חידושי הרי"ם חושן משפט חלק א רסה

כן נאמן ג"כ אמנה אף שידעו העדים. אולם הרשב"ם בל"ז פוסק מודה בשטר שכ' אצ"ל

ולתוס' אין ראי' מש"ס הנ"ל די"ל אמנה ופסים שאין העדים יודעין מאחר שהלוה אומר אמנה הוא ואעפ"כ הוי סבר דאינו נאמן דלא אתי ע"פ ומרעא לשטרא ומייתי ראי' מקטן מכח כ"ש אף דעולה הוא שלא בדקו וג"כ עקר לשטרא ונאמן. ואין ראי' על היכא דאומר בפירוש שאמנה הוא והעדים ידעו כנ"ל. ומצאתי כמ"ש רשב"א להדיא בחידושיו לכתובות אהא דמוקי באומר מלוה אמנה וחב לאחרים שתי' ראב"ד קושית תוס' דליהימן במיגו דא"ב מחיל משום דהוי עולה ובעי למימר דלאו מהימן במיגו לשוי' לסהדי רשיעי כו'. ודחה רשב"א דמלוה לא משוי סהדי רשעים דשמא בינו לבינו הי' האמנה וכשאמרו אמולה לא חתמי בעדים האומרים אמנה הי' דברינו הוא ע"ש. והיינו כמ"ש דבמלוה שאומר סתם אמנה אינו נכלל כלל בלשון זה שהעדים ידעו ונראה מדבריהם לכאורה דבאומר בפירוש שהעדים ידעו לא מהימן במיגו דלא כהש"ך ומהש"ס אין ראי' כמ"ש

אמנם נראה דכיון דאומר סתם אמנה נאמן ממילא גם כשהוא אומר שהעדים ידעו ג"כ נאמן. דהא קי"ל באומר פרעתי בפני עדים פלוני ופלוני ובאו והכחישוהו דלא הוי הכחשה ולא הוחזק כפרן דמילתא דלא רמיא עלי' כו'. וכיון שאינו צריך לזה שהעדים יודעין מהפרעון דמלוה בעדים א"צ לפרעו בעדים כו'. בש"ס פ' שה"ד ובש"ע לקמן סי' ע' ובת' הרא"ש כנ"ט סי' א' מבואר עיקר הטעם שאין זה נוגע לגוף הדבר ואף שמוכחש ע"ז מעדים מ"מ לא הוכחש על עיקר הדבר וכן בעד שאומר פלוני היה עמי כו' ע"ש. וא"כ אם הי' הלוה אומר אמנה בשטר שאינו מקוים ואומר שעדים יודעים מזה שהוא אמנה ובאו והכחישוהו שאינם יודעין הי' הדין דנאמן כמו בפרעון כנ"ל כיון דאין צורך לו כלל לומר שהעדים יודעים הוי לא רמי' ואינו הכחשה בעיקר הדבר דמה בכך שהוכחש ע"ז שהעדים יודעין מ"מ נאמן אמנה כנ"ל וכמו בפרוע שאומר שעדים יודעין מפרעון והכחישוהו כנ"ל. וא"כ אף דנאמר כשמכחיש העדים באמנה שאומר שידעו העדים בשעת חתימה הוי נגד העדים ולא יהי' נאמן מ"מ אין זה הכחשה מהעדים רק ע"י שאומר שידעו העדים שאמנה ואינו הכחשה על גוף הדבר שאמנה הוא דע"ז לא הוכחש. ולא עדיף מה דחשבינן לעדותן שלא ידעו שאמנה משמעידין בפירוש להכחישו ע"ז שאומר שידעו דלא הי' הכחשה בעיקר הדבר דהי' עדיין נאמן. וכן ממש כנ"ל דאינו מוכחש רק ע"ז שידעו וחתימתן מוכחש שלא ידעו ועדיין נאמן אמנה ואמרינן שלא ידעו כנ"ל

והי' א"ש מ"ש תוס' פ' חזקת דר"נ מוקי הא דשטר אמנה ופסים דאינו נאמן כד"ה דכיון שהשטר נכתב כדין לא אתי ע"פ ומרעא כו' ע"ש (דמ"ט). ולכאורה הא כשאומר שעדים ידעו שאמנה ראוי להיות נאמן גם לר"נ דאדרבה כיון שלא ניתן לכתוב כלל לא הי' שטר כלל וכמו אנוסים ופסולי עדות לשיטת תוס' ולא שייך לא אתי ע"פ כו' ובברייתא תני סתם אינו נאמן. ולמ"ש א"ש דלר"נ דהיכא שאומר שלא ידעו אין הלוה נאמן במיגו דנכתב כדין ולא מצי מרעי לשטרא כו' וכל הנאמנות יהי' רק מחמת שאומר שידעו העדים שאמנה דלא ניתן לכתוב כנ"ל. א"כ שוב אינו נאמן כלל דמוכחש מעדים דאינו נאמן במיגו לגמרי נגד העדים כנ"ל. דלא שייך טעם הנ"ל דלא רמי' עלי'. דהא אינו נאמן רק מחמת שאומר שידעו וע"ז מוכחש ושפיר אינו נאמן כלל בין אומר שידע ובין אומר סתם. משא"כ לדידן דבאינו אומר שידעו נאמן בסתם שוב גם באומר שידעו נאמן כנ"ל. וא"ש כדברי הש"ך ז"ל. והא גם בעדים שאמרו אמנה הי' ראוי לומר פלגינן דיבורי' שלא ידעו אך כיון דבסתם הוא שידעו אין מוסיפין מה שלא אמרי כמ"ש תוס' כתובות (י"ח ע"ב) גבי אנוסים מחמת ממון משא"כ בלוה דבסתם אינו נכלל כלל שידעו שפיר נאמן כנ"ל אף שאומר שידעו. ומיושב דלא מוקי בש"ס דאמר לוה בפי' שהעדים ידעו דגם כה"ג נאמן כנ"ל

אמנם זה שפיר באומר אמנה סתם או שאומר שציוה אותם לכתוב בשטר הקנאה או למ"ד דעבז"ל וליתנו לידו והודיע להם שיאמין למלוה שייך כנ"ל דאין האמנה תלוי במה שהודיעם. אבל באומר שציוה אותם לחתום וליתן השטר למלוה והודיעם שלא הלוה עדיין רק שמאמינו והם יתנו למלוה ג"כ בתורת אמנה כנ"ל דבזה אם לא הי' מודיע לעדים והיו נותנין סתם הי' משועבד אף שלא ילוה כיון שהוא שטר הקנאה וכנ"ל. דבסתם מתחייב בשטר כיון שהוא לא דיבר עם המלוה וציוה ליתן לו סתם כנ"ל. ורק משום שהודיע לעדי' שאינו רוצה להשתעבד סתם והוא אמנה כנ"ל ובזה לא שייך לא רמי' עלי' כנ"ל דהא כל מה שאינו מחויב תלוי בזה שידעו העדים וא"כ אינו נאמן למ"ש דהוי נגד העדים לגמרי דע"ז עכ"פ מוכחש ואין לנו לומר מעצמינו שהי' אמנה באופן אחר שאמר בעצמו למלוה. מאחר שמודה שלא הי' כן אין לנו לומר דבר אחר מעצמינו. דגם בדין פרעון נראה דכשאומר שפרע ע"י ב' שלוחים שהן עדים וראה שפרעו לו והן מכחישים דלא שייך דין הנ"ל דלא רמי' עלי' מאחר שגוף הפרעון תלוי בעדים אלו ומהני הודאתו שלא פרע בעצמו. וגרע מקצותא דתרעא דהוחזק כפרן ע"ש. וממילא גם באמנה כה"ג אף שאינו מקוים י"ל דלא מהימן במיגו. ומסתימת הפ' נראה דבכל גווני נאמן כנ"ל

ונראה לע"ד דלכאורה אין חילוק בין סתם אמנה או שאומר הלוה קטנים ופ"ע היו דכיון דחשבינן לתרי ותרי כשעדים אחרים מעידים עליהם וכן באמנה. ואעפ"כ נאמן הלוה במיגו כשאינו מקוים ואף דהא מגו במקום עדיה לא אמרינן. וע"כ כמ"ש תוס' על העדים גופייהו שהקשו ג"כ באין כ"י יממ"א דהוי מגו במ"ע ותרצו דכיון דהצריכו חכמים קיום לא חשוב קיום כיון שאומרים תוך כדי דיבור אנוסים כו' ממילא גם על הלוה אמרינן כנ"ל דאף דהוי מגו במקום עדים מ"מ כיון שהצריכו קיום לא חשוב קיום כשחוזר תכ"ד מהקיום ואומר אנוסים כו' או פ"ע או אמנה דעוקר ג"כ מעיקרו. דמאי חילוק הא על העדים ג"כ אין תורת עדות להם דחוזרים ומגידין אי הוי חשוב הגדה ראשונה משעת חתימה ואעפ"כ מהני דחשוב חזרה מהקיום. ממילא גם גבי לוה שייך זה כיון שמתקיים רק על ידו כנ"ל. ובתשובה להרמב"ן סי' צ"ז שדחה דברי בעל העיטור בשטר שיש בו נאמנות כו' כ' ואלו לדברי הרב אם בא לעקור עיקר העדות במגו א"נ וכעין מגו במקום עדים. וליתא דבהדיא איתא פ"ב דכתובות האומר שטר אמנה כו' אלמא למ"ד צריך לקיימו נאמן ו ע"ג דאיכא עדים דקא מכחשי לי' דהא בעיקר מלוה כנ"ל. ופלוגמא נמי דר"מ ורבנן באנוסים היינו בעיקר מלוה וא"ה אוקמי פלותייהו במודה בשטר שכ' כו' ע"ש מבואר דסובר כמ"ש כנ"ל

והנה מה שחילק בס' קצה"ח הנ"ל שכשאומר שלא בדקו העדים אם הוא גדול הוי רק נגד חזקה אין העדים כו' ומהני מגו וכשאומר שידעו העדים שקטן הוא הוי מגו במקום עדים ממש. לע"ד אינו כלום דהא חזינן בקטנים דאמר בש"ס פ"ב דכתובות כדר"ל משום חזקה כו' ואעפ"כ חשוב לי' תרי ותרי בעדים אחרים שמעידין עליהם קטנים היו וע"כ דחשוב גם זה כעדים. ולכאורה דברי הנ"י תמוהים מ"ש דמהני מגו נגד חזקה זו משום דאין כל החזקות שוות כו'. ואיך נאמר דגריעא חזקה זו משאר חזקות כיון דחשיבא כעדים ולא מהימני עדים אחרים להעיד שקטנים היו או פ"ע נגד החזקה דמלוה דייק שהוא ג"כ כמו דר"ל דאין העדים כו'. וע"כ דחשוב כעדים ממש שודאי בדקו כנ"ל. ואי דיש חילוק בין קטנים ופ"ע להבע"ד קטן ולא בדקו כו'. הא הש"ס מדמי לה. וגם דברי תוס' לכאורה תמוהים שכ' הכא משמע דפליגי ר"מ ורבנן אי אמרינן מיגו במקום חזקה וב"ב בעיא דלא איפשיטא כו'. וקשה דמה להם לדמות זה לשאר מגו במקום חזקה הא הוי גם מגו במקום עדים כמ"ש תוס' בעצמם וע"כ דלא חשוב קיום כיון דאומרים תוך כדי דיבור שאנוסים ופסולים כו'. וא"כ מה מוסיף יותר מה שהוא מגו במקום חזקה ג"כ הא מ"מ לא חשוב קיום כיון דאומרים תכ"ד ואין שום חילוק לענין זה בין אנוסים לקטנים ופ"ע דבעדים אחרים חשוב תרי ותרי באומרים קטנים ופ"ע כמו אנוסים כו'

אמנם הפי' הפשוט דהא גם על הגמרא קשה דפריך בשלמא קטנים כדר"ל אלא אנוסים מ"ט כו'. מה חילוק כיון דגם באנוסים הוי במקום עדים רח משום דלא חשוב קיום ממילא