חידושי הרי"ם חושן משפט חלק א רפד

מלוהו לא הי' צריך לתפוס כיון שאין לו הנאה מההלואה כלל ע"ש. ולכך א"ש דכיון דנהנה פרוטה דר' יוסף ויש לו הנאה מההלואה שוב הוי ש"ש משום דתפיס לי' אזוזי וזה הוא שפיר שכר שמירה שהוא בידו ותפיס לי' כנ"ל דלא שייך תירוץ תוס' כיון שנהנה ולכך הוי שפיר ש"ש כנ"ל. אך כל זה תוך הזמן שאינו יכול למוכרו שייך טעם הנ"ל דיש לו הנאה במה שהוא בידו דתפיס לי' כו'. אבל אחר הזמן שיכול למוכרו א"כ שוב לא שייך טעם הנ"ל דאין לו הנאה כלל במה דתפיס דהא אם ימכרנו יהי' לו ג"כ מעותיו כנ"ל. ומשום פרוטה של ההלואה לחוד אינו ש"ש שאינו שכר שמירה כנ"ל

אך ע"ז כתבו שפיר הטעם דאחר הזמן שוב הוי ש"ש בשביל מצוה זו עצמה שמאריך זמן וממתין שלא למכרו וזה הוא ג"כ שכר שמירה ולכך כתבו דבפרעו שוב אינו ש"ש דהא לא תפיס לי' אחובי' כנ"ל. או י"ל שסוברים דמשום פרוטה הראשונה אינו ש"ש רק על זמן שקבע דהא בשומר שכר גמור שנוטל שכר על זמן ודאי דאח"כ בתר הזמן אינו רק ש"ח כמבואר להדיא גבי השוכר הפרה אינו נוטל שכר שבת כו' ע"ש (דנ"ח). וא"כ הכא למה יהי' ש"ש אחר הזמן ולכך כתבו הטעם דאחר זמן שוב הוי ש"ש בשביל שממתין כו' ועדיין נוטל שכר אבל תוך הזמן שפיר בל"ז הוי בשביל הפרוט' דההלואה ש"ש. וי"ל גם בפרע הוי ש"ש כנ"ל. רק בפרע אחר הזמן אז סוברים דאינו ש"ש דבשביל פרוטה דההלואה כבר נשלם הזמן רק משום שממתין וזה לא שייך בפרט משא"כ תוך הזמן גם פרע הוי ש"ש. או דסברי הטעם דשיטוח וניעור רק דבפרע הוי כשאר נפקד דהא המפקיד בעצמו יכול לשטחה ולנערה רק קודם שפרעו לא יניחו המלוה כמ"ש הרא"ש והטור ע"ש (סוף סימן זה)

ומיושב מה דתמה הש"ך (סק"י) על מהרשד"ם שהקשה על הרשב"א בפרע מהא דאומנין דבלא תפיס אזוזי הוי ש"ח ודחה הש"ך דהתם הוי ש"ש רק משום דתפיס כו' משא"כ כאן שהוא בשביל פרוטה הראשונה ע"ש. והוא תימה עליו איך לא ראה דרשב"א ז"ל כתב כן להדיא ע"ש. ולמ"ש מיושב דהא הפרוטה אינו שכר שמירה רק שהוא שוב ש"ש משום דתפיס לי' אחובי' ושפיר הקשה דבפרע דלא תפיס אחובי' שוב הוי ש"ח כהאי דאומנין כנ"ל

(יב) אלא שומר חנם. הש"ך ז"ל הביא תשובת רש"י ראובן שמשכן לשמעון כו' ולוי מסרו ליהודה כו' שפסק דישבע יודא כמה הי' שוה כשנאבד בפשיעה כו' וכ' דאע"ג דאמר ר"א זה נשבע כו' משום דלא קים לי' למלוה. וא"כ איך ישבע יודא כו' שאני הכא דכיון שיודא סבר ששלו שפיר קים לי' ע"ש. ותמוה מאוד כמ"ש הש"ך ז"ל דמשמע דאם הי' המלוה עצמו מודה במקצת לא הי' נשבע משום דלא קים לי' והא מבואר במשנה להיפך דחייב שבועת מודה מקצת ע"ש. ויש לישב דלכאורה קשה באמת למה נותנין שבועה להמלוה כיון דאמר בש"ס דלא קים לי', ומ"ש הש"ך דהלוה סבר דלא קים לי' כו' אבל באמת קים לי' הוא דוחק. ולכאורה י"ל דנותנין לו שבועה דע"י השבועה רמי אנפשי' ומידכר כמ"ש תוס' שבועות סוגיא דקציצה ע"ש. אך הא תוס' כ' שם דלכך גבי שכיר ובעה"ב לא אמרינן דיתנו לו שבועה ויהי' רמי אנפשי' היינו משום דכיון שהתחיל לכפור שוב לא יודה שיהי' בוש שיחזיקו אותו שהי' משקר במזיד ע"ש. וא"כ גם כאן נימא כן ואיך נותנין להמלוה שבועה הא כיון שהתחיל לכפור שוב לא יודה כנ"ל

וי"ל הטעם דהא באמת אית לי' מיגו דכופר הכל דע"כ איירי שיכול לכפור דאל"ה הוי הילך וא"כ איך נימא דישלם המלוה משום שאינו יכול לישבע דלא קים לי' כמו בשכיר כו' הא אית לי' מיגו רק דהוי מיגו דהעזה לאפטורי משבועה וא"כ איך נימא שישלם א"כ שוב נאמן במיגו דשוב הוי לאפטורי מממון ואמרינן מינו דהעזה כנ"ל. וא"ל דכיון דאמרינן דלא קים לי' כו' א"כ הוי מיגו בדדמי כיון דלא קים לי' וסובר שהוא אמת. ז"א דלכך שפיר נותנין לו שבועה דעי"כ יהי' רמי אנפשי' ומידכר. וא"ל כיון שהתחיל לכפור כו' דהעולם יחזיקו אותו לשקרן ששיקר במזיד ז"א דלא יחזיקו כלל דהא אם הי' רוצה לשקר במזיד הי' כופר הכל דעל זה שפיר אית לי' מיגו כיון דכל הטעם דאיו לו מיגו הוא משום דטועה דלא קים לי' כו' וא"כ ידעו כו' דאי במזיד א"כ אינו לי' מיגו כנ"ל. ולכך שפיר נשבע המלוה כנ"ל

אמנם רש"י ז"ל לטעמי' שסובר ב"ק ק"ז דבפיקדון דלא עשה לו טובה מעיז וגם כופר הכל חייב שבועה ע"ש. וא"כ שוב אין לו מיגו כלל דאף אם הי' כופר הכל הי' חייב כנ"ל. ושוב קשה כנ"ל למה ישבע המלוה הא לא קים לי' ושייך שפיר כיין שהתחיל לכפור כיון דלית לי' מיגו כנ"ל

אך באמת הא תוס' שם הקשו ממשנה זו דכשהמלוה כופר הכל פטור וע"כ דמתני' סובר אין עירוב פרשיות כו' דגם בפקדון בעי מודה מקצת ע"ש. וא"כ שפיר נשבע המלוה כשמודה מקצת אף דלא קים לי' דהא שפיר אית לי' מיגו כנ"ל. אמנם רש"י ז"ל שפסק לדידן דגם כופר הכל חייב בפיקדון וא"כ אין המלוה יכול לישבע משום לא קים לי' דליכא מיגו כנ"ל. ולכך כ' רש"י ז"ל שפיר אע"ג דאמר ר"א זה נשבע כו' דלא קים לי' וע"כ הא דבמתני' נשבע היינו משום דסברי דבעי מודה מקצת גם בפיקדון וממילא לדידן אינו יכול לישבע רק כ' הטעם כיון דהי' יודא סבר שהוא שלו שפיר קים לי' כנ"ל. כן י"ל שלא יהי' תמוה כ"כ

או יש לפרש דהא הטעם דלא מהימן במיגו דאינו יודע כ' תוס' (ב"מ צ"ז) דאין אדם. עושה עצמו ברצון מסופק והכא כיון דלא קים לי' שוב אית לי' מיגו דאינו יודע כמה הי' שוה דלא שייך הנ"ל וי"ל דסובר כהפ' דלא הוי מחויב שבועה ואיל"מ דלא הוי דבר שבמדה ובמשקל כו' ע"ש בר"ן ובש"ע לקמן. ובמשנה י"ל דאיירי שיש עדים שיודע שלא הי' יכול לטעון א"י משא"כ כאן. או שסובר כהראב"ד כיון דלא קים לי' ולא הוי לי' למידע לא אמרינן מתוך כו'. ולכך כ' רק משום דסבר שהוא שלו קים לי' בגווי' וליכא מיגו דאין עושה ברצון מסופק כנ"ל

סעיף ג' המלוה על המשכון וחזר המלוה והפקיד ללוה ונגנב או נאבד חייב המלוה אע"פ שביד הלה אבד כיון דבתורת פקדון נתנו לו אכתי ברשותא דמלוה קאי כו' (הג"ה ראובן שנתן לשמעון משכון למשכנו אצל כותי ושמעון נתן משכון אחר לכותי ועכב משכון של ראובן בידו נעשה עליו שומר כאלו הלוהו עליו)

(יג) המלוה על המשכון כו'. ולכאורה קשה הא הוי שמירה בבעלים כמו שמור לי ואשמור לך כיון שגם הב' מחויב לשמור לו וגם כאן הא הלוה מחויב לשמרו ג"כ מפשיעה ולמה יתחייב המלוה בגניבה כו' כיון שגם הוא משועבד כנ"ל. אך ז"א מב' טעמים חדא דהא הי' עמו בשעת שבורה ומתה לא מהני ודוקא בשעה שנעשה שומר כו' וכאן המלוה הוא שומר מקודם כנ"ל. ועוד דהלוה אינו מחויב כלל לשומרו דהא הוא שלו רק דהמלוה נפטר מאחריות פשיעה כיון שקיבלו הוא לפקדון אבל אינו מחויב לשמור שיהי' נקרא שמירה בבעליה כנ"ל. וגם אין להקשות להיפך דהלוה לא יתחייב גם בפשיעה דנגד הלוה הוי שפיר בבעלים דהא המלוה משועבד לשמרו מגניבה דהוי ש"ש וזה הוא הי' עמו בשעת שאלה דמיד כשמקבלו בפיקדון משועבד המלוה לו לשמרו מגניבה כו'. אך גם זה לא קשה חדא דזה לא מיקרי שמירה בבעלים כיון שגוף החפץ אינו שלו. ואף שהמלוה משועבד מ"מ הא אינו שלו. אך זה יש לדחות כיון דבע"ח קונה משכון הוי שפיר בעלים ובפרט שלא בשעת הלואתו דקני לי' קנין גמור ע"ש והי' ראוי לפטור גם מפשיעה. אך י"ל דבשלמא בכל דוכתי בבעלים לא חייבה תורה בדין שומרין וממילא פטור גם מפשיעה כנ"ל. משא"כ כיון שהלוה קיבלו בפיקדון ופשיעה הוא דבר שבידו שלא לפשוע א"כ כיון שקיבלו פטר את המלוה עכ"פ מאחריות פשיעה שלו וכיון שהמלוה פטור ממילא חייב הלוה לשלם לו חובו ואין זה צריך לדין שומרים כנ"ל

או י"ל דבשלמא בשמור לי ואשמור לך דכיון שהחפץ בביתו מחויב לשמרו והגוף משועבד לשמור חפץ שלו הוי בעליו עמו. אבל נראה פשוט דאם החנה וקיבל עליו על חפץ של א' שהוא ביד