש ומשמע דגורם זה חשבה התורה מעשה. ותמוה דבכל הש"ס אמרינן דע"ז לאו שאין בו מעשה סנהדרין ס"ה וריש מכות ובכריתות יצאו ע"ז שאין בו מעשה ולמה כיון דרחמנא קרי' מעשה. והא ב"ק כ"ב גבי אשו משום חציו יליף מקרא דכי תצא כו' שיצאה מעצמה וכ' ישלם המבעיר כו' דקרי לי' מבעיר מוכח דמשום חציו. וחשיב ליה מעשה גמור ע"ש

ונראה לע"ד פשוט דהא איך נלמוד דחשבי' תורה מעשה הא כ' רק זמם לעשות ואדרבה ממעטינן מינה כאשר עשה. רק הפי' הוא כיון דכ' כאשר זמם לעשות והיינו שזמם שישלם זה ע"י עדותו והא גם שמשלם זה אין זה מעשה שלהם רק שהב"ד מוציאין ממנו ע"י עדותן. וע"כ דחשבה תורה מה שהב"ד מוציאין ע"י עדותם מעשה שלהם כאילו העדים הוציאו הממון מהבע"ד וזה נלמוד שפיר מדכ' זמם לעשות שחשב לעשות להוציא הממון מבע"ד כנ"ל. וע"כ דהכפי' לתשלומין ע"י רחמנא קריא מעשה וכמו בשליח דגני קרא דשלוחו כמותו מה שעושה בציויו חשיב כמעשה המשלח בעצמו כן בעדים זוממין גלי דמה שהב"ד מוציאין בגרמת עדותם כאילו עשו בעצמם כנ"ל. ולכך שפיר בכל דוכתי חשיב ע"ז אין בו מעשה דהא לא נעשה המעשה שלא הרגו הב"ד ולא הוציאו הממון ורק זעם והמחשבה לא קרי' רחמנא מעשה כלל כנ"ל. משא"כ בכ"ד אבות נזקין דחשיב ר"ח דמפרשים תוס' וכל הפוסקים דחשיב ע"ז להיזק דמיירי בהוציאו הב"ד ממון ע"י ולא אפשר למיהדר ומ"מ חייבין דבממון כאשר עשה חייב כמ"ש תוס' שם אמר בגמ' שפיר דרחמנא קרי' מעשה דהכפי' של הב"ד לשלם חשוב מעשה שלהם. כן לע"ד ברור. ומה"ט א"ש הלשון דממעטין כאשר זמם ולא כאשר עשה כמ"ש רש"י חולין י"א. ומנ"ל הא אצל העדים אין כאן רק כאשר זמם בעדותו דהמעשה לא עשה הוא ומה בכך שהב"ד הרגהו.