חידושי הרי"ם חושן משפט חלק א רסג

מיד בשעת חתימה בב"ד ומהני שפיר אחר התקנה בין מה"ת ובין מדרבנן כנ"ל

אמנם סבר הרמב"ם ז"ל דזה דוקא כשיש קיום בלא העדים החתומין או ע"י אחרים או ע"י שכ"י יממ"א אז אגלאי מילתא שלא הי' צורך לעדותן עוד וכשיבא השטר לפני ב"ד יהי' מהני אף אם יהי' הדין שאינו כנחקרה מיד בב"ד מ"מ יהי' מהני מחמת התקנת חכמים אז כשבא לב"ד ע"י קיום האחרים שפיר הוי מיד כנחקרה דאין צורך להם עוד. ושוב אינו מזיק כלל אף שאין זוכרים אח"כ דהוי כנחקרה מיד כנ"ל. אבל כשאין קיום אח"כ רק מפיהן א"כ איגלאי מילתא שלא הי' כלל כנחקרה מיד דהא כיון שתיקנו דבעי קיום לא הוי מה"ת כנחקרה רק מטעם הב' כנ"ל. והא עדיין הי' בידם שלא לקיימו ויש צורך לעדותן ושייך אי בעו כבשי כו' לא הוי כנחקרה מיד רק עכשיו בשעה שבא לב"ד יועיל דהא מפי כתבם הכשירה תורה בשטר. ושוב פסול כשאין זוכרין אז ההלואה כלל. ומדוקדק לשון הרמב"ם ז"ל פ"ג ה"ו עדים הח' עה"ש כמי שנחקרה כו' ואין יכולין לחזור כו' בד"א כשאפשר לקיים השטר שלא מפיהן כו' אבל אם א"א לקיים השטר אלא מפיהן כו' ע"ש. ולמה כ' אפשר או אי אפשר הלא הי' לו לכתוב בד"א אם נתקיים כו' שבזה תליא כנ"ל. ולמ"ש מדוקדק שזה עיקר הטעם דכיון שרואין שאפשר לקיימו בלי עדים החתומין שוב הי' כנחקרה מיד בשעת חתימה משא"כ כשרואין שא"א לקיימו רק על ידן אגלאי מילתא שלא הי' כלל כנחקרה עד שיבא לפני ב"ד וכיון דההגדה נעשה עכשיו כשבא לב"ד נאמנים אנוסים וכה"ג ולא הוי כלל חוזרין ומגידין כיון שאינו הגדה כלל עד עכשיו. משא"כ במקוים בלא העדים דאיגלאי שהי' כנחקרה מיד דלא הי' צורך לעדותן עוד. ואף שהי' אפשר לומר מסברא דכיון שבאמת הוא חתימתן א"כ הי' אפשר לקיימו ע"י אחרים ואף שעתה אין אחרים יהי' כנחקרה מיד. מ"מ סבר הרמב"ם ז"ל דלא אמרינן כן רק שדנין כמו שהוא בפנינו ומאחר שאין קיום אחר אמרינן איגלאי מילתא שלא הי' אפשר לקיימו בלא העדים כנ"ל

ומיושב לשונו ה"ד דמדאורייתא שאין מקבלין עדות כו' אלא מפי העדים כו' אבל מדברי סופרים חותכין ע"פ עדות שבשטר ד"מ אע"פ שאין העדים קיימים כו'. היינו דאף דהכשירה תורה דמוכח מקרא דשטר כשר מ"מ עכשיו דבעי קיום לא הי' מהני כלל כשאין קיימים דאז כשבא לב"ד הי' צריך דיעידו שזוכרין רק משום נ"ד כו'. אבל בקנסות כו' אינו מועיל כלל אף שזוכרין דפסול מפי כתבם כנ"ל. ולא קשה מש"ס דאמר בכל דוכתי דמה"ת כמי שנחקרה ומהני דלמ"ש שפיר מהני קודם דתקנו דלבעי קיום שפיר מה"ת א"צ קיום ומהני דכמי שנחקרה מיד כו'. רק עכשיו דבעי קיום מהני מצד התקנה כנ"ל. ואעפ"כ הקילו שפיר כל הקולות בקיום שטרות להעיד בגודלן כו' ושלא בפני בע"ד וכה"ג דהא מה"ת לא בעי קיום כלל ועכשיו שיש קיום כזה דסגי מדרבנן שפיר הוי כנחקרה כנ"ל מה"ת. ומיושב דכשאין קיום רק על ידן דלא מהני כשאינם זוכרין ההלואה דהא לא הוי כנחקרה מיד רק כשמקיימין והא אין זוכרין ופסול וממילא אין רשאין להעיד סתם על כתב ידן כשאין זוכרין דכיון שהן מקיימין והוי העדות אז הוי עדות שקר כמניח כתב בב"ד ואינו יודע מההלואה כנ"ל ולכך סברי רבנן שפיר דעל מנה שבשטר הן מעידין כנ"ל. ומיושב ג"כ מה דבש"ס דילן אמר ר"ל עדים כו' מה"ת כמי שנחקרה כו' ובירושלמי אמר עדים החתומין כו' עשו כמי שנחקרה כו' דמשמע שהוא מדרבנן. ולמ"ש מיושב דמה"ת הוי באמת כנחקרה כנ"ל. אבל אחר שתיקנו דצריך קיום לא הי' מה"ת ושוב עשו חכמים כנחקרה כנ"ל. והא שכ' הרמב"ם ריש פ"ו מה"ע דק"ש מדבריהם שלא תנעול דלת כו' אעפ"כ אין מקיימין אלא בג' כו'. גם כן א"ש בכלל ב' הדברים בקיום שטר דמה"ת לא צריך רק מדרבנן ואחר שתקנו דצריך מועיל מדרבנן ש שתקנו משום נעילת דלת כנ"ל

אולם עדיין קשה קצת לשון הרמב"ם שכ' במקוים ע"י אחרים שאין נאמנים לומר שאין זוכרין משום חוזר ומגיד. ולמ"ש אף שהיו מאמינים להם שאין זוכרין הי' כשר דהוי כנחקרה בב"ד בשעת חתימה כיון שהי' אפשר לקיימו בלא הם ושוב לא גרע מאין קיימים כנ"ל. ובגוף הדין אין חילוק רק לשונו קשה קצת ועיין מ"ש לקמן לישב גם לשון זה. ובלא זה לא קשה דהא כ' שם ג"כ כשאומרים מעולם לא ידענו עדות זה דבזה אם היו נאמנים הי' בטל והוצרך לומר שאין נאמנים במקוים כנ"ל. או דאם הי' הדין דנאמנים שאינם זוכרין גם במקוים שוב לא הי' כנחקרה דבידה לכבוש ולומר דאין זוכרין רק בשביל שאין נאמנים הוי כנחקרה וכשר שוב גם דאין זוכרין כנ"ל וגם כשאין קיימים כשר

(ב) מזויף הוא ומעולם לא צויתי לכותבו. מ"ש מזויף לאו דוקא רק שטוען שלא ציוה לכתבו סגי דממילא אמרינן מסתמא מזיוף דודאי עדים לא משקרי. אך יש להסתפק בטוען שמא שא"י אם ציוה לכתבו ולוה או לא. דאף דקי"ל א"י אם הלויתני פטור אף דהוי שמא גרוע מ"מ בשטר שאינו מקוים י"ל דלא הצריכו קיום כלל כשאינו טוען ברי. דהא מאן דפליג וסבר מודה בשטר שכ' א"צ לקיימו כ' רש"י ותוס' פ"ב דכתובות הטעם דלא הצריכו חכמים רק כשטוען מזויף משא"כ באינו טוען רק פרוע וכה"ג עיין שם (דף י"ט) וא"כ נהי דקיימא לן כמ"ד צריך לקיימו היינו דממילא כיון דבמזויף הצריכו קיום שוב נאמן פרוע ושאר טענות במגו דמזויף. ומה בכך שלא הצריכו קיום כשאינו טוען הא שוב ממילא נאמן במיגו. אבל כשאינו יודע י"ל דבגוף הסברא לא פליגו ובלא מיגו כשאינו טוען מזויף לא צריך קיום ואף דשלא בפניו ומיתמי ולקוחות בעי קיום הא באמת נסתפקו תוס' ריש גטין אי טענין להו פרוע מיגו דמזויף ע"ש. ואף למאי שכתבו דגם מזויף טענין להו היינו משום דזה חשוב בכל דוכתי טענת ברי דטענינן מאי דאיהו מצי למטען כמ"ש הרא"ש ריש פ"ב דכתובות דאלמנה נשאך חשוב ברי ע"ש וכיון דאי הוי טוען מזויף הי' נאמן שפיר טוענין דדלמא אי הוי כאן הוי טעין. אבל כשהלוה בפנינו והוא טוען שמא י"ל שפיר דלא הצריכו קיום כלל ואין חוששין לזיוף וממילא חייב מחמת השטר כנ"ל

(ג) פרעתיו כו' דמהימן במיגו דמזויף כו'. ולכאורה קשה להפ' סי' ע' דבאומר אל תפרעני אלא בעדים אינו נאמן במיגו דפרעתי בפני פלוני ופלוני כו' דמתיירא שמא יבאו ויכחישוהו כו' וכ"כ רשב"ם ורא"ש פ' ח"ה (דמ"ה). וא"כ כאן ג"כ כיון שבאמת אינו מזויף מאי מיגו הוא הא שמא יבאו עדי השטר ויכחישוהו או שאר עדים לקיימו. ותוס' כ' טעם זה למ"ד מודה בשטר שכ' א"צ לקיימו דירא פן יכחישוהו ע"ש (כתובות י"ט). אבל גם לדידן קשה מ"ש מהך דפרעתי בפני פלוני ופלוני דאמרינן סברא הנ"ל

אך הטעם פשוט דכאן אין לו תועלת גם עכשיו שאומר פרוע דממ"נ אם יבאו עדי השטר או אחרים ויקיימוהו כו' גם עתה שטוען פרוע יהי' חייב ולא יהי' נאמן. ואי לא יהי' מקוים גם מזויף יהי' נאמן והוי שפיר מגו דבשלמא התם באל תפרעני אם יהי' הדין עתה דנאמן פרעתי סתם במגו דבפני פו"פ א"כ טוב לו לטעון פרעתי סתם דלעולם יהי' פטור דאיזה עדים יכולין לבא לסלק המיגו משא"כ כשיאמר בפני פו"פ ויבררם ירא שיכחישוהו ויהי' חייב. ואי נאמינו פרעתי סתם במיגו שוב אין כאן מגו דטוב יותר פרעתי סתם. משא"כ פרוע במיגו דמזויף אף דנאמן במיגו כל שלא נתקיים מ"מ כשיתקיים יסולק המיגו ויהי' חייב ושוב אין חילוק והוי שפיר מיגו. ותוס' כ' למ"ד אצ"ל דירא שאינו רוצה שיהי' מוכחש מעדים דעתה טוב לו אף שיהי' חייב עכ"פ לא יהי' מוכחש מעדים כנ"ל. וסברא זו לא קי"ל רק דצריך לקיימו מאחר שלענין החיוב אין נ"מ הוי מיגו כנ"ל ולא דמי להא דפרעתי בפני פו"פ כנ"ל

אמנם להנ"ל קשה פ"ק דב"מ בב' אדוקין בשטר דאמר בש"ס במקוים כ"ע לא פליגי דיחלוקו כשנים אוחזין בטלית רק באינו מקוים פליגי ר' ורשב"א אי מודה בשטר שכ' צריך לקיימו או לא ע"ש. ולמ"ש קשה הא שם שפיר דמי להא דאל תפרעני כו' דאין לו מיגו דאם יאמר מזויף ויבאו עדים לקיימו יהי' חייב הכל דכל האומר לא לויתי כו' אף שאדוקין שניהם משא"כ עכשיו שאומר פרוע ויבאו עדי קיום עכ"פ יהי' הדין יחלוקו כדאמר בש"ס שם. וא"כ לית לי' מיגו כלל דטוב יותר לטעון פרוע דממ"נ כשלא יבאו עדי קיום יהי' פטור לגמרי וכשיהי' מקוים יהי' יחלוקו משא"כ