חידושי הרי"ם חושן משפט חלק א רסט

מעיד שקר רק שחטפו מה שלא העיד כלל ואינו ענין כלל לשם פלוני רבעני דמעיד עליו שחייב מיתה רק מוסיף לרצוני שמע"ר אינו נאמן ע"ז ופ"ד שהי' לאנסו כמו בלי דיבורו. ואף לקושיית התוס' שם בהא דאנוסים מחמת ממון ע"כ לא קשיא להו רק באומר אנוסים דהי' מפרשין מ"נ שאינו רשע ומה שאומר מ"מ לא נאמינו והוצרכו. לתירוצם ע"ש. משא"כ בא מרים שקר העדנו או חתמנו מבואר בש"ס וכל הפ' דאמרינן א"א מע"ר ולא שייך פ"ד דנימא מעצמינו שהיו אנוסים מ"נ מה שלא אמרו כלל שהיו אנוסים וכן כאן כנ"ל

ונראה דגם סמ"ע וש"ך מיירי רק כשאומר שטעה ונתן לו וכה"ג דבעדות רק מטעם חוזר ומגיד משא"כ שהי' רק מתורת שליש. ואף דבמוקדם וכה"ג מבואר סי' מ"ג במה דאין מצוי לטעות א"נ הוא ג"כ משום חוזר ומגיד דבאין כ"י יממ"א נאמן. ואף דבע"ד א"נ טעיתי רק מיגו דפרעתי מ"מ כיון דעכשיו מעיד בתורת עדות נאמן להשביע אף במה שבע"ד אינו נאמן ככל עדות כיון דלא משוי נפשי' רשע כנ"ל. ואף דבסתם לא תלינן בטעות מ"מ נאמן כע"א כנ"ל. ולטעם א' שכ'. גם בזה א"נ דאין דש"א במקום שנים כנ"ל. ואפשר דגם הסמ"ע מודה לדינא כנ"ל. רק הפי' דהי' גובה הוא דאם הי' הדין דהוי מתיך שאיל"מ וא"י לגבות לא הי' חשוב איסור מה שנותנו לו כמפקיד בידו דאין חשש שיגבה דיאמר השליש שהפקידו ושא"י ויהיה מתוך ולא יגבה וא"כ הי' הדין דנאמן להשביע דלא שייך אאמע"ר וכנ"ל. דלמה נימא דאינו נאמן ויהי' איסור הא אי נחמן לא עביד איסור כעדיין שלישית בידו. ע"ז כ' כיון דאם הי' מכחיש הי' גובה היינו דאף שיהיה הדין דנאמן מ"מ כשמכחיש יגבה בשבועה עכ"פ ושוב עשה שלא כדין שהחזיר שמא יכחיש ושוב אינו נאמן גם להשביע דא"א מע"ר וגם דחשיב החזרה כהעיד שכדין כנ"ל. ומ"מ נראה דאף שנתן לו בפני עדים ואמר שא"י דאז לא יוכל להכחיש מ"מ עשה שלא כדין דזימנין דמייתי עדים וגבי שלא כדין כנ"ל. ומ"מ אפשר כשאומר שנתן בפני עדים כנ"ל שוב חשוב מצוי לטעות כה"ג דרשאי כנו מאן דלא ידע דר' אסי במוקדם ע"ש (בש"ך סי' מ"ג ס"ק ט"ו) וא"כ שוב אפשר גם בסתם לא שייך א"א מע"ר דאמרינן שיתן בפ"ע ואמר בפניהם שא"י. מ"מ נראה עיקר דדוקא באומר שטעה ונתן לו שחשב שנותן לו ד"א כהאי דטעה ונתן הגט לאשה כו' (גיטין פ') דל"ש אמע"ר וגם טעם א' שכתבנו דאין דש"א במקום שנים י"ל ג"כ דלא שייך דנהי דבמתכוין להחזיר הוא כאלו אומר בפירוש שכדין מ"מ מאחר שאומר שבטעות נתן כנ"ל א"כ מעיד שמעולם לא הגיד כלל שכדין כיון שמה שנתן היה בטעות והוי כדאמר בש"ס (כתובות י"ט) גבי תנאי חד נמי למעקר סהדותי' קאי כו' ובעדות גם כה"ג חשיב חוזר ומגיד. משא"כ בשליש דהחזרה אינו עדות רק הגדה בתורת שליש דהימני' וכיון דאומר עכשיו בתורת עדות שהי' בטעות ולא הגיד כלל בתורת שליש שכדין שפיר י"ל דמהני עדותו כע"א להשביע כנ"ל. כמו בתנאי הנ"ל אי לא הוי חשיב חוזר ומגיד כנ"ל ושפיר נסתפק הש"ך ז"ל. ואף דהלשון משמע קצת דקאי על מ"ש שעבר על ד"ח ואעפ"כ מסתפק לענין שבועה מ"מ אינו מוכרח וי"ל דמילתא באפי נפשי' הוא דעבר אד"ח ואם הי' מכחיש כו' ובגווני דלא שייך משים עצמו רשע כנ"ל

סימן סו

סעיף א' (א) בהג"ה ובמקום דלא קנה הלוקח השטר ואומר שהמוכר עדיין יכתוב וימסור לו והמוכר חוזר במכירה י"א דאינו חייב לקבל מי שפרע כו'. והוא מדברי בעה"ת בשער נ"א ח"ד. ועיין בש"ך ס"ק ה' שחולק עליו וסובר שבודאי חייב לקבל מי שפרע דלא שייך הכא אין אונאה לשטרות כיון שלא קנה הנייר להראי' והזכות שבו רק לצור. ובהדיא מבואר לקמן דהמוכר שטרותיו לבשם יש בו משום אונאה. ולפע"ד דברי הבעה"ת נכונים לפי המבואר לקמן סי' י"ז דאף היכא דלא קנה השטר כגון במסירה בלא כתיבה מ"מ אם יגבה הלוקח אח"כ מהלוה לא מפקינן מיני' ע"ש. וא"כ ממילא הכא אף שלא קנה השטר לגבות בו מ"מ עדיין שוה הזכות והראי' שבשטר לענין זה שאם יגבה מהלוה יועיל והנאהו במה שנתן לו יותר כדי לגבות בו לכתחילה. ולענין זה שפיר אין אונאה לשטרות כיון שהקנין מועיל גם לראי' שבו כנ"ל. ובזה מיושב גם קושי' שני' שהקשה הש"ך ז"ל דהכא יש כאן ביטול מקח כיון שלא הועיל המכירה לענין מה שקנהו וביטול מקח שייך גם בשטרות. ולמ"ש מיושב שהרי הועיל המכירה גם להראי' שבשטר רק שהי' סבר שהראי' שבו שוה יותר וזה הוא בגדר אונאה. עוד י"ל דהראי' שבשטר שוה ממון לענין זה שהרי באמת הלוה לא יצטרך לשלם להמוכר כיון שאין השטר בידו. ואף דקי"ל כותבין שובר מ"מ יוכל הלוה לכפור בהחוב. ואף לפי מאי דקי"ל לעיל סי' ט"ז דהתובע לחבירו שטר שבידך זכות יש לו בו שחייב להראותו בפני ב"ד. ועי' בש"ך ס"ק שאח"ז שכ' בהדיא שגם בנ"ד חייב הלוקח להראות השטר כדי שיגבה בו המוכר. מ"מ י"ל דעת הבעה"ת דהכא אינו חייב להראות שהרי הכא קנה ממנו שיוי הזכות שבשטר ואף שאינו מועיל לגבות בו מ"מ מועיל נגד הזכות המצטרך למלוה וכמ"ש התוס' ב"ב ד' ע"ו דהיכא שמצא שט"ח לאחר יאוש אף שלא קנה החוב מ"מ שוה לענין הזכות שיש בו למלוה וא"ש ג"כ כנ"ל דהטעם דאינו נקנה במסירה משום שבמסירת השטר אין השיעבוד נמשך עמו ולכך אינו נקנה אבל לענין הזכות שיש לו בנייר זה שוב נקנה במסירה לחוד דזה הוא בהנייר וזה הזכות שפיר קונה וסובר שאין צריך להראותו כנ"ל ושוב על המותר אין אונאה לשטרות כנ"ל

סעיף ד' (ב) יש מי שאומר שצריך מסירת השטר מקמי כתיבת השיעבוד כו'. עיין ש"ך ס"ק י"ד על מ"ש הסמ"ע דביחד מועיל והקשה דאי אפשר לצמצם לכתוב ולמסור בכ"א. דבריו תמוהים לי דהא לעיל ס"ב שצריך שתבא לידו אותו כתיבה ואינו תלוי בכתיבה רק שימסור לו שטר הכתוב בו קני לך וכן כ' הש"ך שם דמסתבר כן וא"כ למה אי אפשר לצמצם שימסור ב' השטרות יחד לידו דבשלמא אי תלוי רק בכתיבה שפיר משא"כ כנ"ל. ואפשר דהש"ך דייק לה מדכ' בש"ע שצריך מסירת שטר מקמי כתיבת השיעבוד ולמה בעי קודם הכתיבה הא גם אחר הכתיבה מועיל רק שימסור קודם שימסור שטר הכתיבה והי' לו לכתוב מקמי שימסור שטר הכתיבה. ולכך דייק דקאי כדיעה א' שם דלא בעינן שיבא לידו רק כתיבה לחוד ואפשר להפוסקים כאביי דעידיו בחתומיו זכין לו היכא דמטי לידו לבסוף וא"כ לכך בעי מקמי הכתיבה דאם נכתב השטר כתיבה קודם א"כ אף שמסרו לו אחר המסירה מ"מ כיון דמטי לידו לבסוף ממילא זכה למפרע משעת הכתיבה ושוב הי' קודם המסירה ואינו מועיל כלום

אך באמת ז"א דדוקא היכא דהוא זכות לו שייך עבז"ל משא"כ כאן אדרבה אם יזכה בו מיד א"כ לא יועיל כלל אף שימסור לו אח"כ דיהי' כתיבה קודם המסירה ולא הוי זכות ואין זוכין לו וממילא מועיל אח"כ כנ"ל

ובזה יש ליישב מה דקשה על הסמ"ע ג"כ שכ' דאין צריך שימסור קודם הכתיבה אלא ה"ה אם מוסר בפעם א' עם הכתיבה מועיל ג"כ וקשה ג"כ מ"ש על הש"ך דהא ממ"נ אם כוונתו שמוסר שניהם יחד א"כ למה כ' בפעם א' עם הכתיבה הי' לו לכתוב עם מסירת הכתיבה ואם כוונתו כפשוטו שמוסר בשעה שכותב דא"כ ממילא מוסר השטר כתיבה אח"כ ולא הוי ביחד וזה ודאי מועיל דהוי שפיר מסירה מקמי כתיבה. ולמ"ש מיושב דבאמת כוונתו דמוסר בשעה שכותב רק כיון דסובר הסמ"ע דשניהם יחד מועיל א"כ ממילא כשמוסר וכותב יחד הוי כאלו מוסר שניהם יחד דאז שייך שוב שפיר עידיו בחתומיו זכין לו דאם זוכין עבורו הוי כמוסר שניהם יחד ומועיל והוי זכות לו וממילא הוי בשעה שכותב כאילו מוסר אז ואעפ"כ מועיל ואף שמוסר שטר הכתיבה אח"כ מ"מ הוי יחד. וממילא לא קשה קושית הש"ך דאי אפשר לצמצם ולהנ"ל א"ש דממ"נ מועיל אי נמסר קודם ודאי מועיל ואי יחד ג"כ מועיל ואם נכתב קודם ג"כ מועיל דכיון שנכתב קודם לא הוי זכות וממילא הוי המסירה קודם מסירת שטר השיעבוד כיון ק זכין לו כנ"ל