חידושי הרי"ם חושן משפט חלק א רלו

וכה"ג משמע ודאי דאינו עד משום לוה רשע. והנה סמ"ע מביא ראי' מהא דמעמידה בפני בע"ח ואינו מובן למה לא שייך ג"כ קרוב לעצמו שלא יהי' לוה רשע. ועוד למ"ש שפיר נוגע לממונו שעדיין שלו לפרוע לבע"ח לפטור ממנו שלא יהי' לוה רשע והוי משאר נוגע דשייך אדם קרוב כנ"ל

ולכאורה נ"מ בין הטעמים בחתם בשטר עד שלא נעשה נוגע ונעשה נוגע אי מטעם משקר בעינן הוחזק כתב ידו בב"ד קודם כמו בגזלן (סי' מ"ו) ואי מטעם קרוב לא בעינן כמו נעשה חתנו דאין חוששין שזייף. אך א"כ הא להדיא בש"ם ב"ב קנ"ט הי' חתום כו' ונעשה גזלן כו' ואח"כ הי' חתום כו' עד שלא תפול לו בירושה כו' דבעי ג"כ הוחזק כתב ידו בב"ד ע"ש. דנוגע כגזלן ולא כחתנו. וכ"כ מהרי"ט סי' ע"ט לדבר פשוט במכר לעדים החתומים המבואר סי' מ"ו ס' כ"א דצריך דוקא הוחזק כ"י בב"ד מגמ' דב"ב הנ"ל ע"ש דחשש שמא זייף כנ"ל. הגם שלע"ד תמוה שהרי"ף ורמב"ם ורא"ש וכל הפ' לא הביאו דין דברייתא הנ"ל רק גזלן וחתנו והך דעד שלא תפול בירושה דמשמע מטעם נוגע השמיטו כולם. ונראה דאפשר לא הי' בגרסתם וגם מלשון בעה"ת וש"ע סי' ס"ו משמע קצת דא"צ הוחזק. אבל מ"מ הדין אמת כמהרי"ט דאין לחלוק על גמ' מפורשת. אמנם לע"ד ברור שגם לע"ש הדין כן דאין כוונתו כלל כמו שפירשו דבריו שיהי' הפסול כשאר קרוב דהא מהני סילוק ואינו פוסל אם נצטרף כנ"ל. רק כוונתו מ"ש לא דחשד שקר היינו שיהי' בלא טעם דאדם קרוב יהי' פסול מחשש שקר דז"א כמ"ש דלא מצינו שבשביל ממון נחשוד על עדות שקר ואם הי' בגדר עד לא הוי פסלינן לי' משום חשש כנ"ל רק שאדם קרוב לעצמו והיינו שאינו בגדר עד כלל כיון דיש לו הנאה כדברי ראב"ד ור"ן הנ"ל ולא כשאר קרוב וממילא כיון שאינו עד רק כבע"ד ממילא שוב ודאי יש חשש שמשקר בשביל הנגיעה ככל בע"ד דלא מהימן ובלא הוחזק כ"י בב"ד ודאי חיישינן שהקדים כמו בחוששין בכל בע"ד לקנוניא וכה"ג כנ"ל. ומ"ש הש"ך שהנ"י כ' להדיא אהא דכיון דאסהיד דלוי הוא כו' ש"מ דפסול נוגע אינו כפסול קורבה דאילו קרוב אינו מעיד בין לזכותו ובין לחובתו אבל מאן דא"ל צד נגיעת עדות כל שהוא מעיד בענין דלא מטי לי' שום הנאה מקבלין עדותו וכשר הרנב"ר ז"ל ע"ש לע"ד הא א"כ הר"ן סותר א"ע שבחי' כנ"ל כ' להדיא שגם נכסים אלו אינם שלי אינו בגדר עדות אף לחוב כנ"ל. וגם אריכות לשונו הי' ללא צורך דמסהיד בענין כו' היל"ל לחוב מעיד. ולכך נר' דהא ההודאה הוי סילוק וא"ל דפי' דבריו דאם הי' הפסול מקרוב א"כ לא הי' מהני סילוק כלל דתחלתו בפסול כקרוב. ז"א דאין לשונו כן דא"כ הי' לו להוכיח מדמהני סילוק וע"כ הוכחה שלו דמטעם סילוק הי' צריך להעיד אחר הסילוק דנעשה כשר מהני עדותו לא כשבא בב"א הסילוק בשעת עדותו רק הטעם בלא סילוק רק דבאופן זה שמעיד דלאו דיהודה ע"י שאומר דלוי הוא שמודה אין כאן נגיעה דאדרבא מפסיד בעדותו. והנה הא קי"ל פלגינן דבורי' רק בנוגע אמרינן שמה שמעיד לחבירו מעיד ג"כ בשביל נגיעתו כמ"ש ש"ך סי' ל"ד. וא"כ כאן שבעדותו דלוי יש ב' דברים דלאו דיהודה וזה עדות והודאה שהוא דלוי וכיון דפ"ד א"כ העדות דלאו דיהודה עדות גמור דלא שייך שמעיד על חבירו כדי שיאמר לחובתו רק דעל ההודאה שלחובתו אינו בגדר עדות רק הודאה וממילא פ"ד וקיים העדות שעל חבירו דלאו דיהודה הוא דבבע"ד לכ"ע פ"ד דאילו הי' הפסול כקרוב א"כ הי' בטל כיון שיש בעדות זה חוב קרובו כמ"ש הראב"ד ובטלה כולה ורק משום דהוא קרוב לעצמו דהיינו בע"ד ממילא נשאר קיים העדות שנגד חבירו כיון שמעיד בענין שאינו לזכותו כנ"ל. אבל כשכל העדות על עצמו לחובתו שאינו שלו ודאי לר"ן ז"ל אינו בתורת עדות כלל רק הודאה אף לחוב ונ"מ לענין אמתלא וכה"ג שבהודאה מהני משא"כ בעדות, ועוד נ"מ טובא וכמ"ש הר"ן בחי' הנ"ל והיינו דדייק הנ"י בשם הר"ן בלשונו מאן דאית לי' צד נגיעת עדות כו' היינו שעיקר העדות לחבירו רק צד נגיעה יש וכשמעיד בענין שאינו לזכותו מהני שיהי' העדות על חבירו קיים דלא שייך החשש שמעיד זה שהוא עדות בשביל עצמו כנ"ל ומה שיש בו לחוב עצמו אינו עדות באמת. וע"ז שוב פ"ד כנ"ל

שוב ראיתי בס' נה"מ כ' ג"כ לדינא כמ"ש רק שכתב זה לנ"מ בין הע"ש והסמ"ע בחתם עד שלא הי' נוגע ע"ש. וליתא דגם לע"ש כן ואין חילוק דמפורש בש"ס וכנ"ל. עוד כ' תדע כו' מלוה שאומר פרוע כו' אף דיש ע"א עמו אינו מצטרף להעיד כמ"ש הש"ך סי' מ"ז ס"ק ד'. ואינו אמת דש"ך לא מיירי שם כלל מתורת עדות רק ביש ע"א שפרוע אם יועיל הודאתו מצד שצריך לישבע ואינו נשבע ומשכחת בקרוב ופסול ואשה וכה"ג. וגם כשאינו מעיד בתורת עדות לא הוי הודאה עדות ממילא. ועוד דהתם מבואר שיכול אח"כ לגבות מלוה. וי"ל שלא כיוון אלא לדחות הבע"ח והוי נוגע גמור שאומר שלא יגבה בע"ח מזה השטר ונשאר שלו ואף דאם יועיל בתורת עדות לא יועיל אמתלא אח"כ מ"מ אינו מתחיל להיות עד כלל כיון שנוגע כמ"ש לקמן ול"ד למסהיד דלוי כמ"ש לקמן. ואם הודה מעצמו באופן דא"י לגבות י"ל דהוי עד כשאר מוכר שנסתלק וכמו באסהיד דלוי כו' שאינו נוגע כלל אם הוא למלוה שלו או ללוה וכאחר דמי בשיעבודא דר"נ רק אי מטעם גוביינא דשטרות שייך הספק אי הוי עד לחוב אממון כמ"ש. וכן מבואר בחי' רשב"א פ"ק דגטין גבי הני גינאי כו' ואי ליכא לאישתלומי כו' חיישינן לקנוניא כהא דאומר שטר אמנה כו' והיינו כיון שהפקיע זכות הבע"ח ונשאר שלו אבל אי לאו קנוניא הי' עדות כשר

(ב) של ב' שותפין כו'. עיין סמ"ע כשחלקו חשוב סילוק דלא ןשץש יוכל לחזור דהא מודה דשלא כדין נטלו המערער כו' ע"ש ובב"י. והא א"כ הא קי"ל וסי' קט"ו) בליכא פסידא לכ"ע יכול א' לחלוק שלא מדעת חבירו א"כ אף שלא חלקו יכול שותף הב' לחלוק ויועיל עדותו דהא לית לי' פסידא דמה שיקח הוא יחזור המערער ויקח ממנו וכאלו אנס רוצה ליטול הכל יכול לחלוק ושיקח רק חלק שלו דזה נהנה וזה לא חסר ואף שכבר העיד בנוגע לא אמרינן עביד לאחזוקי כו' יחלוק ויחזור ויעיד. ועוד דאף קודם שחלקו נימא דעל חלקו אינו נאמן וע"ח השותף נאמן ויהי' המערער שותף עם הב' כמו הוא ולא יוכל לתבוע השותף שיתן לו חלק מחלקו דהא כל חלקו נטל המערער ואין לו כלום בחלק השותף וכאלו מכר חלקו. וא"ל דמ"מ כשיחלוק עם המערער ושוב לקח המערער חלק מיוחד יתבע אח"כ מחלק השותף דלא לקחו האנס ונשאר של שניה'. ז"א דאחר חלוקה יאמר שהכל של המערטר דלעצמו אינו עד ומה לו שאינו שלו. וא"כ כפשטי' הא דשותפין מעידין ולמה לש"ס לדחוק. וע"כ דלא אמרינן פ"ד כה"ג שהוא שלא כדין ולא אפשר. או דלפי דבריו שאינו גזל ונטלו כאנס מגיע לו חלק משותפו מהנשאר אף שלא יוכל לגבותו יהי' גזל ביד השותף מ"מ לפי עדותו הוא נגיעה במה שנשאר חלק השותף בידו דגם לו מגיע וממילא אינו עדות. אך אין סברא דמה נגיעה הוא הא גם אם יקחנה מערער אם באמת שלו יש לו חלק בו ומה חילוק אם חלקו אצל מערער או אצל השותף כיון שא"י לגבות דהוי כשותף שגזל שא"צ ליתן לו חלק כשאינם שותפים בכל דבר דהשותף יש לו עדים שהוא של מערער וגזל בידו וצ"ל או דשמא יהי' לו עדים אחרים שאינו גזל ושייך זה נוח לי וזה קשה וטוב לו שיהי' ביד השותף ויוציא אח"כ חלק מחלקו עם עדים. או דיש לו עדי הכחשה שהדין היכא דקיימא תיקום וכ"ד גבר וכיון שהמערער גבר על חצי נשאר המחצה לשניהם. או דאי נאמר דלאו נוגע ויהי' עדות כשר א"כ זוכה השותף כדין בחלקו מצד שאינו גזל וע"כ מגיע מחצה לו כיון דלא חלקו וא"א לומר תרתי דסתרי. ולא דמי להא דאריסא דבר זוזי כו' הובא בש"ך סי' קע"ב דזוכ' מצד הפקר ב"ד בדין ולא בעדות ע"ש. משא"כ בחלקו מעצמם דעת הסמ"ע דלאו נוגע כיון דלפי עדותו לוקח חלקו שלא כדין ח"י לחזור על השותף אך נראה דתליא במחלוקת מרדכי וריב"ש סי' ל"ד כיון שאומר דהכל שלו וכפי שרוצה לזכות גם בחלקו נוגע בעדותו שעדי מערער פסולין או שהי' של המוכר דעי"ז גם חלקו א"י ליקח. רק דנימא פ"ד ועי"ז לא יחשב נוגע זה לא אמרינן להמרדכי כיון שרוצה שגם חלקו לא יקח מוכרח לומר כן. וכיון דעתה נוגע ואינו עד רק כשיהי' הדין פ"ד וע"י הדין לא יהי' נוגע זה לא מהני ע"ש דא"י לומר שחלק השותף גזול ולא חלקו דא"כ בטלה חלוקה לסמ"ע וצריך ליתן מחלקו להשותף דהשותף לא הודה כנ"ל. גם בתומים כ' דלהפ' לא פ"ד כה"ג לא מהני דאף דמ"ש דלראב"ד לא