חידושי הרי"ם חושן משפט חלק א כו

רשע רק במה שהוא לטובתו נאמן אף להעשות רשע וזה ודאי דאף שהוא רשע על דבר אחד אינו נאמן לעשות עצמו רשע על דבר אחר ובפלוני רבעני כו' (סנהדרין ט' ע"ב) קי"ל דפלגינן דבורי' ונאמן על פ' ועל מה שמשים עצמו רשע אינו נאמן וכן באנוסים מחמת ממון כתבו תוס' דנימא פלגינן דבורי' שהיו אנוסים ולא מחמת ממון ע"ש. וא"כ גם הכא כיון דבחבלה עובר על פן יוסיף כו' מאמינים לו שגזלו שזה הוא לחובתו אף שמשים עצמו רשע ועל מה שאומר שהי' ע"י חבלות אינו נאמן דע"ז אין אדם משים עצמו רשע ואינו נאמן שחבל בו ופלגינן דבורי' שגזלו אבל לא ע"י חבלות והי' הגזילה באופן דשכיח ויכולין לדון ואף שמשים עצמו רשע שגזל מ"מ אינו נאמן שחבל בו כנ"ל ואף שכאן אומר שהי' ע"י חבלות וא"כ לא הי' מהני ההודאה שהיא גזילה ג"כ דאין אנו ב"ד על זה מ"מ גם התם בפלוני רבעני שאומר שהי' לרצונו ופסול לעדות ולא הי' מהני העדות של פלוני רבע ג"כ ואמרינן מ"מ דגם על זה אינו נאמן לעשות עצמו רשע ולבטל העדות הראשון. וממילא גם הכא אינו נאמן על זה שהוא רשע שחבל בו ולא הי' מהני ההודאה כו' כנ"ל

וכל התירוצים שכתבו תוס' לחלק בהא דאנוסים דלא אמרינן פלגינן דבורי' לא שייכי הכא ע"ש (כתובות י"ח ע"ב) דמ"ש התוס' דמחמת נפשות לא שכיח כו' והכא הוא בהיפוך דע"י חבלות לא שכיח משא"כ גזילה לחוד וגם שאר התירוצים ע"ש רק לתירוץ הא' כתבו שם דמשום דקיום שטרות דרבנן לא אמרינן פלגינן דבורי' כדי לפסול כו' כיון דמדאורייתא לא מהני ע"ש. וא"כ יש לומר גם כאן כיון דמדאורייתא לא מהני הדיוטות כלל אף במידי דשכיח רק מדרבנן וא"כ כיון שאומר ע"י חבלות דלא מהני אף מדרבנן ונימא עז פלגינן דבורי' לא אמרינן ג"כ כיון דמדאורייתא לא יהי' מהני אף אי נימא פלגינן כמו שם בקיום. אך הפוסקים לא הביאו כלל תירוץ זה ע"ש וגם בקיום הקילו בהרבה דברים בשביל שהוא דרבנן משא"כ כאן דעשאוהו כדאורייתא ממש לענין כל הדברים. וגם אין לומר כאן דיהי' נאמן במה שאומר שהגזילה הי' ע"י חבלות ולא שכיח במיגו שלא הודה כלל דז"א דמבואר שם דאף היכא דאיכא מיגו אינו נאמן כשמשים עצמו רשע ע"ש. וא"כ שפיר דנין בכה"ג כשמודה רק כשאין התובע מודה שהי' ע"י חבלות ואומר שהי' גזילות לבד ואף משטה אינו יכול לטעון אח"כ אף שאמר בהודאתו שהודה שאינו מודה בפני ב"ד כיון שהודאתו הי' שהי' ע"י חבלות ואינם ב"ד א"כ לכאורה יכול לחזור שלא הודה לפני ב"ד בכוונת הודאה. אך גם ז"א כיון דיכולין לידון על ההודאה זו ממילא אינו יכול לחזור וגם שם גבי העדים ג"כ הי' כוונתו שהוא פסול ולא מהני עדותו כלל ואעפ"כ אינו יכול לחזור כיון דמהני עדות זה דפלגינן דבורי' וממילא הוא עדות גמור וגם הכא כן כיון דפלגינן כו' ואינו יכול לחזור כנ"ל

ובהג"א דב"ק יש מחלוקת בזה אי שייך אין משים עצמו רשע בבע"ד או דוקא בעד ע"ש (פ' הגוזל קמא סי' י"ח). ובמ"ש נתישב לי מאי שהקשו המפ' דאמר בש"ס גזילות וחבלות כו' אבל הודאות והלואות לא בעי מומחין ופרש"י הודאות היינו עדי הודאה או שאר גווני כו' אבל ודאי פירושו הודאות של הלואות דהודאות של גזילות וחבלות ג"כ אין דנין וכן בכל מילתא דל"ש וא"כ למה בהלואות אמר הודאות בפני עצמו דלא בעי מומחין ולמה לא תני גם בגזילות וחבלות דבעי מומחין הודאות ג"כ דהודאות של מילתא דלא שכיח ג"כ אין דנין כמו דתני גבי הלואות כו' ע"ש ולמ"ש מיושב כיון דגזילות וחבלות פירושו גזילות שע"י חבלות וא"כ בהודאות דגזילות ע"י חבלות שפיר דנין כמ"ש וליכא למיתני כלל בגזילות וחבלות הודאה ג"כ כיון דהודאה בב"ד שפיר מהני משא"כ בהודאות של הלואות וכל מאי דשכיח דמהני בכל מקום תני שפיר הודאות והלואות כו' וא"ש

(כב) מגבין ממנו הקרן כו'. בתוס' תמהו דריש סנהדרין אמרינן דגזילות וחבלות בעי מומחין ובכמה דוכתי שהיו דנין גזילות ע"ש. ולע"ד הי' נראה כמו שרוב הפ' אין מחלקים בין גזילות שע"י חבלות דאף שנעשה באופן דלא שכיח מ"מ כיון שגוף החיוב שכיח דנין. וכן שבת וריפוי מקטיעת יד כמ"ש סמ"ע ולבוש ומבואר ברמב"ם ע"ש. כן בגזלה כשהגזלה קיימת הא אין צריכין לדון כלל על הגזלה רק שחפץ של זה בידו. ולא מבעיא דבר העשוי להשאיל ולהשכיר דמאחר שהעדים מעידים שהי' שלו יכולין להוציא ממנו אף אם א"י איך בא לידו. א"כ אף שהעדים מוסיפים שגזלו מ"מ הא א"צ לדון ע"ז מצד הגזילה דמה שנעשה באופן דלא שכיח זה אינו מזיק כנ"ל. רק אף דברים שאין עשוין להשאיל כו' מ"מ כשיש עדים שבא לידו בתורת פקדון וכה"ג ג"כ מוציאין וא"כ אם היו העדים מעידים רק שיודעין שבא לידו שלא בתורת מקח הי' מהני והיו דנין להוציא א"כ אף שמעידין שגזל מ"מ א"צ לחייבו מצד העדות שגזל רק במה שלא בא לידו בתורת מקח ואין זה דיני גזילות ואף דלא פלגינן דיבורא בענין אחד מ"מ בזה לא שייך עדות שבטלה מקצתה דאטו בטל עדותם רק שאין דנין ובדלא שכיח. אבל בזה גוף החיוב שכיח בפקדון והלואה להחזיר של חבירו וגם בזה הא שלו ביד חבירו. ואף שמעידים שהחיוב נעשה באופן דלא שכיח מ"מ דנין כנ"ל דלא מיקרי כלל דיני גזילות רק היכא שנאנסה הגזילה בזה י"ל מאחר שצריכין לחייבו באונסין רק משום שגזל חשוב גזילות. וכן באומר החזרתי להפ' דהגוזל בעדים צריך להחזיר בעדים דא"נ רק משום שגזל. ורוב הפ' לא ס"ל כן. או בתקנת נגזל להיות נשבע ונוטל שצריכין לחייבו רק משום שגזל. וכן גזל א' מחמשה דהחיוב לשלם לכל אחד דקנסוהו רבנן בשביל שגזל חשוב גזילות שאין דנין. ומיושב בזה דברי ראב"ד שכ' דגזל א' מה' שאין דנין בזה"ז ודחה רמב"ן בס' הזכות סוף יבמות דבקנס דרבנן דנין בזה"ז. ולהנ"ל מיושב דלענין הקנס שהוא רק בשביל שגזל אין דנין משום גזילות דל"ש. והי' מיושב גם לשון הרמב"ם הנ"ל דיני קנסות כו' גזילות היינו כמו תקנות נגזל שכתב הרמב"ם (פ"ד מה' גזילה) להדיא שהוא קנס חכמים וכן א' מה' כנ"ל. וכה"ג שהחיוב רק על הגזילה ולא שכיח וזה דומה לחבלות שחייבתו תורה על גוף החבלה על המעשה שעשה כן בגזילה החיובים שעל מעשה הגזילה. ולכך כללם כחדא גזלות וחבלות וכמ"ש בגמ' מה לי חבל בגופי' כו' משא"כ חיוב שאינו תלוי בגזילה שפיר י"ל שדנין. ומיושב המקומות שהביאו תוס' פ"ק דסנהדרין וב"ק וגיטין ע"ש. רק מעובדא דהאי רעי' דפ"ג דב"מ עדיין קשה

ותוס' י"ל שסוברים כמ"ש לעיל ס"ק ד' מאחר שעדות בידיעה לחוד לא מהני עד שיעידו איך יודעים שזה חייב כו' והמעשה שגורם החיוב וחקירות אלו צריך גם בד"מ. ממילא צריך העדות שגזל לחייבו וא"י לדון ולקבל עדות זה. וי"ל דלטעמייהו שאין מקבלין עדות קודם תפיס' אבל הרי"ף והרמב"ם ורש"י שסוברין דמקבלין עדות לענין שיועיל תפיסה ע"ז ממילא כיון שמקבלין עדותם שוב יכולין לחייבו מצד העדות שחייב כנ"ל

הקושיא שהביא רמב"ן בחי' פ' ז"ב מכולהו עובדי דב"ב מאי בעית דגזילות הוא ע"ש וכן בס' בהאי ארעא הישר לר"ת אינו מובן הא קרקע אינה נגזלת וברשותי' דמרא ורוצה לגזול עדיין ודאי שאין מניחין אותו ולא מיקרי דיני גזילות. וצ"ל דקושיתם אהא דהדרא ארעא והדרי פירי דעל הפירות גזילות הוא

בתוס' תרצו על הקושי' דמיירי בכל הני בתפס ע"ש. וקשה בעובדא דהאי רעיא שהביאו תוס' אי משום דתפס איך אמר א"א לדר"ח משתבע אשארא כו' והא הילך הוא. ואף להפ' דמשכון לא חשוב הילך היינו דמ"מ עדיין חייב והוי מ"מ משום החיוב. אבל בזה דאין דנין על החיוב ורק על מה שתפס אין להוציא ממנו וא"כ לכ"ע הילך הוי דזה הזכות על מה שתפס בידו הוא והחיוב אין דנין

ואפשר דמאחר שחייב לצי"ש חשוב הודאה מקצת לחייב שבועה וכנראה קצת מראב"ד פ"א מה' טוען ה' א' שכ' ועוד שהרי מנדין עד שיפייס כו' חייב היסת וכן הטור סי' פ"ז שכ' אתה חבלת בי כא דחייב היסת משום שו"ר ע"ש. והלא כ' כאן דעת הרא"ש שגם שבת וריפוי אין דנין ומשמע דמ"מ חייב שבועה שאם יודה חייב עכ"פ לצי"ש ומנדין עד שיפייס. אך אין זה סברא מאחר שאין דנין איך נדון חיוב שבועה דשבת וריפוי. ואפשר מאחר דדנין לענין תפיסה ואם יודה יש חיוב תפיסה ומיקרי גורם לממון עכ"פ ואית עלה שבועת היסח כמו על שטרות. וחיוב זה יכולין