חידושי הרי"ם חושן משפט חלק א רעב

סעיף ז' (ב) הלוהו ותבעו ובפר ונשבע כו'. ז"ל הטור וברמב"ם כ' רק כפר כו' והראב"ד הוא שהשיג א"א כו' עמד בכפירתו אינו משמט כו'. ואולי אינו כמו שהוא סובר דלאו בכפירה תלי' כו' אלא או שפטרוהו ב"ד בשבועתו ונשבע קודם שביעית או כו' שאם כמו שהוא כו' מתני' דשביעית קשי' והשביעית משמטת את השבועה וה"ז עומד בכפירתו ע"ש. ובכ"מ וב"י ישב ד' רמב"ם ע"פ הר"ן דמתני' בתבעו קודם שביעית והודה מקצת וכפר מקצת וסד"א כיון דתביעת מקצת שכפר במקומה שלא נשמט יהי' חיוב שבועה קמ"ל דשביעית משמטת שבועה דכיון שהשמיטה אותו מקצת שהודה נמצא שאינו אלא כופר הכל ואותו מקצת דהודאה שהממון נשמט אף הדבור הבא מכחו נשמט ע"ש. ובש"ע כ' ונשבע. ותמוה מאד לע"ד שהניח המחבר דרכו לכתוב לשון הרמב"ם. והראב"ד כ' אולי אינו כו'. ולע"ד ד' רמב"ם ברורים ודבריהם תמוהים והא לדברי הר"ן דין זה דוקא במודה מקצת אבל שבועת ע"א לא שייך טעם הנ"ל. ומתני' סתמא תני משמטת את השבועה. וכן בב' פרוזבל על מקצת שהודה. וכן הודה מקצת בגזלה או פקדון. ותמוה ג"כ על המחבר שפ' כטעם הר"ן א"כ למה כ' ס"ו סתם כל דבר שמשמט כו' משמט שבועתו. הא אין זה רק במודה מקצת וכנ"ל. וגם גוף ד' הר"ן תמוה הא לענין דבר שבמשקל כו'. וכמה דוכתי כ' הר"ן דכשיצאה הודאה מפיו בפטור לא מחייב אח"כ אף דנעשה אח"כ דבר שבמדה כו' כ"ש להיפוך דכשכבר נתחייב שבועה קודם שביעית שהי' מ"מ מה בכך שנפטר אח"כ ממקצת שהודה. וכי אם שילם אח"כ מקצת שהודה או הלה מחל לו מ"מ ודאי דלא נפטר משבועה שנתחייב על הכפירה דדוקא הילך בשעת הודאה פטור לא אח"כ. וא"כ אף דנשמט מה שהודה מ"מ כיון דהכפירה חייב למה נפטר מחיוב שבועה שכבר נתחייב. ובאמת יותר תמוה מה מקשה הראב"ד ולמה נדחק הר"ן הלא הדבר פשוט דהא דכפרנית אינו משמט הוא משום דלא שייך בי' לא יגוש כיון שכבר כפר בב"ד א"י לנגשו עוד והוי כמו לעשר שנים כיון שכל שביעית עמד בכפירתו ליכא לא יגוש ולכך כשמודה אח"כ חייב שלא נשמט. ולכך א"ל קרא ה"א דחייב שבועה אח"כ שאלו יודה חייב וקמ"ל וזה דבר שמשמט השבועה דהא לענין השבועה שפיר הי' שייך לא יגוש דזה הי' יכול לנגשו שישבע או ישלם. דנהי דהממון לא נשמט דחשוב לענין הממון דליכא לא יגוש כיון שהי' יכול לפטור בשבועה דמה"ט קי"ל משביע ע"א פטור דהוי רק גורם לממון דלאו כממון ע"ש פ' שה"ע. ולכך לא חשוב לענין חיוב הממון לא יגוש כיון שכפר והי' יכול לפטור בשבועה א"י לנגשו הממון. מ"מ חיוב השבועה הי' יכול לנגשו שישבע כיון שאינו משלם וילפינן שגם דבור השבועה משמט ופטור מלשבע אחר שמטה אף דאם מודה אח"כ חיוב הממון משלם דהחיוב ממון לא נשמט כנ"ל. וזה מפורש בלשון הרמב"ם ז"ל משמט השבועה כו' לא יגוש לא להשבע ולא לשלם ע"ש

ונראה טעם הר"ן דלא ניחא לי' כנ"ל משום דאי לא נשמט גוף החוב שהי' כפרנית א"כ מה בכך שיפטור משבועה הא עדיין יוכל לתבעו אחר שמטה הכל ויהי' מודה מקצת ויתחייב שבועה על הכפירה כיון דאם יודה חייב לשלם וע"ז כ' הר"ן שפיר דעכשיו תביעה חדשה וכבר נשמט מקצת שהודה ואין עוד מ"מ רק כ"ה. וא"כ י"ל דמודה הר"ן לטעם הנ"ל שכתבנו דנשמט חיוב השבועה שמקודם השמטה. אבל מ"מ כשעדיין תביעתו קיימת אחר שמטה על הכל וזה יהי' מ"מ כגון שכ' פרוזבל וכה"ג הי' יכול לחזור ולתבעו והי' חייב משום מ"מ אח"כ ולכך כ' טעמו דאין עכשיו מ"מ. ואף דלכאורה הא במודה מקצת ונתחייב שבועה ומחל לו או פטרו משבועה ודאי דא"י לחזור ולתבעו לחייבו שבועה אף שלא מחל לו הממון א"כ גם פטור התורה כן. י"ל דס"ל לחלק שפטרו מדעת הוי כנותן לו נאמנות משא"כ בפטור מגזה"כ שנשמט א"א ללמוד מקרא דמשמט דבור השבועה רק החיוב שהי' עליו מחמת הודאתו אז. ונ"מ כשאח"כ נשמט ההודאה או פרע לו או מחל מה שהודה דמ"מ הי' נשאר החיוב שבועה וזה נשמט אבל כשעדיין ההודאה קיימת מהני תביעתו אח"כ דמ"מ חייב לו והוא מ"מ מתחייב שבועה בהודאה זו עכשיו. דמעולם לא יצאה הודאה מפיו בפטור דגם אז הי' בחיוב רק שנשמט כנ"ל. וא"כ י"ל דלדינא אין נ"מ דגם להר"ן פטור גם בשבועת ע"א דהא נשמט חיוב השבועה ואם יתבענו אח"כ ע"י העדות שהעיד קודם שמיטה אף אם יועיל ראינו עד שנחקרה בב"ד גם בע"א כמ"ש תוס' (כתובות כ'). מ"מ זה החיוב לחייבו אח"כ לשבע או לשלם כשלא ישבע מחמת עדות הראשון זה החיוב כבר הי' לו ונשמט ופטור. ורק שיעיד העד מחדש אחר שמטה זה לא מהני דחדא הגדה כתיבא. ואף להפ' בהעיד בהיותו קרוב כו' לא עביד לאחזוקי דיבורי'. מ"מ דוקא כשהי' פסול דלא חשוב הגדה אבל בעד כשר שהועיל לחייבו אז י"ל לכ"ע לא מהני הגדה שני' לחייבו עוד הפעם. ועוד שאין שום תוספות בעדותו ממה שכבר העיד ונשמט. ורק במ"מ וכ' פרוזבל ג"כ פטור דאין כ' פרוזבל רק על הקרקע משום דחשוב כגבוי שוב א"א לחייבו שבועה על הודאה זו דהוי הודאת שיעבוד קרקע והילך כיון דמצ"ע נשמט ורק משום דכגבוי כל החיוב דהודאה שוב הוי ש"ק והילך כנ"ל. וכן מ"מ גזלה ופקדון ג"כ או כעין הילך ואי נאבד נשמט וכן הקפת חנותו וכה"ג כיון שכבר עמד בדין והודה הוי מלוה ונשמט כנ"ל. ומ"מ פשט לשון הרמב"ם לע"ד כפשטי' דאף שלא נשמט ממון שכפר מ"מ כיון שלא נתוסף חיוב אחר רק אותו חיוב שהי' קודם ונשמט החיוב שבועה נפטר ואף שיתבענו מחדש אינו חייב. ונ"מ לדינא דלרמב"ם ור"ן הנ"ל כשהי' מ"מ ונתחייב שבועה קודם ונשמט ואח"כ מביא ע"א מחייבו שבועה דזה חיוב שבועה מחדש והממון חייב. וכן חזר והלוה ומודה הודאה אחרת חייב כנ"ל

והראב"ד ז"ל סובר דהפי' משמטת השבועה הוא גוף הממון כיון שהי' עליו חיוב לישבע או לשלם אף דקי"ל גורם לאו כממון כאן יליף דבר השמטה שאף דיבור הגורם לממון ג"כ משמט החיוב. והיינו דמשמט השבועה חיוב ממון שיש עליו שבועה מאחר שלא נפטר דבש"ד כל שאינו נשבע חשוב ממון דקי"ל משאיל"מ וממילא פטור אף שמודה אח"כ או זה מביא ע"א וכה"ג. דע"כ לפרש כן לראב"ד ז"ל דא"א לומר משמטת השבועה כפשטי' דל"ל קרא כיון שאם יודה ג"כ פטור לדבריו דבלא נשבע קודם שמטה גם כפרנית משמט. וע"כ דהוא גופא דיליף מקרא שמשמט חוב של שבועה כיון שלא נפטר לגמרי בב"ד קודם שביעית. וא"כ תמוה מאד ד' ד"מ שכ' על ב"י שדבריו א"נ וכ' דרמב"ם דוקא בנשבע. ומסולק בזה השגת הראב"ד ע"ש. הלא זה הוא שהשיג הראב"ד דהרמב"ם לא הזכיר נשבע. ואיך מישב. שוב ראיתי בהגהת דו"פ הניח בצ"ע איך משוה הדעות הרי רמב"ם לא הזכיר נשבע כלל ע"ש. וגם על הב"י קשה כנ"ל

ונראה לישב דבריהם ז"ל. דהא קשה אם נפרש דברי ראב"ד ז"ל כנ"ל הרי לא הזכיר הרמב"ם כלל שהי' עליו חיוב שבועה רק הלוהו ותבעו וכפר בו כו' וי"ל בכ"ה שנפטר לגמרי ואיך השיג הראב"ד דלמא ביש חיוב שבועה מודה דנשמט כל שלא נשבע. וגם ראב"ד לא הזכיר מקודם ביש חיוב שבועה רק מפרש כפרנית דוקא בנשבע ופטרוהו ב"ד בשבועתו. ולמה לא פי' כפרנית בכ"ה ופטור ואף בלא נשבע אינו משמט מ"מ ל"ק ממתני' דמשמט שבועה כיון דיש חיוב שבועה נשמט כנ"ל. ולכך י"ל די ראב"ד דסבר כיון דקי"ל כופר במלוה כשר כל שלא נשבע דאשתמוטי משתמיט רק בנשבע פסול ע"ש (סי' צ"ב). כן לא חשיב כפרנית בכפירה גרידא דמשתמיט אבל אינו רוצה לגזול רק עד דהוה לי' זוזי. וממילא אין התובע מסולק מלתבעו עוד שמא יש לו מעות ושייך לא יגוש ומשמט רק כשנשבע ופטרוהו ב"ד ע"י השבועה שפיר מסולק מלתבעו עוד דרוצה לגזול ולא שייך לא יגוש כנ"ל. ושפיר השיג על הרמב"ם דבכפירה לחוד לא סגי כנ"ל דאל"ה גם בחיוב שבועה לא הי' משמט שהרי כפר. וע"ז כ' רמ"א בד"מ שי"ל דגם רמב"ם מודה במחויב שבועה קודם שביעית ולא נשבע שמשמט גם החוב כיון שיש עליו לשבע או לשלם כנ"ל. רק הרמב"ם מיירי באינו חייב שבועה, וכ"ה ועכ"פ נפטר לגמרי דבזה נחלק עם הראב"ד כנ"ל. וממילא לדידן בחיוב שבועה דוקא בנשבע