חידושי הרי"ם חושן משפט חלק א רפט

חייב כנ"ל. וא"כ כיון דאין נשבעין אטענת ספק וצריך שהתובע יטעון ברי על הכפירה שכופר הנתבע כו' וא"כ כאן כיון שאין כפירה על החיוב רק זה אנו דנין לכפירה מה שאומר א"ו והוא פטור א"כ על זה הכפירה אין התובע טוען ברי שיודע וחייב כיון דחושבין זה לכפירה ע"כ משום דספק גזל התירה תורה ואם נפטור אותו בטענת א"י פטור באמת אף שחייב לכך הוי כפירה א"כ אין התובע טוען ברי על זה דאולי באמת אינו יודע ופטור באמת אף שחייב כנ"ל ולכך פוטרו הראב"ד בלא הוי לי' למידע דאין כאן חיוב שבועה כנ"ל. משא"כ כשטוען התובע ברי שיודע א"כ טוען ברי על זו הכפירה וטוען שחייב באמת שפיר יש חיוב שבועה מחמת הכפירה של א"י וכיון שא"י לישבע דלא מצינו שבועה שאינו יודע ושפיר הוי מתוך וחייב כנ"ל. או י"ל כיון דאימעוט משבועת ה' כו' ולא בין היורשים כו' שאין חיוב שבועה היכא שידוע שאין יודעין אבל היכא שטוען שיודע לא אימעוט ויש חיוב שבועה וממילא שייך מתוך כיון שחייב שבועה ואינו יכול משלם כנ"ל. עוד י"ל

סימן עג

סעיף א' המלוה סתם כו' במקום שאין להם מנהג יש לו זמן שלשים יום שא"י לתבעו קודם בין במלוה בשטר כו' ובין במשכון כו' ואם התנה שיתבע כל זמן כו'

(א) שאין מנהג אינו מבואר מה המנהג אם שמנהג לקבוע זמן יותר מל' או פחות יחשב מנהג גם על סתם או שהמנהג לפרוע תוך ל' בסתם. בשלמא להפ' דלא עביד דפרע תוך ל' כמו קובע זמן שייך שרואין שפורעין תוך ל' מוכח דע"ד כן נוה. משא"כ דש"ע דלא שייך א"א פת"ז בסתם א"כ אין ראי' ממה שפורע תוך ל'. ולמ"ש הפ' דאף דנאמן מ"מ אינו שכיח עיין סי' ל"ט ס"ג שייך כאן מנהג אם פורעין ואפשר כשרואין שנוהגין שהמלו' תובעו תוך ל' והלו' פורע לא תלינן במלו' שלא כדין עושה רק שע"ד כן מלוין. דדוחק לומר שהדיינין נוהגין בסתם לגבות תוך ל' דאיך התחילו ב"ד לנהוג שלא כדין. ואפשר כונת התוספתא (ב"מ פ"י) בין לפחות ולהוסיף אין משנין מנהג המדינה היינו שיש טעם לזמן שקובעין כמו שיש יום השוק שאז צריכין הסוחרים להמעות וקודם מונח אצלם בטל והדרך להלותם למי שצריך עד קודם יום השוק שצריכין להמעות. שוב אף בסתם ג"כ מסתמא הלוה ע"ד שיפרע קודם השוק כנ"ל. גם יש להסתפק למאי דאמר בש"ס (מכות ג') סבר רבב"ח דוקא בשטר דלא טריח אינש כו' והדבר פשוט ברייתא א' בשטר א' בע"פ עכ"פ הסברא לחלק אמת א"כ י"ל דהמנהג מהלואה ע"פ לפחות אינו מועיל על בשטר וכן להיפוך בשטר יותר אין מנהג על בע"פ

(ב) שאינו יכול לתובעו כו'. א"י למה שינו מלשון הגמ' אינו רשאי לתבעו ויליף משמיטה. ונראה לע"ד דמלבד שא"י לתבעו רק שיש איסור כמבואר סי' צ"ז ס"ב אסור ליגוש כו' להראות לו שנכלם כו'. ושם ביודע שאין לו דבסתם מותר לתובעו בזמנו אבל תוך ל' י"ל שאין לו דסתמא הלוה לזמן הנ"ל ויהי' נכלם ואפשר מפני בושה יטרח וישלם מ"מ מלוה עבר אלא תהי' כנושה והגם שי"ל דקודם זמנו אינו מתבייש. מ"מ לשון הש"ס מורה דאינו רשאי דומיא דשמיטה שכ' הרא"ש (גיטין ל"ז ע"ב) דכל שנה ז' לא יגוש הגם דלא פסקו כן. וקשה לי דהא משמע דשוה לקובע זמן וא"כ במלוה תוך ל' קודם ר"ה אינו משמט דלא קרי לא יגוש ולמה לא הוזכר לעיל סי' ס"ז בש"ע ובמשנה שביעית (פ"י) השוחט את הפרה וחלקה בר"ה ונתעבר החודש משמט וצ"ל דמוכר אינו דומה להלואה ודעתו שישלם הקונה מיד. ולמאי דמוקי לה בירושלמי כר"י דהקפת חנות הקיף וחזר והקיף ע"ש. א"כ הוי כמנהג לפרוע הראשון כשמקיף שנית ע"ש בר"ש. והא דלא נקיט בש"ס שא"צ לפרעו קודם י"ל למ"ש סמ"ע טעם החילוק בין שאלה דהדר בעיני' וא"צ זמן. משא"כ מלוה להוצאה ולהשיג מעות אחר צריך זמן ל' יום כמו זמן ב"ד. וא"כ י"ל דכשלוה לצורך עסק וקנה ומכר והמעות מונח אצלו מחויב לשלם אף קודם ל' בלוה סתם דחשיב רק שהמלו' סומך טל הלוה כשיצטרך עד ל' לא ישלם עד ל' אבל אם יהי' לו קודם קודם. משא"כ קובע זמן בפירוש א"צ כלל לשלם קודם ולכך לא נקיט על הלוה שא"צ רק שאינו רשאי לתובעו כנ"ל אף על הספק שמא אין לו ויהי' נכלם כנ"ל אבל הלוה אם יש לו כנ"ל צריך לשלם. ומיושב דלענין שמיטה משמט דשייך לא יגוש אם הי' לו והי' יודע שיש לו דאף דא"י לתבעו מ"מ הא בנתעבר החודש דג"כ לא הי' יכול לתבעו מ"מ מה שא"י לתבעו מחמת ס' ואם הי' ידוע שהוא חול הי' יכול לתובעו משמט ע"ש בהר"ש. כן בהנ"ל לא דמי לקובע זמן דל"ש כלל תוך זמן. ומיושב ג"כ מה דקי"ל בסתם דעביד דפרע תוך ל' ע"ש בתוס' (ב"ב ה') ואינו מובן לטעם הפ' משום דבקובע מסתמא ידע לוה שיצטרך עד אותו זמן משא"כ סתם והא מדמי פדיון הבן וכותל ע"ש בתוס'. ולמ"ש מיושב דהטעם כיון דאי אית לי' צריך לשלם שפיר עביד דפרע משא"כ קובע זמן וממילא פדיון וכה"ג שאין חיוב כלל קודם מדמי שפיר לקובע זמן שאין חיוב כנ"ל

עוד י"ל דנקט הש"ס אין רשאי לתובעו קודם ל' היינו לקבוע לו זמן שישלם מיד אחר ל' כדי להרויח הזמן ב"ד אח"כ ע"ש לקמן סי' י"ד סמ"ע ס"ק ל"ז שרוצה לחלק בין ל' דסתם הלואה ובין קובע זמן וקמ"ל דאין נזקקין כלל תוך ל'. ואף להפ' דגם באינו מבזבז מ"מ כשיפסיד כשיגיע זמן יכול לתבוע קודם. א"כ גם בזה יפסיד הזמן ל' יום ששוה מעות כמבואר במשנה (מכות ג') דעדים משלמין. מ"מ כיון דיש לו מעות צריך לשלם מיד כשיגיע יום ל' או שאר זמן רק באומר ליתן לו זמן שישיג מעות. א"כ אין שום אמתלא תוך ל' שישקר זה כשיגיע זמן לומר שא"ל עתה. וא"ש דאינו רשאי דאסור לחשוד אותו כמו בשמיטה דמוזהר השמר לך כו' והיינו בהגיע זמן קודם שמיטה ואסור למנוע מחשש שישמיט הלוה א"ע מלשלם יום או יומים עד שיהי' משמט. ומיושב דמייתי לה הש"ס שם ויליף משמיטה כנ"ל

(ג) שא"י לתבעו. כ' סמ"ע וש"ך דקדק כו' לא לענין אא"פ תוך זמנו כו' א"כ עלה קאי בין בשטר בין ע"פ וא"י מנ"ל דתוס' דייקי מלישנא דר"ל הקובע זמן כו' והוא משום דמסתמא חושב הלוה שבזמן שקבע הוא שיהי' לו משא"כ סתם הלואה. וא"כ לסברת הש"ס דרבב"ח דדוקא בשטר דלא טריח למכתב שטר בבציר מל' ע"ש נראה דהוי כקובע זמן א"כ גם למה דמסיק שגם במלוה ע"פ מ"מ לא פליג על סברא הנ"ל דבשטר לא טריח כו' וידע שיצטרך על ל' יום. כמ"ש תוס' (שבת ד"מ) וסוף פ"ק דפסחים דהלכה כמכריע כשהזכירו בדבריהם בין כך וב"כ כו' דמודים שיש סברא לחלק ע"ש. א"כ בברייתא דמייתי א' בשטר וא' בע"פ מוכח דס"ל סברת רבב"ח רק דגם ע"פ סתם ל' אבל שפיר י"ל דבשטר הוי כקובע כנ"ל ושייך אין אדם פורע תוך זמנו לענין שיפרע בלא שבועה ומיתמי כנ"ל. עוד יש סברא בשטר דהא תוס' (ב"ב ה' ע"ב) כ' דהא דצריך שבועה דחזקה דשטרך בידי מ"ב לא אלים כ"כ משום דלמא אפשיטי דספרא כו'. אבל כשהוא תוך ל' מי הכריחו לפרוע ולהניח השטר בידו. והי' מיושב סי' ל"ט ש"ע דכ' משיך טפי מל' יום ע"ש (ס"ג). אך אין לחדש נגד סתימת הפ'. מ"מ יש לצרף כשיש עוד סברא כנ"ל. ולמ"ש לעיל דמשמע שא"י לתבעו אבל אם יש לו מעות וא"צ לו חייב לשלם בסתם הלואה ע"ש. א"כ קצת ראי' מסוף כתובות ב' שהוציאו שט"ח כו' וזה לעשר כו' דפריך אי דמטי זמני' מ"ט כו' ולוקי בסתם הלואה והב' לוה תוך ל' דלא הי' יכול לתבעו רק כשמלוהו עד אחר ל' א"כ יש לו מעות שא"צ לו שפיר יכול ליקח המעות שוב בע"כ דלוה ולמה נתן שטר וממילא באתרא דכ' שטרא והדר יהבי זוזי י"ל דפליגי דהו"ל למימסר מודעה