חידושי הרי"ם חושן משפט חלק א רעד

רק מאימתי נזקפין משעת העמדה בדין ואח"כ אם זקפן במלוה והאריך לו כמ"ש ראב"ד נעשית מלוה ומשמט אבל לא זקוף אינו משמט משום דהוי מעשה ב"ד כנ"ל וא"ש כפשטי'. ואפשר דמאימתי בתרא לא קאי אכתיבה דגם שמואל אמר רק זקפה דבכתיבה שייך גם בלא העמדה בדין זקיפה כנ"ל

אולם הר"ש (פ"י דשבועות) כ' חד תי' לחלק בין כ' פס"ד או לא כתבו ע"ש די"ל דס"ל ביש פ"ד אנ"פ כנ"ל. וי"ל ירושלמי מלוה ונעשה כפרנית שהוחזק כפרן סגי בגמ"ד לחוד דג"כ א"נ פרעתי כנ"ל. וזה פי' ב' דראב"ד וכן משמע דקאי אמעשה ב"ד כפרנית אף שהוחזק כ' וזקף אח"כ במלוה משמט. וגם לדין כ' גובה כל א' כדינו קנס מעדיות אונס כו' כתובה זבורית נעשה מלוה שניהם גובין בינונית ע"ש. והיינו כנ"ל וא"צ להגיה בירושלמי גם בגיטין פ' הנזקין דנקיט סתם גובה כנ"ל דקאי על אונס כו' וכתובה כל א' כינו כנ"ל

ונראה טעם הר"ש לחלק בין כתבו פסק דין או בע"פ דקאי על המשנה וכמ"ש לעיל דפס"ד היינו אדרכתא ומבואר בש"ס ב"מ ל"ה ע"ב דלרבא אכיל פירי מכי מטי אדרכתא לידי' ולאביי עבז"ל משחתמו האדרכתא ופירש"י דב"ד כותבין אדרכתא פ"ד אנכסי לוה שבכ"מ שימצאם יקחם ומוסרין לו השטר ע"ש. וא"כ לדידהו ודאי דכגבוי כיון דאכיל פירי ועדיף ממשכנתא ואף דעדיין יכול לסלקו במעות מ"מ היינו מטעם שומא הדרי דחשוב כחוזר ומוכר לו כדאמר בש"ס ט"ז ע"ב דמה"ט אכיל פירי בלא נכייתא. רק גם למ"ד כי שלימי יומי אכרזתא מ"מ לענין שמיטה כגבוי דאין הוא הנוגש עוד. ועוד דהא עבדים אין מכריזין שמא יברחו ע"ש כתובות ק' דכשיפסיד מלוה ע"י הכרזה אין מכריזין וא"כ כשיפסיד שישמט יגבה בלא הכרזה ולא הפקיע זכותו משעת האדרכתא ע"י ההכרזה ושפיר גם לרבא זכה בקרקע כי מטי אדרכתא לידי' קודם שמיטה כשמושך ימי הכרזה עד אחר שמיטה דיפסיד אי ליבעי הכרזה. א"כ אף שמכריזין מ"מ הזכי' בקרקע הוא כי מטי פ"ד לידי' ואינו משמט כיון דאם לא יזכה יפסיד ולא יהי' הכרזה כלל כדי שלא יפסיד ושוב זכה מיד אף שיכריזו כנ"ל ע"ש ב"מ ט"ז תוס' ד"ה שטר חלטתא כו' ע"ש. וי"ל דגם הרא"ש וש"ע כונתם פסק דין אדרכתא כנ"ל. די"ל החילוק דהא לא יהבין לי' אדרכתא אלא א"כ קרעו לשטרא דכל דלא כתיב בי' כו' (ב"ב קס"ט). א"כ פקע שוב שאין מלוה הנוגש רק הב"ד ועדיף ממוסר שטרו לב"ד. משא"כ לא כתבו אף שגמרו הדין שחייב מ"מ כיון דעדיין השטר ביד מלוה שייך לא יגוש ומשמט כנ"ל. וי"ל גם במלוה ע"פ זה החילוק דבכפרנית דא"א לו לנגשו מצד תביעתו לחוד דהא כפר רק ע"י הפ"ד שהוחזק כפרן וחייבוהו הוי כמסר חובו לב"ד דגם אחר הפ"ד לא יתבענו מצד עצמו נתחייבת לי בב"ד כיון שכופר ולא צ"ד. משא"כ בהודאה וציית דינא. או קנס אף שנתחייב בב"ד דצריך לגוף החיוב אבל כיון שאינו כפרן יכול שפיר לתבעו אח"כ נתחייבת לי בב"ד. ושייך לא יגוש ומשמט אף דגמ"ד. ומ"מ בכתבו אדרכתא גם בקנס נראה דאינו משמט כנ"ל

סעיף ט' (ה) המלוה כו' שלא ישמיט הוא חוב זה תנאו קיים. והקשה לח"מ (פי"ג מה' מכירה) בש"ס מדמי לאונאה והתם קי"ל תנאו בטל וכ' שדוחק הנ"ל לומר דהכא ידע דמחיל ע"ש. ושאר פ' כ' דטעמא דהכא חשוב ידע שיש שביעית ע"ש. ולתוס' שכ' (כתובות פ"ד) בירושה וכה"ג דחשוב לא ידע קשה דגם כאן שמא יפרע קודם. ולע"ד גם לשאר פ' קשה דבשלמא מחילה דסגי בדיבור מהני אבל כאן כיון דמצד תנאי לח מהני רק ידע ומחיל וכאן מתחייב בדבר שאינו חייב כמ"ש רמב"ם וש"ע ובמה מתחייב בלא קנין ושטר דהא שטר זה נמחל שיעבודו בשביעית. והא גבי מי שפרע מקצת חובו אא"א כו' כ' הר"ן דהוי נמחל שיעבודו ולא מהני רק כשמתנה שיהי' למפרע פרעון זה למתנה ע"ש נדרים (דכ"ז). וא"כ כאן שמתנה שאף שישמט שביעית החוב מחייב א"ע במה שאינו חייב אף מעכשיו חשוב מחייב א"ע בלי שטר דהא מתנה כשיהי' פקע חיוב זה ההלואה שבשטר ע"י שמיטה מתחייב בחיוב אחר וע"ז אין כאן שטר ולא מהני בדיבור. וי"ל דהרמב"ם לטעמי' דס"ל גם באומר חייב אני לך בשטר מהני כיון שהזכיר שטר אף שלא כ' ונתן ע"ש ולעיל סי' מ'. א"כ כאן אמירתו ע"ט כו' הוי כאומר שמחייב א"ע בשטר זה אף שיהיה נמחל שיעבודו י"ל דאף שבאמת אינו שטר מ"מ עכ"פ הוא אומר שמחייב א"ע בשטר ומהני גם ע"פ כנ"ל. והגם שי"ל דגרע ברוצה בשטר זה ואינו שטר מ"מ אינו מוכרח וי"ל כנ"ל. חבל רוב הפ' חולקין סי' מ' דבאמירה שהזכיר שטר לא מהני א"כ לא יועיל כאן שבאמת נמחל השטר כנ"ל. עוד קשה כמ"ש לעיל ממ"נ אי מחייב א"ע מעכשיו לאחר שישמט א"כ גם חיוב זה שביעית משמטו. ומ"ש לעיל דהוי כלא הגיע זמנו לענין חיוב זה שהוא למפרע כשישמט החיוב ע"ש. יש לדחות דלא מצינו זה כיון שע"י תנאי הי' למפרע החיוב חשיב לא יגוש דהא בפרה שחלקה שביעית ר"ה ונתעברה השנה משמט אף דאז הי' י"ט ולא הי' יכול לתבעו מ"מ כיון דאיגלאי למפרע דחול הי' משמט כן אמר להדיא בש"ס (שבת קמ"ח) וממילא גם בחיוב על תנאי כן אף דקיום התנאי אחר שמיטה למפרע כנ"ל משמט כנ"ל. ואם מחייב א"ע חיוב חדש אחר שביעית א"כ הוי כלאחר ל' דיכול לחזור בו קודם. ועוד דא"כ השטר ודאי בטל והוי ע"פ דלא מיחייב בדיבור כנ"ל. ועוד דהוי אסמכתא זה החיוב דהוי ממש אם לא אפרע לך בזמנו שהזמן קודם שביעית ומחייב א"ע כשלא יפרע בזמנו מחייב א"ע חיוב חדש במה שאינו חייב דלכ"ע הוי אסמכתא ע"ש סי' מ' דוקא מחייב א"ע בלי תנאי ע"ש בש"ך. ואף מעכשיו לחוד לרוב הפ' הוי אסמכתא דסבור שיפרע בזמנו וממילא הוי כלא ידע דמחיל כנ"ל. וי"ל דמ"מ כיון שאינו רק זה החיוב עצמו ואינו מפסיד דהא מחזיר חוב אחר שביעית רוח חכמים נוחה הימנו. ואומר לא בחובי אלא במתנה. א"כ זה החיוב מה שאינו חייב ע"י שמיטה הוי דבר שראוי לעשות דהיינו במתנה אני נותן. וגם ע"מ שאיני פורע בזמנו שהי' מחייב זה נפסד דעי"ז נשמט. הוי כאם אוביר ולא אעביד אשלם במיטב דלא הוי אסמכתא ומהני כנ"ל. ומיושב ג"כ מה דקשה דפריך (מכות ג') ללישנא דמלוה לי' שנים משמט ממתני' לוקי בע"מ שלא תשמטני וכן ק' הירושלמי דלי' שנים הוי כע"מ שלא תשמטני ע"ש. ולהנ"ל י"ל דהא דמהני חיובו בדיבור הוא ג"כ מטעם הנ"ל כיון שבפשיעתו שאינו משלם בזמנו מפסיד שמשמט ויש עליו חיוב לצי"ש כמו כופף קומתו לשוי' טמון באש אף שפטרתו תורה חייב לצי"ש וכן בהנ"ל. וכה"ג מהני קבלה לחוד שקיבל עליו חיוב גמור כמ"ש הפ' גבי אוביר כו' וגבי אפרותא דזיל שפוט כו' (ב"מ ע"ג). משא"כ במלוה לי' שנים דלא פשע כלום שוב לא מהני ע"מ כו' משום מחייב עצמו דבדיבור לא מחייב כנ"ל

גם י"ל כמ"ש הר"ן גבי מי שפרע מקצת כו' דהמעות מתנה. כך התנאי בשטר ע"מ שלא תשמט היינו שאם לא יפרע קודם ויעבור שמיטה יהי' למפרע המעות לא הלואה רק שבעד המעות נותן לו שטר חיוב על עצמו שמחייב א"ע במה שאינו חייב כמו שטר הקנאה שיהיה החיוב למפרע מעכשיו ולאחר שביעית היינו שהזמן פרעון יהי' אחר שביעית. ושוב כשאינו משלם קודם לא משמט זה החיוב שזמנו אחר שביעית. ומהני החיוב שהוא בשטר כיון דפקע ההלואה למפרע כנ"ל. והשטר הוא ע"ז החיוב ולא נמחל שיעבודו מעולם וגבי שפיר גם מלקוחות כנ"ל ומיושב ג"כ גמרא דאי ס"ל דמשמט מלוה לי' שנים לא מהני כלל מה שמחייב אם א"ע דגם זה נשמט כנ"ל

אולם לתוס' דחשוב לא ידע בירושה קשה כנ"ל. וגם דנראה דש"פ עיקר החילוק דבאונאה לא ידע דכפי שהי' סבור שאינו מתאנה אינו מפסיד כלום בתנאו שלא יהא דין אונאה. מה שאין כן ירושה דיודע ספק זה שוה ממון דאפשר שיהי' ומוחל ספק זה. ותוס' סוברים דגם ס' זה חשוב לא ידע דאם הי' יודע שיזכה לא הי' מוחל. א"כ לא נחלקו רק במה שאין בידו דלא חשוב אסמכתא משא"כ כשבידו ולאו בידו דהי' סבור שיוכל לפרוע בזמנו חשוב לא ידע כנ"ל וצ"ל כנ"ל

עוד י"ל דשמטה הוי רק כהפקר וסלוק מהחוב דיליף (בירושלמי דפאה) שמטה אחרת כזו הפקר וגם בחוב כנ"ל וממילא זוכה לוה. וכיון דחזינן פ' מרובה ביאוש זה מתיאש וזה אינו רוצה לקנות לא קני. י"ל מה"ט מהני ע"מ שלא תשמטני בשביעית שלא יקנה