חידושי הרי"ם חושן משפט חלק א רמא

פסולין משא"כ לשון הנ"ל כנ"ל. וא"כ לדידן דנימא ספיקא הוי ב' הלשונות א"כ שוב מיד ספק שמא כלשון זה דחושש שימצאו שני' פסולין והוי נוגע כנ"ל דלא שייך דאז יתבטל למפרע דהא לא נוכל להוציא ממון מספק אף שימצאו שנים פסולין דשמא כלשון הנ"ל דכבר העידו בכשרות כו' וממילא מיד ספק שמא כלשון הנ"ל והוי נוגע. דבשלמא בגמרא שפיר ללשון הנ"ל אינו נוגע דאין תועלת כיון שיתבטל למפרע משא"כ לדידן דמספקא לן כנ"ל. אך נראה דליתא דלא משוינן פלוגתא רחוקה כיון דללשון א' אף שנמצאו אח"כ שנים פסולין לא חשבינן לי' לנוגע שמא ידע דפסולין וא"כ ע"כ לא נחלק לשון ב' רק בנמצא אח"כ פסולין אבל לא לחוש בלא נמצאו שנוגע שמא ימצאו פסולין כנ"ל. ובל"ז רש"י ז"ל הכריע כלשון הנ"ל דאף שנמצאו שנים פסולין לא נתבטל עדותן למפרע ונשארו בפיסולן ולא מצאנו חולק עליו. והר"ן בחי' כ' דלרש"י צ"ל שלא הביא ב' הכתות יחד דא"כ יש לחוש שידע בהם שפסולין השני' לכך פסל הראשונה והוי נוגע כיון דנמצאו פסולין בסוף רק שאמר יש לי ב' כתות והביא ראשונה והעיד לפסלן כו' ע"ש. ולר"ן ז"ל מוכח לרש"י ללשון הב' בהא דצריך לברר דסבר דלא כמ"ש לעיל רק כש"ך ז"ל אפילו קודם שהעידו כת ב' רק שמעידין אח"כ ג"כ אינו נוגע ונאמן לפסול כת א' שכבר העידו דכיון דע"כ מיירי כן כמ"ש הר"ן א"כ בלא נמצאו פסולים הא לא היו נאמנים כלל קודם שהעידו כת הב' שמא לא יעידו. דבשלמא לפי' א' דרש"י דר"מ ס"ל דצריך לברר א"כ שפיר ממ"נ נאמן לפסלן גם קודם שהעידו ושייך למיבעי בנמצא פסולין אח"כ. אבל לפי' ב' דר"מ ס"ל א"צ לברר ונאמן משום דיש כת ב' א"כ ע"כ לר"נ הנ"ל דנאמנים לר"מ גם קודם שהעידו כנ"ל. ולשון בתרא כתב רש"י ז"ל לעיקר. ומ"מ לע"ד ספיקא הוא ואין נפסלין מספק: לכאורה קשיא לי כיון שהעידו כת א' והבע"ד פוסלן ומהני משום שיש כת ב' לר"ן הנ"ל כשאח"כ מעידים א"כ כת ב' הוי עשאאי"ל דהא בלא עדותן הי' מועיל כת א' דלא הי' מהני עדות בע"ד לפסלן אם לא היו מעידין הם. ועוד דהא כשיוזמו נמצאת פסולין כו' ואיגלאי שהי' נוגע לפי' ב' ונשאר כת א' קיים וא"כ יש עדים שאמת ולא מחייבי הנך בהזמה דבממון מבואר בש"ס פ"ק דמכות בחד בשבת לוה כו' והמזימים כו' רק שאמת שלוה פטורים הניזומים כיון דבר חיובא הוי ע"ש (ד"ה). וא"כ עכשיו שע"כ כיון דכת א' נפסלו יגמרו הדין רק ע"פ כת הב' והא הוי עשאאי"ל ולש"ך גם בממון לא מהני וא"כ ממילא כיון שלא יועילו שוב הוי נוגע וא"נ לפסול כת א' כנ"ל דבשלמא בש"ם שפיר למ"ד צריך לברר נאמן לפסלן דכשיבא כת ב' שפיר יהי' מהני דאם יוזמו יתחייבו דאלו לא העידו לא הי' חייב אף דהי' כת א' דהא צריך לברר. וכן לא שייך דאיגלאי שאמת כו' דמ"מ לא בירר כיון שהוזמו והוי יכול להזימו ומהני. משא"כ לדידן דא"צ לברר שוב לא יועיל גם שמעידים אח"כ כת הב' וממילא יועילו כת א'. ולרמב"ם דאם הוזמו מקצתן בטל עדות כולם אף אחר כ"ד ובאופן דאין ביטול בנמצא א' קו"פ י"ל משא"כ לרוב הפ'. ויש לישב ואין להאריך

סעיף ד' ראובן תבע לב' שהלוה להם וכפר א' והודה השני שהוא וחבירו (חייבים) אם איתו ממון לקחו בשותפות א"נ על חבירו והוא לבדו יתחייב בכל

(י) אינו נאמן. ואף שבידו לכפור ג"כ יתחייב היסת וא"כ אי טען שמא מהני עדותו כ"כ באורים ע"ש ולע"ד לרא"ש בהא דפ' הכותב גבי בקרא גם כאן אף שטוען שמא הוי נוגע דדוקא בהן שלוחיו כו' שגוף העדות אינו נוגע לזכותו דבין שיועיל עדותן או לא הם פטורים רק דמוכרחים לומר אהדרינהו כו' הוי נגיעה משא"כ כשבידם לפטור באיזה טענה. אבל בבקרא וכאן אף שהי' בידו לכפור מ"מ עכשיו שמודה אם לא יועיל עדותו בתורת עדות על חבירו יתחייב בכל וע"י שיועיל יפטור מחלקו א"כ העדות הוא לעצמו ולא מהני וכלי שאינו בזא"ז כו' וכאם העיד אחר ההודאה לא הי' מהני כן במעיד בב"א עם ההודאה כנ"ל. וכ"כ הר"ן ז"ל בהא דבקרא ג"כ כהרא"ש כיון דלפי דבריו חייב לשלם הוי לי' בע"ד ואינו עד ע"ש. אולם מדברי ר' יונה שהביא הטור סי' זה גבי אריס דכשאכל פירות נוגע הוא שיצטרך לשלם וכתב דמ"מ כשאין עדים שלקח וכמה כו' הוי עד דא"צ שבועה שאין המערער יודע ע"ש. והא ג"כ כנ"ל דמ"מ עתה שמודה שאכל הוי נגיעה מה שיועיל בתורת עדות שיפטר ואם לא יועיל יתחייב כנ"ל. וי"ל דסבר דמיגו לפטורי משבועה היכא דצריך לממון מהני כמ"ש הפ' וא"כ לגבי עצמו לפטור יהי' נאמן דשל המחזיק הוא במיגו דלא אכל ויפטור גם מהיסת אף שמודה שאכל. וא"כ שוב אין חילוק בין שיועיל בתורת עדות או לא דגם שלא יועיל יהי' נאמן לפטור עצמו כנ"ל ושוב הוי עד משא"כ בהנ"ל

סעיף ה' המוציא שט"ח על ג' וטענו כולם פרענו אם כל א' מהם חייב י' זהו' לעצמו ואין לחבירו בהם שותפות עדותו כשרה על חברו (דל"ח לגומלין. סמ"ע)

(יא) כשרה כו'. וא"ל דהוי נוגע שיהי' פוגם שטרו בעדים ויצטרך לישבע גם נגדו דז"א דאין מועיל מה שנפרע מאחר דנגדו לא נפגם ולא שייך פרע דייק. וכן לרא"ש הובא סי' נ"ה דשטר שנפרע מקצתו אין גובה גם מה שלא נפרע ממשעבדי כמוקדם גזרה שיגבה גם מה שנפרע וא"כ נוגע שמעיד על הב' שנפרע ולא יגבה גם מה שמגיע ממנו ממשעבדי גזרה כנ"ל. דז"א די"ל דמשום גזרה שיגבה חוב אחר שלא כדין לא פסלינן חוב של אחר שאין שייכות לו כמו אלו הי' ב' שטרות. ועוד דגם זה שלא יגבה ממשועבדים אין זכות לו רק חוב רק קנוניא שייך. וזה כשמעיד ע"ז עצמו משא"כ שיעיד על חברו בשביל קנוניא שהוא בתורת עדות לא פסלינן לי' ככל עד שא"ח לקנוניא כנ"ל. וכן א"ל דנוגע דאם לא יעיד על הב' לא יחזיר השטר רק יכתוב לו שובר ויצטרך לשמור משא"כ כשנפרע הכל והנאה זו שוה ממון דהא משביעין עלי' כמ"ש סי' נ"ד. דז"א דקי"ל אם רוצה יחליף וכותבין ב"ד מזמן ראשון וכאן לגבי אחר ודאי כן וכיון שהוא בפני ב"ד יחליפו כנ"ל

סעיף ט' הגזברים כל זמן שאין להם ולקרוביהם שום זכות בנכסי הקדש כו' כשרים להעיד (וכ"ש כו' אף שהגזבר מחלק הממון למי שרוצה למ"ד טובת הנאה אינה ממון אף שנותן אח"כ כו')

(יב) למ"ד כו'. משמע דלמ"ד ט"ה ממון גם על ההקדש אינו נאמן. והריטב"א לא כתב כן רק דפ"ד שעל ההקדש נאמן ולא שיהי' גזבר. אך ריטב"א ס"ל כריב"ש לעיל סי' ל"ד ע"ש דגם בנוגע פ"ד ואז אין כאן נגיעה משא"כ רמ"א דס"ל כמרדכי לעיל שם א"כ גם על שהקדיש נוגע דא"א לו להיות גזבר אם לא יעיד שהקדיש ולא אמרינן פ"ד שעי"ז לא יהי' נוגע כנ"ל וא"כ אי ט"ה ממון א"נ גם על ההקדש. ועוד בשלמא ריטב"א פשיטא לי' דט"ה ממון שייך פ"ד אבל אנן דעכ"פ מספקא לן א"כ אם יועיל ההקדש לא נוכל להוציאו מהגזבר שמוחזק כמבואר שם דשמא ט"ה אינה ממון ומהני עדותו על הגזברות ג"כ וא"כ שוב אי ט"ה ממון הוי נוגע ולא מהני פ"ד כיון דלענין להוציא ממנו נאמר להיפוך שמא ט"ה אינה ממון כנ"ל וכתב רמ"א שפיר רק למ"ד ט"ה אינה ממון. והש"ך ז"ל השיג על רמ"א דאף שט"ה אינה ממון מ"מ נוגע הוי דנגיעה של הנאה נמי פסול ע"ש. ולע"ד דבשלמא אי ט"ה ממון כשעשאו הנותן גזבר לחלק למי שירצה זכה במשיכת הממון לט"ה שבו דחשוב זכות בממון להקנות ולקדש כו' וא"י לחזור בו ולסלקו והוי נוגע כנ"ל אבל למ"ד ט"ה אינה ממון וא"י להורישו ולהקנותו כמ"ש פ"ק דב"מ ובש"ע סי' רע"ו וא"כ אף שעשאו גזבר לא זכה כלל בגזברות שיהי' לו איזה זכות בממון לענין זה לחלקו כנ"ל שא"י להקנותו זה גם בעל הממון שהקדישו ורק שליחא שווי' ומחלק בתורת שליחות הנותן ויכול לחזור בו ולסלקו ככל שליח א"כ אינו נוגע גם משום ההנאה לחלקו כנ"ל דאינו שלו ויכולין לסלקו קודם שמחלק וממילא אף שלא חזרו וחילק